במדבר לו, ב

וַאֲמָרוּ יָת רִבּוֹנִי פַּקִיד יְיָ לְמִתַּן יָת אַרְעָא בְאַחֲסָנָא בְּעַדְבָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְרִבּוֹנִי אִתְפַּקֵד בְּמֵימְרָא דַיְיָ לְמִתַּן יָת אַחֲסָנַת צְלָפְחָד אָחוּנָא לִבְנָתֵהּ

וַאֲמָרוּ יַת רִבּוֹנִי פַּקֵיד יְיָ לְמִתַּן יַת אַרְעָא בְּאַחְסַנְתָּא בְּעַדְבָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל וְרִבּוֹנִי אִתְפַּקֵיד מִן קֳדָם יְיָ לְמִתַּן יַת אַחְסָנַת צְלָפְחָד אָחוּנָא לִבְנָתֵיהּ

בנחלה בגורל. ובהיות לאיזה שבט חלק בתחום חברו לא יתאמת הגורל לשבט החסר כשיפול על כל גבול השבט וכן לנוסף לא יתאמת אם לא יוסיף על גבולו אותו החלק אשר לו בתחום חברו:

בגורל לבני ישראל. מזה יש להבין דדבר קדושה יש בנחלת א״י ולא כחלוקת אחים שאינו בהכרח שיהיה בגורל. אלא אפשר להיות בהסכמת אחים ורצונם. משא״כ א״י. ודבר זה שיש בה קדושה הוא נוגע לטענתם כאשר יבואר:

ואדני צוה בה׳ לתת וגו׳. צווי הראשון לא הי׳ שיעשה משה בעצמו. אלא שיצוה את יהושע ואלעזר כשיבואו לא״י. אבל צווי השני היה למשה בעצמו. כדכתיב בפרשה של בנ״צ נתן תתן להם וגו׳. וכדאיתא בירושלמי גיטין פ״ז לענין ב״ג וב״ר שהיתה הארץ לפניהם והם מחזיקין מעכשיו. לפיכך כפל משה התנאים בב״ג ובב״ר בלשון שאם לא יקיימו יטלו אותם מידם. הרי דמה שנתן משה לב״ג וב״ר היתה נתינה ממש מעתה. וכן חלק בנ״צ היה מכבר נתון מיד משה. מש״ה כתיב בצווי הראשון את אדני צוה ה׳ ובצווי השני ואדני צוה בה׳:

את אדוני צוה ה' ר"ל שכבר בארנו שהיה בחלוקת הארץ שני ענינים: [א] הגורל, [ב] החלוקה, ר"ל שהגורל היה קובע לכל שבט ושבט באיזה מחוז יעלה תחומו, ואח"כ היו יהושע והנשיאים מחלקים לכ"א את נחלתו לפי מספר אנשי השבט, וז"ש לתת את הארץ בנחלה הוא החלוקה לפי האנשים, בגורל שזה היה רק באיזה מחוז יקח כלל השבט והיה רק גורל אחד לכל השבט, ואדני צוה בה' לתת את נחלת צלפחר אחינו לבנותיו: