במדבר לה, ג

ולכל חיתם. ולכל צרכיהם:

וִיהוֹן קִרְוַיָא לְהוֹן לְמִתָּב וְרַוְחֵיהוֹן יְהוֹן לִבְעִירְהוֹן וּלְקִנְיָנֵיהוֹן וּלְכָל חֵוַתְהוֹן

וִיהוֹן קִרְוַיָא לְהוֹן לְמֵיתַב וּבְדוֹרְלְהוֹן יְהוֹן לִבְעִירֵיהוֹן וּלְקִנְיָינֵיהוֹן וּלְכָל צוֹרְכֵיהוֹן

לבהמתם. למרכב ולמשא:

ולרכושם. בקר וצאן:

ולכל חיתם. כמו דבורים של כוורת ויוני שובך וזולתם:

ולכל חיתם לחיים נתנו ולא לקברות כמ״ש רבותינו.

ולכל חיתם. פי' רבותי' בנדרים לכבוסה דהא חיה בכלל בהמה וכיון דאמר "לבהמתם" לא הוצרך לומר "חיתם" בשביל חיות אלא לכל חיתם היינו לכבוסתם וכבוס קרי חיות דערבוביא גופא ודמאני קשיא לשיחני וכיבי:

ולכל חיתם. פשט הכתוב הוא לכל צרכיהם, אלא שלא היה צריך לומר וכלול הוא בכלל רכושם שאמר הכתוב. ורבותינו זכרונם לברכה במסכת מכות (מכות יב.) פרשו שבא לומר שלא נתנו אלא לחיים ולא לקבורה, שאין קוברין בהם אלא הרוצח שבא בו מאמר ה׳ כי שם תהיה קבורתו. ולדבריהם זכרונם לברכה קשה תבת ״ולכל״, כיון שלא בא מאמר ״ולכל חיתם״ אלא למעט קבורת מתים, ״לחיתם״ היה לו לומר, כי ״ולכל״ משמע שמרבה בתשמישי המגרש, ומה גם בתוספת וא״ו ״ולכל חיתם״ רבוי. ורצה לומר ״ולכל״ רבוי, והשכילו שהמעוט הוא הנשמע מתבת ״חיתם״ עצמה, או לפי שנתכון למעט הקבורה הצרך לרבות כל חוץ ממנה, וזה שעור הכתוב ולכל מין תשמיש שהוא לחיים. הא למדת שלא מעט אלא לקבורה, ואם היה אומר ״לחיתם״ היה נשמע שמעט כל שאינו לצרך חיתם לגמרי, ויכנסו בגדר האסור דברים אחרים לבד הקבורה.

והיו הערים להם לשבת. שאין להם רשות להחליף ולעשות מעיר מגרש. אלא דוקא לשבת. כדתנן שלהי מס׳ ערכין:

ומגרשיהם. שני המגרשות שיבואר במקרא ד׳ ה׳:

יהיו לבהמתם ולרכושם. זהו המגרש של אלף אמה כמו שיבואר. ולכל חיתם. זהו מגרש של אלפים אמה דתנן במס׳ סוטה פ״ה דבא לשדות וכרמים. ואע״ג שהיה להם תבואות שדה וכרם מתרומה ומעשר. מכ״מ נצרך למאכל הפירות בשעה שהמה חיים. היינו מיד אחר תלישתו ממקור גידולו. וזה נקרא חי בדבר שאין בו רוח חיים. כמו מים חיים. ובאשר תו״מ ניתן אחר דיגון שכבר נתייבש ואינו חי. מש״ה ניתן להם זה המגרש שיהא להם פירות בחיתם. ומסתמא היו רשאים לזרוע שם גם ירקות גנה שעיקר מאכלם הוא מיד אחר תלישתן וזהו בכלל חיתם :