במדבר לג, מט

מבית הישמת עד אבל השטים. כאן למדך שעור מחנה ישראל שנים עשר מיל דאמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא אתרא וכו' (ערובין נה, ב):

אבל השטים. מישור של שטים אבל שמו:

וּשְׁרוֹ עַל יַרְדְנָא מִבֵּית יְשִׁימוֹת עַד מֵישַׁר שִׁטִין בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב

וּשְׁרוֹ עַל יוֹרְדְנָא מִבֵּית יְשִׁימוֹת עַד מֵישַׁר שִׁיטִין בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב

מבית הישימת. הוא הגיא הנשקף על פני הישימון אז צוה השם להזהיר ישראל כי הם קרובים לעבור:

ויחנו על הירדן וגו' בערבות מואב - שם, וידבר ה' אל משה בערבות מואב על ירדן ירחו.

ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים בערבות מואב. זהו שיעור חנייתם, שנים עשר מיל, כמו שהעיד רבה בר בר חנה על אותו מקום. ואז צוה הקב"ה להזהיר לישראל להוריש את יושבי הארץ כי הם קרובים לעבור.

מבית הישמת עד אבל השטים הוא שנאמר בפרשת חוקת ומנחליאל במות ומבמות הגיא כלומר כשבאו לנחליאל משם נתפשטו לבמות ומבמות נתפשטו אל הגיא.

ויחנו על הירדן מבית הישמת עד אבל השטים. על צד הרמז יש לפרש שלכך הזכיר שני קצוות אלו לפי שפרשה זו מדברת ממיתת אהרן, ואמרו רז"ל (ר"ה יח:) ששקולה מיתת הצדיקים כשריפת בית אלהינו ודבר זה יש בו רמז בתחילת הפרשה וימת שם בשנת הארבעים וגו' בחודש החמישי באחד לחודש, הוא חודש אב שבו נשריפה בית אלהינו והוקבע לבכיה לדורות מזמן המרגלים כדי להורות ששנים אלו שקולים על כן נזדמנו בחודש אחד, וזהו הרמוז מבית הישימות כי הוא לשון שממה וחרבן הבית, ואבל השיטים הוא לשון ארז ורמז אל הזמן שנתאבלו בו על הצדיק שנמשל ארז, ונזדמנו שניהם לפונדק אחד, וחבור שני קצוות אלו מורה ששקולים המה כאלו הקצה האחד היה מרגיש אבל השיטים דהיינו האבילות על נפש הצדיק, והקצה השני היה מרגיש בצער בית הישימות.

ותדע כי בילקוט בישעיה (כט) מסיק בפסוק הנני יוסיף להפליא הזה (ישעיה כט יד), גדול סילוקם של צדיקים לפני מי שאמר והיה יותר מן תשעים ושמונה קללות שבמשנה תורה ומחורבן בית המקדש, קשיין אהדדי כי רז"ל אמרו במסכת ראש השנה ששקולים המה וכאן אמר גדול סלוקן, והבט ימין וראה רש הזכיר לשון סלוקן, ובגמרא אמרו מיתת צדיקים, ובמדרש הזכיר לשון חורבן קדש, ובגמרא אמרו כשריפת בית אלהינו.

והביאור לכל זה, כי לשון חורבן בית המקדש מורה על הזמן שחומר הבית מעצים ואבנים נשאר קיים אך שנחרב כי יצא ממנו כל הדרו והודו דהיינו סילוק מן מן הבית כל הדברים רוחניים שהיו בו, אבל לשון שריפת בית אלהינו קשה מזו כי נוסף על סילוק הרוחניות משם גם החומר נשרף, כמו כן בצדיקים כשמזכיר לשון מיתה הוא מדבר כנגד החומר כי הגוף מת אבל הנשמה אינה מתה כי חיה היא, אבל לשון סילוק שייך על הנשמה ולא על הגוף כי היא לבדה העולה כמו שנאמר (קהלת ג כא) רוח בני האדם עולה היא למעלה, והנה מיתת צדיקים דהיינו הדבר הנוגע בחומר גוף הצדיק וודאי דבר זה שקול כשריפת בית אלהינו החומר של בית המקדש, אבל סלוקן של צדיקים דהיינו רוח בני האדם המסתלק ועולה למעלה דבר זה מתיחס לחורבן בית אלהינו דהיינו הרוחניות משם.

ומה שאמר שזה גדול מזה, לא שזה גדול במהות אלא שהנזק המגיע לעולם בסילוק נשמת הצדיק הוא גדול מן הנזק המגיע לעולם בסילוק הרוחניות מן הבית המקדש כי יש לדקדק מהו שאמר לפני מי שאמר והיה העולם למה לא אמר סתם לפני הקב"ה אלא ודאי שבא ליתן טעם למה זה גדול מזה ואמר לפי שהקב"ה אמר והיה העולם וחפץ בהוויתו וקיומו, ונפש הצדיק נותן יותר הוייה וקיום לעולם יותר מכל הרוחניות שהיו בבית המקדש, לפי שצדיק אחד יסוד עולם ונשמתו חצובה מתחת כסא כבוד יש בה קדושה גדולה ונותנת הויה וקיום לכל העולם ותדע שכן הוא שהרי מביא ע"ז פסוק הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו, ומאי משמע מדבר בסילוקן של צדיקים, אלא ודאי בסילוק הנפש המשכלת היא שקראה חכמת חכמיו כי נפש המשכלת היא נותנת קיום והויה לכל העולם וסלוקה גורם שעמודי העולם ירופפו . וזה דבר אמיתי ונכון ראוי לצרפו לפסוק זה על צד הרמז.

י היינו ג' פרסאות דמבית הישימות עד אבל השטים י"ב מיל הם:

כ אבל אין פירושו של אבל מישור ובפרשת לך לך האריך רש"י בו והתרגום שתרגם אבל מישור פתר הענין ולא הלשון: