במדבר ג, מה

ואת בהמת הלוים וגו'. לא פדו בהמות הלוים את בכורי בהמה טהורה שלישראל, אלא את פטרי חמוריהם, ושה אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים שלישראל, תדע שהרי מנה העודפים באדם ולא מנה העודפים בבהמה:

קָרֵב יָת לֵוָאֵי חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָת בְּעִירָא דְלֵוָאֵי חֲלַף בְּעִירְהוֹן וִיהוֹן מְשַּׁמְשִׁין קֳדָמַי לֵוָאֵי אֲנָא יְיָ

קָרֵיב יַת לֵיוָאֵי חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְרָאֵל וְיַת בְּעִירָא לֵיוָאֵי חֲלַף בְּעִירֵיהוֹן וִיהוֹן מְשַׁמְשִׁין קֳדָמָי לֵיוָאֵי אֲנָא יְיָ

תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל – הִנֵּה הַבְּכוֹרִים נִתְקַדְּשׁוּ לִהְיוֹת לַשֵּׁם מֵעֵת שֶׁצִּוָּה ״קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם״ וְגוֹ' (שמות יג ב), וְהָיוּ בְּכוֹרִים רַבִּים בְּיִשְׂרָאֵל וְלֹא נִפְדּוּ עַד הֵנָּה, שֶׁעֲדַיִן לֹא נֶאֱמַר לְמִי יִהְיֶה הַפִּדְיוֹן, כִּי עַתָּה הוּא שֶׁנִּתְקַדְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים וַעֲדַיִן לֹא נִצְטַוּוּ בְּמַתְּנוֹת הַכְּהֻנָּה. וְהִנֵּה הֵם עוֹמְדִים בִּקְדֻשָּׁתָן סְתָם, וְיִתָּכֵן שֶׁהָיְתָה בָּהֶן עֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ (זבחים קיב). וְהַנִּרְאֶה אֵלַי כִּי הַבְּכוֹרִים הָאֵלֶּה כֻּלָּם לֹא נוֹלְדוּ בַמִּדְבָּר בְּשָׁנָה אַחַת, כִּי לֹא נִתְרַבּוּ הָעָם שָׁם כָּל כָּךְ, רַק כָּל הַבְּכוֹרִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּיִשְׂרָאֵל נִמְנוּ, כִּי כֻלָּם נִתְקַדְּשׁוּ כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי שָׁם (שמות יג יא). וְעַתָּה הֶחְלִיפָם בַּלְוִיִּם וְהֵם פִּדְיוֹנָם, וְצִוָּה שֶׁיִּפְדּוּ הַנּוֹתָרִים וְנָתַן הַפִּדְיוֹן לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כַּאֲשֶׁר הִיא מִצְוָה לְדוֹרוֹת:

קח את הלוים. פעם אחרת כאילו אמר כאשר תקח את הלוים יהיו העודפים פדיום ונסמכה מלת פדויי אל המספר וכמוהו רבים יש מכחישים אמרו מזה נלמוד כי פדיון כל בכור חמשה שקלים ואינו ראיה כי זאת מצוה בפני עצמה והאמת דברי קבלה:

קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל מה שאין הלויים של עכשיו פודין את הבכורות הנולדים לישראל מכאן ולהבא היינו טעמא שהרי הלויים של עכשיו נולדו מאבותיהם הלויים שכבר פדו בכורי ישראל ואין הדין נותן שיהיה להם כח לפדות אותו יותר מפעם אחת וכל הבכורות של עכשיו אינם מבכורות שנפדו כבר בלוים במדבר אלא נולדים הם מפשוטי ישראל שלא נפדו מעולם והבכורות שנפדו בלוים במדבר אינן ידועים לפטור את הבאים מהן.

ואת בהמת הלוים תחת בהמתם. של ישראל אבל לא נתן הק"ב קפידה למניין הבהמות אלא בהמה אחת של לוים פוטרת כמה בהמ' מבכורות של ישר' ונכנסו בהמות הלוים בקדושה שהלוים פטורים מלפדות בכורי בניהם וגם לויה שנישאת לישראל ובכרה בנה פטור מה' סלעים לפטר רחם תלה רחמנ' ולא שייך באב כלל אבל בהמה טהורה של כהן ושל לוי שבכרה חייבת בבכורה כדאית' בפ"ק דבכורות:

והיו לי הלוים אני ה׳. הכונה במאמר אני ה׳, לומר שהגם שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני שס״ד) עתידה עבודה שתחזור לבכורות, לא ירדו הלוים מהיות לה׳, והוא אמרו והיו לי אני ה׳ כשם ששמי לעולם ועד כמו כן יהיו לי הלוים:

ואת בהמת הלוים תחת בהמתם. בגמ׳ בכורות ד״ד דייק מכאן דבהמה אחת של הלוי יכולה לפדות כמה בכורי ישראל :

קח את הלוים מ"ש למעלה [פסוק יא] ואני הנה לקחתי את הלוים הוא הודעת העתיד ונתינת טעם למש"ש מקודם כמש"ש, ופה בא הצווי. והנה כבר נצטוו לפדות את הבכורים ועד עתה לא נפדו, כי לא נתפרש למי יתנו כסף הפדיון וכמה יתנו, וגם אחר שנבחרו הלוים נשארה מצות פדיון בכור אדם ובכור פטר חמור לדורות, וחדש לו כי בכורים של עתה לא יצטרכו פדיון כסף כי הלוים יפדו אותם בין באדם בין בבהמה, רק העודפים על הלוים הם יתנו כסף פדיונם וכן הבכורות שיולדו בימים הבאים:

ה יש מפרשים דקשה לרש"י דאי אבהמה טהורה קאי אין שייך פדיון דלא פקע קדושת בכור דהא הכהנים עצמן חייבים בקדושת בכור ויש לומר עוד דהוכחתו מדכתיב בפרשת בא כל בכור אדם תפדה וכל פטר חמור תפדה בשה וכאן שכתב בכור אדם ובכור בהמה תפדה מיירי נמי דוקא פטרי חמורים. הרא"ם תימה והלא רש"י בעצמו פירש בפרק קמא דבכורות דף ד' גבי הא דפריך רבא לאביי אם איתא דדרשת קל וחומר מבהמה לפטור לוים מבכור בהמה טהורה דהא בהמה טהורה דידהו הפקיעו בהמת ישראל הטהורה וצריך עיון ויש לומר דהא פרכא דפריך רבא לאביי אינה אלא לפי סברתו אבל אביי פליג עליה בהא וסבירא ליה דלא פדו בהמות הלוים את בכורי בהמה טהורה של ישראל וכו' עיין (במ"י):

ו הרא"ם תמה איך הביא הראיה הזאת שהתלמוד כבר בטל אותה ואמר ודלמא הוו נפישין בהמתן והוו קיימין לבהדי בכורי ישראל והביא ראיה אחרת אמר קרא ואת בהמת הלוים תחת בהמתם בהמה אחת תחת בהמות רבות דאי סלקא דעתך דהאי ואת בהמת הלוים בבהמות רבות מיירי לכתוב קרא או בהמת בהמת או בהמתם בהמתם שמע מינה חד פוטר טובא. ותירץ הוא משום הכי הניח ראיה אחרונה מפני שהוא רחוק מן הפשט משום הכי הביא ראיה ראשונה: