במדבר כח, ה

סלת למנחה. מנחת נסכים:

וְחָד מִן עַשְׂרָא בִּתְלַת סָאִין סוּלְתָּא לְמִנְחָתָא דְפִילָא בִּמְשַׁח כְּתִישָׁא רַבְעוּת הִינָא

וְחַד מִן עַשְרָא בִּתְלַת סָוִוין סְמִידָא דְחִינְטַיָא לְמִנְחָתָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא כְּתִישָׁא רַבְעוּת הִינָא

ועשירית האיפה סלת מה סולת האמורה במלואים של חטים אף כל סלת האמורה בתורה של חטים.

בשמן כתית הזית נדוך במדוכה וסוחטים אותו בידיים ואין עוצרים אותו בגת כדי שלא יתמצו בו השמרים.

רביעת ההין ג׳ לוגין.

כתית. נדוך הזית במדוכה ואינו ניתן בגת אלא עוצרים אותו בידים, והוא זך שאין השמרים מתמצים בו:

ועשירית האיפה וגו׳ בלולה בשמן כתית רביעית. ושם כתיב בתמיד הבוקר ועשרון סולת בלול בשמן כתית רבע ההין. היינו משום דתורה שבכתב הוא המשפיע על תורה שבע״פ. ומש״ה כתיב גם בתמיד של הערב בלשון נקבה. אבל כאן בשניהם כתיב המנחה כלשון נקבה. והתמידים בל״ז. וכמש״כ שם עוד בזה. ועי׳ להלן מקרא י׳:

עשירית האיפה הוא א' מעשירי לשלשה סאים ספרא ויקרא (סי' של"ט) ושם התבאר וסלת הוא מן התטין כמ"ש בספרא (ויקרא סי' צ"ו וסי' קט"ו וסי' של"ט וצו סי' מ"ב) וספרי (נשא) וכמ"ש במלואים סלת חטים תעשה אותם, והדבר מבואר בקבלה (מ"ב ז א טז יח) סאה סלת וסאה שעורים:

בלולה בשמן כתית פי' שכתית היינו שיצא השמן ע"י כתיתה [או טחינה] לא ע"י שליקה או בשול וכבוש, כמ"ש במנחות (דף פה ע"ב), ובמנורה ממעט זה מן זית מזיתו, ובארתי זה היטב בפי' בספרא אמור (סי' ר"י) עיי"ש:

ר כלומר הוא הסולת שהיא עשירית האיפה הבאה עם הקרבן לאפוקי מחמשת המנחות האמורות בויקרא שהן באות בפני עצמן: