במדבר כח, ב

צו את בני ישראל. מה אמור למעלה (כז, טז) יפקד ה' אמר לו הקדוש ברוך הוא עד שאתה מצוני על בני, צוה את בני עלי. משל לבת מלך שהיתה נפטרת מן העולם והיתה מפקדת לבעלה על בניה וכו', כדאיתא בספרי:

קרבני. זה הדם:

לחמי. אלו אמורין, וכן הוא אומר (ויקרא ג, טז) והקטירם הכהן המזבחה לחם אשה:

לאשי. הנתנין לאשי מזבחי:

תשמרו. שיהיו כהנים ולוים וישראלים עומדין על גביו מכאן למדו ותקנו מעמדות:

במועדו. בכל יום הוא מועד התמידים:

פַקֵיד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן יָת קוּרְבָּנִי לְחֵם סִדוּר לְקוּרְבָּנַי לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא תִּטְרוּן לְקָרָבָא קֳדָמַי בְּזִמְנֵיהּ

פַּקֵיד יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן יַת קוּרְבָּנִי לְחֵים סִדוּר פָּתוֹרֵי יֵיכְלוּן כַּהֲנַיָא וּמַה דְאַתּוּן מְקַרְבִין עַל גַב מַדְבְּחָא לֵית רְשׁוּ לִגְבַר דְיֵיכוּל מִנֵיהּ הֲלָא אֵישָׁתָא הִיא דְאַכְלָא יָתֵיהּ וְהוּא מִתְקַבֵּל קֳדָמֵי לְרֵיחַ רַעֲוָא. עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל הֲווֹ זְהִירִין לִמְקַרְבָא יָתֵיהּ מֵאַפְרָשׁוּת לִשְׁכְּתָא קָרְבַּן קֳדָמַי בְּזִמְנֵיהּ

פַּקֵיד יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן יַת קֻרְבָּנִי לְחֵים סִידוּר פָּתוֹרִי מַה דְאַתּוּן מְקַרְבִין קֳדָמַי עַל גַבֵּי מַדְבְּחָא הֲלָא אֵשָׁתָא הוּא דְאַכְלָא יָתֵיהּ וְהוּא מִתְקַבֵּל מִנְכוֹן קֳדָמַי לְרֵיחַ דְרַעֲוָא עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל הֲווֹ זְהִירִין לְמִקְרְבָא יָתֵיהּ קֳדָמַי בְּזִימְנֵיהּ:

וְטַעַם צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי – כִּי אַחֲרֵי שֶׁאָמַר ״לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ״, צִוָּה לְהַשְׁלִים תּוֹרַת הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁיַּעֲשׂוּ כֵן בָּאָרֶץ, כִּי בַּמִּדְבָּר לֹא הִקְרִיבוּ הַמּוּסָפִים כְּמוֹ שֶׁהִזְכַּרְתִּי בְּסֵדֶר ״אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים״ (ויקרא כ״ג ב'), וְכֵן לֹא נִתְחַיְּבוּ בַּנְּסָכִים בַּמִּדְבָּר כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּסֵדֶר ״שְׁלַח לְךָ״ (רמב״ן על במדבר ט״ו:ב'). וְעַכְשָׁיו חִיֵּב בָּאֵי הָאָרֶץ לַעֲשׂוֹת שָׁם הַכֹּל - הַתְּמִידִין וְהַמּוּסָפִין וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ כָּאן "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ", כְּבָר הִזְכִּירוֹ בְּפָרָשַׁת הַנְּסָכִים (שם) וְרָמַז אֵלָיו בַּפָּרָשָׁה הָרִאשׁוֹנָה בַּמּוֹעֲדוֹת (ויקרא כ״ג י'). וְהֵחֵל כָּאן מִן הַתָּמִיד, וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּזְכַּר בְּפָרָשַׁת ״וְאַתָּה תְּצַוֶּה״ (שמות כ״ט ל״ח), הֶחְזִירוֹ לִהְיוֹת הַכֹּל סָדוּר בְּפָרָשָׁה אַחַת. וְרַשִׁ״י כָּתַב (רש״י על במדבר כ״ח:ד'): הִיא הָיְתָה אַזְהָרָה לִימֵי הַמִּלּוּאִים, וְכָאן צִוָּה לְדוֹרוֹת. וְאֵינוֹ נָכוֹן, כִּי שָׁם אָמַר "עוֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם". וְעַל פִּי הַמִּדְרָשׁ נִתְחַדְּשׁוּ כָּאן דְּבָרִים רַבִּים: ״אֶת קָרְבָּנִי״ - זֶה הַדָּם, ״לַחְמִי״ - אֵלּוּ אֵמוּרִין, ״לְאִשַּׁי״ - אֵלּוּ קְמָצִין וּלְבוֹנָה, ״רֵיחַ נִיחוֹחִי״ - אֵלּוּ בָּזִיכֵי לֶחֶם הַפָּנִים. ״תִּשְׁמְרוּ״ - שֶׁלֹּא יָבִיא אֶלָּא מִן הַשָּׁמוּר, ״תִּשְׁמְרוּ״ - שֶׁלֹּא יָבִיא אֶלָּא מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה, ״תִּשְׁמְרוּ״ - שֶׁיִּהְיוּ כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרָאֵל עוֹמְדִין עַל גַּבָּיו, ״תִּשְׁמְרוּ״ - נֶאֱמַר כָּאן שְׁמִירָה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן שְׁמִירָה, מַה לְהַלָּן מְבַקְּרוֹ אַרְבָּעָה יָמִים קֹדֶם שְׁחִיטָתוֹ אַף כָּאן וְכוּ', וְכָל הַמִּדְרָשׁ כִּדְאִיתָא בְּסִפְרֵי. וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת יִרְמֹז לָהֶם עוֹד וְיֹאמַר ״אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי״ - שֶׁל אִשַּׁי תִּשְׁמְרוּ וְתִזָּהֲרוּ שֶׁתַּקְרִיבוּהוּ לִי לִשְׁמִי בְּמוֹעֲדוֹ. וְאָמַרְתָּ לָהֶם עוֹד ״זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה'״ - שֶׁיִּהְיֶה הַקָּרְבָּן מִתְקָרֵב. אֵין בְּמוּסְפֵי הַשַּׁבָּת חַטָּאת כִּשְׁאָר כָּל הַמּוּסָפִין, מִפְּנֵי שֶׁכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בַּת זוּגוֹ וְהַכֹּל שָׁלוֹם, וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין. וְכֵן הִזְכִּיר: ״וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַה'״ (במדבר כ״ח:ט״ז) - שֶׁיַּעֲשׂוּ קָרְבַּן הַפֶּסַח לְהַזְהִיר עָלָיו עִם שְׁאָר קָרְבְּנוֹת חַג הַמַּצּוֹת, וְקִצֵּר בּוֹ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ בִּלְבַד שֶׁכְּבָר בֵּאֵר אֶת דִּינוֹ כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו:

לחמי. פירשתיו:

לאשי. פירשתיו. והטעם לחם לאשי לריח ניחוחי:

במועדו. שלא יקדמו קודם הבקר ושלא יאחר אחר הערב:

את קרבני לחמי לאשי. נסמכה פרשת קרבנות לכאן לפי שכבר נצטוה משה שיזהיר את ישראל על הקרבנות שהם חייבין לעשות. ועכשו כשראה שלא יכנס עמהם לארץ הודיעם ענין הקרבנות, והתחיל בקרבן עולת התמיד אע"פ שכבר הזכירו בסדר ואתה תצוה ושם היתה אזהרה לימי המלואים.

וע"ד הפשט קרבני זה הדם, את לרבות מלח דכתיב, (ויקרא ב) על כל קרבנך תקריב מלח לכך טובלין לחם המוציא במלח שהקרבן נקרא לחם, לחמי אלו אמורין, לאשי הנתנין לאש על מזבחי, תשמרו שיהיו כהנים לוים וישראלים עומדים על גביו, מכאן למדו ותקנו מעמדות, במועדו כלומר בכל יום ויום הוא מועד התמידין, אבל בא לומר שלא יקדים כלום קודם עולת הבקר ולא יאחר כלום אחר עולת הערב, במועדו אפילו בשבת ואפילו בטומאה.

תשמרו להקריב לי מה שמירה האמורה גבי פסח בקור אף שמירה האמורה כאן בקור.

להקריב לי במועדו אף בשבת אף בטומאה אם לא ימצא טהור לא יניח הקרבתו ואפילו בשעת מלחמה וכן מצינו ביהושע שהוכיח המלאך על שבטלו התמיד כשצרו על יריחו. ד״א במועדו שלא יקדימו קודם הבקר ולא יאחרו אחר הערב.

צו את בני ישראל. זש"ה שדי לא מצאנוהו שגיא כח וכתוב א' או' הן אל ישגיב בכחו מי כמוהו מורה. כיצד יתקיימו ב' מקראות הללו אלא כשהוא נותן לישראל נותן להם כפי כחו וכשהוא מבקש מהם אינו מבקש מהם אלא כפי כחם ראה מה כתיב את המשכן תעשה עשר יריעות ולפי' כתי' שדי לא מצאנוהו שגיא כח. וכשהוא נותן להם כפי כחו שעתיד הקב"ה לעשות לכל צדיק וצדיק חופה שנא' וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם וכו' כי על כל כבוד חופה:

את קרבני לחמי. לפי שהתמידים בכל יום, קורא אותם לחם, לפי שהלחם תדיר בכל יום מכל המאכלים כך התמידים תדירים מכל הקרבנות:

תשמרו להקריב לי במועדו. שלא יפסוק בשום ענין ולא תאמרו אם לא תקרב היום יהיו לו תשלומין למחר לכך נאמר "במועדו" שלא יהא הפסק:

תשמרו להקריב לי במועדו תשמרו שיהיו כהנים לויים וישראלים על גביו מכאן תקנו מעמדות:

במועדו בכל יום הוא מועד התמידים:

צו את בני ישראל וגו׳. צריך לדעת למה סדר פרשת הקרבנות במקום זה אחר מנוי יהושע, ולא במקום שצוה על הקרבנות בפרשת אמור, שהרי מצוה זו מכרח אתה לומר שנהגה משהוקם המשכן, ויהושע נסמך בשנת הארבעים.

ואולי שבא לומר שאם ירצה יהושע להקריב תמידין ומוספין משלו שאינו רשאי, הגם שדין צבור יש לו כדמוכח מכמה מקומות. לזה סדר מצוה זו אחר מנוי יהושע, וצוה בה שתהיה משל צבור, כאמרו ״צו את בני ישראל״ וגו׳, לומר שאין התמידים באים אלא משל צבור. ולזה כפל לומר ואמרת אליהם לעכוב. ודקדק גם כן באמרו אליהם ולא אמר להם, לפי מה שפרשתי בפרשת ״וירא אליו״ (בראשית יח:א) כי ירצה מעוט זולתו, כמו כן במה שלפנינו העיר אותנו שכונתו למעט. שוב ראיתי לרז״ל (ילקוט שמעוני) שאמרו וזה לשונם: לפי שהיו ישראל אומרים, לשעבר היו המסעות נוהגים והתמידין נוהגים, פסקו המסעות פסקו התמידין. אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אמור להם שיהיו נוהגין תמידין, עד כאן לשונם. ושבעים פנים לתורה.

את קרבני לחמי וגו׳. פרוש, לפי שיש בתמידין שלשה מיני קרבן: אחד – הקרבת התמיד, שני – עשירית האיפה של מנחת התמיד, שלישי – הנסכים. כנגד הקרבת התמיד אמר קרבני, וכנגד המנחה אמר לחמי שנקראת לחם, ושניהם כליל לאשים, לזה אמר לאשי, וכנגד הנסכים אמר ריח ניחוחי שאין בו אלא ריח, שהוא אינו לאשים אלא יוצק על היסוד ויורד לשיתין. ובשלשה דברים דקדק לומר בכנוי: קרבני, לחמי, ניחוחי, לומר שכלן של הקדוש ברוך הוא בורא הכל ועדין ברשותו, כאמרו (תהילים כד:א) ״לה׳ הארץ ומלואה״ ופרשנוהו במקומו. ודקדק גם כן לומר לאשי בכנוי, לומר שגם האש היא של הקדוש ברוך הוא, ומעתה מה שישראל מקריבין הוא מנכסיו של הבורא.

לזה נתחכם ה׳ ונתן אזהרה ואמר תשמרו, לומר שאם לא יעשו הנה הם גוזלים נכסיו ועוברים בלאו. ואמרו להקריב לי וגו׳ פרוש כי מה שיעשו הוא הקרבת חלק מנכסיו לפניו, אבל עקרן של נכסים הם של המקום.

עוד נתכון בזה להודיע סוד הקרבן, שהוא לקרב ענפי הקדושה שהם חלק ה׳, והוא מה שנתכון באמרו קרבני בכנוי אליו, והבן. ואמרו לחמי לאשי פרוש, לחם זה שאני מצוה להביא לאשים סודו הוא קרבני, שכשעולה לה׳ ריח ניחוח מתקרבים כל ניצוצי הקדושה שנתרחקו.

את קרבני לחמי. שם לחם משמש פעולת החיבור בהתקשרות אמיץ ומדובק כלשון מדרש ויקרא רבה פ״ג עה״פ וישוב אל ה׳ וירחמהו. כאדם שהוא מלחים שני נסרים ומדביקן ופירושו דטבע ידוע כשמחליקין נסרים ומדביקן עד שרוח אויר לא יבא ביניהם. אז א״א להפרידם זמ״ז בש״א. וזה החיבור נקרא מלחים. ומזה הפעולה בא שם לחם שמחבר הגוף עם הנפש באופן חזק. והנה קרא הקב״ה קרבנות בכלל לחמי. שהוא מחבר כ״י את הקב״ה לישראל. וכן נקרא התלמוד לחמי כדאי׳ בחגיגה די״ד לכו לחמו בלחמי זה תלמוד. ואין לך מחבר ומקרב את ישראל לאביהם שבשמים כמו תלמוד וקרבנות. והנה לפי זה מתפרש לחמי לאשי חיבור שלי לאשי:

אבל עוד משמעות יש בזה. היינו לחם שאני מפרנס בם את עולמי. וכדאי׳ בכתובות ד״י למה נקרא שמו מזבח שהוא מזין. ופירש״י בזכות הקרבנות העולם ניזון כו׳ ובשביל זה נקרא עבודת הקרבנות בשם עבודה סתם יותר משארי מצות שבתורה משום דסתם עובד הוא כדי לשבוע לחם. וכבר ביארנו בס׳ בראשית ט״ו ט׳ ובכ״מ דעבודת הקרבנות הי׳ חוק לישראל היינו פרנסתם בא״י משא״כ כל המצוה אינן באין בשביל פרנסה בעוה״ז:

והנה רש״י הביא לשון הספרי למה נסמכה פרשה זל״ז משל למטרונא כו׳ ואינו מובן עדיין מה שייכות יש דוקא לפרשת תמידים להא דלעיל מינה. וגם הלא כבר נאמרה בסדר תצוה. ורש״י כ׳ בסמוך שלא נאמרה אלא בימי המלואים וכבר השיג הרמב״ן ע״ז. אבל באמת לא נשתוו תכלית התמיד במדבר לתכליתו בא״י. דבמדבר לא באו בשביל עסק פרנסה. שהרי בזכות משה ירד המן. ולא באו התמידים אלא בשביל יעוד הקב״ה עם משה רבינו. ביום לתורה שבכתב ובלילה להופיע אור סיעתא דשמיא לתורה שבע״פ. והיינו דכתיב בפ׳ תצוה בפרשת התמיד ונועדתי שמה לב״י. ומש״ה מאז שנתנדו במעשה מרגלים ולא הי׳ היעוד עם משה פנים אל פנים כמש״כ התוס׳ ב״ב דקכ״א בשם המכילתא. ומשו״ה פסקו להקריב תמידים לת״ק בחגיגה ד״ו. או לר״ע שבט לוי לבד הקריב ולא מתרומת הלשכה דכל ישראל. אבל עתה בכניסתם לארץ והתפלל משה רבינו ולא תהיה עדת ה׳ וגו׳ והוא פרנסה כמש״כ לעיל ע״ז הי׳ התשובה את קרבני לחמי וגו׳:

תשמרו. פי׳ שלא יהא כמו במדבר שבשעה שהייתי בזעם לא הקריבו. עתה תשמרו בכל אופן כי לחמם הוא. ובמנחות דס״ה א׳ אי׳ עוד במשמעות תשמרו שיהא דוקא מתה״ל. ולא כמו במדבר שלא הי׳ המצוה שיהי׳ מתה״ל מכל ישראל. עד שגם שהי׳ תרה״ל בפעם הראשונה. בא דרש וטעם מיוחד לזה במגילה די״ג שבא להקדים לשקלי המן. הרי שמצד אותה שעה לא הי׳ נצרך אז להיות כן. והיינו משום שלא הי׳ לצורך פרנסת ישראל אלא בשביל יעוד למשה ועפ״י הקדמה זו יבואר לפנינו כמה שינוים בדיוק המקראות בין פ׳ התמיד בסדר תצוה בין פרשה שאנו עומדים. ובביאור לשון לחמי לאשי. תניא בתוספתא מנחות פ״ז בזמן שישראל ברצון לפני המקום נאמר בהם את קרבני לחמי כבנים שמתפרנסים מאביהם בשעת תוכחות מהו אומר לאשי ריח ניחוחי. כל קרבנות שאתם מקריבים אינן אלא לאש ואין הכונה שלא באים לרצון ח״ו. דא״כ למאי יקריבו. אלא ה״פ בזמן שברצון הפרנסה עולה בזכות קרבנות ישר לישראל. ובזמן תוכחה עולה בשביל שהוא קיום אשי ה׳ ופרנסת מלאכי מעלה. ובזכות זה עולה פרנסת ישראל. אמנם ב״כ וב״כ. תשמרו להקריב. שהוא פרנסתכם:

במועדו. לא כקרבן חגיגה שהוא ג״כ ק״צ. ומצוה ג״כ ביום הראשון. ומכ״מ יש לו השלמה כל שבעה. אלא דוקא במועדו. הן התמיד הן המוספין:

צו את בני ישראל חז"ל פי' ענין סמיכות פ' התמיד להנאמר למעלה מפני שהתמיד היה בא לבטל עבודת השמש, שהיו משתחוים ועובדים את השמש פעמים ביום, בזרוח השמש ובין הערבים בעת השקיעה, עבודת הבקר היה פונה למזרח ועבודת בין הערבים היה פונה למערב, וצוה ה' להקריב לפניו שני התמידים ותהיה שחיטת תמיד של שחר על קרי צפונית מערבית ושל בין הערבים על קרן צפונית מזרחית הפך עבודת השמש. וידוע מ"ש חז"ל שאם היה משה נכנס לארץ היה מבטל יצרא דע"ז ולא היה צריך לעבודת התמיד, וכיון שבקש שיפקוד ה' איש על העדה ונתמנה יהושע שהיה עמנו להנהיג עניניהם במלחמות ובצרכיהם ולא היה בכחו לבטל יצרא דע"ז אמר שיפקוד את בניו שלא ימירו את כבודו באלהי הנכר, ולצורך זה צוה פרשת התמיד, ועז"א וכן הוא אומר כי אביאנו אל האדמה וגו' ופנה אל אלהים אחרים, שאמר שם הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ כי אם היה משה חי לא היה בא לידי כך. ומ"ש שצו הוא מיד ולדורות התבאר בריש פ' צו ובפ' נשא:

את קרבני לחמי כבר בארתי בפ' אמור (סי' מ"ג) שעקר שם לחם אצל קרבנות בא על הקרבת אברי התמיד שהוא כעין סעודה קבועה. ובהרחבה בא גם על שאר קרבנות הקבועים בזמנם שהוא כעין סעודה בלתי קבועה, וכמש"ש בספרא אין לי אלא תמידים שהם קרוים לחם שנאמר את קרבני לחמי שאר כל הקרבנות מנין ת"ל שוב לחם עיי"ש, ואמר בספרא ויקרא (סי' קפ"ד) לחם מלמד על החלבים שהם קרוים לחם, ושם בפ' אמור בארתי שממ"ש כל איש אשר בו מום לא יקרב למד זריקת הדם שלא יצדק עליו לא לשון לחם ולא לשון אשים רק שם קרבן, עוד אומר שם שמ"ש לא יגש להקריב את אשי ה' מרבה הקומץ והלבונה והקטורת שאינם לחם רק קרבים לאשים, ומ"ש ריח ניחוח אלו בזיכי לבונה מפני שהם באים בשביל הלחם ומן לה"פ אין ניתן לאשים והם רק לריח ניחוח, והגר"א גריס ריח ניחוחי אלו נסכים:

תשמרו להקריב לי מבואר שחיוב הקרבתם על הצבור והוא בא מתרומת הלשכה ואין היחיד מתנדב אותו כמ"ש במנחות (דף ס"ה), ואמרו בתענית (דף כ"ו) וכי האיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג התקינו כ"ד משמרות של כהנים ושל לוים ושל ישראלים, וממה שתפס לשון שמירה למדינן מפסח שצריך בקור ד' ימים כמ"ש (במכלתא בא סי' כ"ח ובפסחים צ"ו מנחות מ"ט ערכין י"ג). ומ"ש תשמרו להקריב לי במועדו למה נאמר, מאמר זה מובא במכלתא בא (סי' למ"ד) ובספרי בהעלותך ופרשתי בפי' המכלתא שם:

י רצ"ל מה ענין פרשת התמיד לפרשה שלמעלה שנאמר יפקוד ה' אלהי הרוחות:

כ כדכתיב יפקוד ה' וגו' צוה את בני עלי שישמעו אלי:

ל כמו שנאמר ויקריבו בני אהרן את הדם אליו:

מ ר"ל והקטירם היינו אימורים שמקטירין אותן וכתיב ביה לחם שמע מינה דאימורין מקרי לחם:

נ ר"ל דכתיב תשמרו משמע דכל זמן הקרבתו בשחר ובין הערבים יעמדו כל ישראל על גביו וזה אי אפשר דכל אחד צריך לעסוק בעסקו כדי להחיות את עצמו עמדו ותקנו וחלקו כל ישראל לכ"ד חלקים וכן לוים וכהנים כל אחד לכ"ד חלקים וחלק אחד מאותן כ"ד משמרות כהנים וכן חלק מלוים וישראלים תקנו שמעמד אחד יעמדו על קרבן תמיד שבוע אחד ובשבוע שניה מעמד אחר והם יהיו שלוחי כל ישראל ושלוחו של אדם כמותו וכן חוזר חלילה לעולם נמצא שלא הגיע מעמד אחד כי אם שני פעמים בשנה:

ס שהרי פעמים בכל יום הוא נקרב ולמה ליה למימר במועדו אלא שלא יהא מונע אף בטומאה והא דלא פירש הכא במועדו אף בטומאה כמו שפירש גבי קרבן פסח יש לומר דהתם אינו בא אלא פעם אחת בשנה נופל בו מלת במועדו כשיגיע מועדו יעשהו אף בשבת אף בטומאה אבל הכא דהתמיד נקרב פעמים בכל יום אינו נופל בו במועדו אלא על דרך שפירש רש"י זכרונו לברכה. רא"ם: