במדבר כז, ד

למה יגרע שם אבינו. אנו במקום בן עומדות, ואם אין הנקבות חשובות זרע, תתיבם אמנו ליבם:

כי אין לו בן. הא אם היה לו בן לא היו תובעות כלום מגיד שחכמניות היו:

לְמָא יִתְמְנַע שְׁמָא דַאֲבוּנָא מִגוֹ זַרְעִיתֵיהּ אֲרֵי לֵית לֵיהּ בָּר הַב לָנָא אַחֲסָנָא בְּגוֹ אֲחֵי אָבוּנָא

לְמָא יִתְמְנַע שׁוּם אָבוּנָא מִגוֹ גְנִיסְתֵּיהּ אֲרוּם לֵית לֵיהּ בִּיר דְכַר אִין לֵית אֲנַן חֲשִׁיבִין כְּבִיר וְאִימָן כְּנַטְרָא יָיבָם תִּסַב אִימָן חוֹלַק אָבוּנָן וְחוּלַק אָחָא דַאֲבוּנָן וְאִין אֲנַן חֲשִׁיבִין כְּבִיר הַב לָן אַחְסָנָא בְגוֹ אֲחֵי אָבוּנָן

כי אין לו בן. בעבור שאין לו בן:

למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן. בשביל שאין לו בן, אמרו אם במקום בן אנו עומדות יתנו לנו ירושתנו, ואם לאו תתיבם אמנו ליבם.

כי אין לו בן. שאם היה לו בן לא דברנו אלה אפי' בת הבן ואם תאמר מה לכם אם תגיע נחלה לאביהם דבת אינה יורשת אביה, כי אחיו ירשו אותו, אם כן למה יגרע שם אבינו מנחלתו תתיבם אמנו מאחר שאין לאבינו יורש והבכור היבם יקום על שמו ולא ימחה שמו:

למה יגרע. פרוש, על פי מה שאמרו במשנה בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קטז) וזה לשונם: בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה – חלק אביהם, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר, ושהיה בכור וכו׳ עד כאן. והוא אמרו למה יגרע וגו׳ כנגד חלק צלפחד, תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו פרוש, חלק צלפחד שנוגע לו תוך אחיו בנכסי חפר שהיה מיוצאי מצרים, וחלק הבכורה כלול הוא במאמר ״בתוך אחי״ וגו׳. ודרך זה אינו אלא למאן דאמר שהארץ נתחלקה ליוצאי מצרים, אבל למאן דאמר לבאיה נתחלקה לא נטלו חלקו של צלפחד עצמו. ויתבאר הכתוב בדרך אחר, על דרך מה שאמרו שם (בבא בתרא קיח) וזה לשונם: אמר ליה רב פפא לאביי, בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה וכו׳, היינו דכתיב ״חבלי מנשה עשרה״ – שתא דשתא בתי אבות וארבעה דידהו, פרוש: אחד חלק צלפחד, ב׳ חלקו בחפר, ג׳ בכורתו פי שנים, ד׳ חלקו בירושת אחיו. אלא למאן דאמר לבאי הארץ וכו׳, ומתרץ: תרי אחי אבא הוו ליה, עד כאן. מעתה אפילו לסברת מאן דאמר לבאיה נתחלקה, נטלו הבנות שתי ירושות – ירושת צלפחד דאביו פי שנים וירושת שני אחיו שמתו. לזה אמרו למה יגרע וגו׳ כנגד ירושת חפר שנוגעת לצלפחד בחזרה, תנה לנו וגו׳ כנגד ירושת האחים שמתו שנוגעת לצלפחד גם כן מצד החזרה.

עוד יתבאר הכתוב לשתי הסברות בהעיר אמרו ״למה יגרע שם אבינו״, שהיה לו לומר ״למה תגרע נחלת אבינו״. עוד, למה חזרו לומר כי אין לו אחר שכבר אמרו ״ובנים לא היו לו״? ויתבאר הכתוב על פי דבריהם זכרונם לברכה במסכת בבא בתרא (קיט.) וזה לשונם: תנא, בנות צלפחד וכו׳ חכמניות הן שלפי שעה דברו, דאמר רבי שמואל מלמד שהיה משה יושב ודורש בפרשת יבמין שנאמר ״כי ישבו אחים״ וגו׳, אמרו לו: אם כבן אנו תן לנו נחלה, ואם לא – תתיבם אמנו עד כאן. והוא מה שאמר הכתוב כאן למה יגרע שם אבינו, פרוש, זו היא טענת יבום להקים שם המת. ולזה דקדקו בלשונם ״למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו״, והגרעון הוא ״כי אין לו בן״, וה׳ צוה ״כי ישבו אחים וגו׳ ובן אין לו וגו׳ יבמה יבא עליה״ וגו׳. מה תאמר שהבת כבן תחשב ופוטרת, אם כן ״תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו״. והגם דרבי שמואל הקדים במאמר הבנות טענת הנחלה לטענת היבום, לא נתכון אלא לומר שתי הטענות שאמרו ולא דקדק לומר אותם כסדרן. ודרך זה ישנו בין לסברת רבי יאשיה שאמר הארץ נתחלקה ליוצאי מצרים, בין לסברת רבי יונתן שאמר לבאיה נתחלקה. לסברת האומר ליוצאי מצרים שואלים גם חלקו של צלפחד עצמו ושאר חלקים הנוגעים לו מובנים מעצמן, ולסברת האומר לבאיה נתחלקה שואלים חלקים הנוגעים לצלפחד בחזרה.

כי אין לו בן. מיותר לגמרי. וגם שנוי לשון הקודם לא היו לו אלא שהראו לדעת כי משפטן פי׳ חקירה שלהן הוא אפי׳ היו לו בנים בשעת מיתה ומתו אח״כ. וא״כ אין כאן ממ״נ של יבום. מכ״מ מגיע הירושה להבנות. ואע״ג שלא היה בזה נ״מ להן. מכ״מ הראו לדעת תועלת לבנות אחרות שמתו אחיהם בלי ז״ק אחר מות האב. והיינו דאי׳ שם ב״צ דרשניות הן. דזהו ענין דרשן. להועיל בחכמתו לאחרים. והיינו דמפרש הגמ׳ אלו הי׳ לו בן לא דברנו. פי׳ אלו הי׳ לו עתה בחיים לא דברנו כלל. אבל כ״ז שאין לו אפי׳ לא הי׳ לנו ממ״נ של יבום. היינו מדברות מצד החקירה תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו. האי בתוך אחי אבינו מיותר. אלא בשביל שהי׳ חצי שבט מנשה בעה״י. והמה בקשו דוקא בא״י בתוך אחי אביהם לא אחי אבי אביהם. והיינו דאי׳ במדרש והובא בפרש״י לעיל כ״ו ס״ד שהיו הנשים מחבבות א״י והביא ראי׳ מב״צ. ולכאורה אינו מובן. ומה ראי׳ היא זו וכי הי׳ להם עצה לשוב למצרים. ומה זה חידוש שבקשו נחלה בא״י. אלא הראי׳ הוא ממה שבקשו דוקא בא״י שלא נכבש עוד. ולא בעה״י שכבר היא כבושה ועומדת לפניהן. אלא שהיו מחבבות א״י:

למה יגרע שם אבינו לפי הפשטות כונו על הנחלה שלא יקום שמו ע"י נחלתו כאילו אין לו יורש, וגבי יבום שאמר להקים לאחיו שם בישראל ר"ל ע"י הזרע שיקרא ע"ש המת, וידעינן מכאן לשם שע"י שיקים היבם את שם המת ע"י הזרע הוא ג"כ יורש את נחלתו ויקום שמו גם ע"י הנחלה, ומשם למדינן לכאן, שהיו דרשניות ואמרו ממ"נ אם כבן אנו חשובים תנה לנו נחלה ואם לאו תתיבם אמנו וכוונו במ"ש למה יגרע שם אבינו גם על הזרע, ר"ל אם אין אנו חשובים כבן לירש נחלה למה יגרע שם אבינו שלא תתיבם אמנו להקים לו זרע, ועז"א כי אין לו בן, אחר שאין אנו חשובים כבן לתת לנו נחלה א"כ למה יגרע שמו ע"י שלא תתיבם אמנו להקים זרע:

כי אין לו בן מה שאמרו שנית כי אין לו בן, מפני ששאלו שני דברים: [א] שיירשו נחלת אביהן, [ב] שיירשו בתוך אחי אביהן חלק אביהם בנחלת חפר, ועל הא' אמרו הלא בנים לא היו לו וא"כ אנו היורשים אותו כי למה יגרע שם אבינו ע"י גרעון נחלתו, ועל הב' אמרו כי אין לו בן ר"ל שעוד מגיע לנו חלק בנכסי חפר, שבזה אנו באים מצד שאנו בת הבן, ואם היה לו בן שמת ונשאר ממנו בת הבן לא היינו תובעות, אבל אחר שאין כאן אף בת הבן תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו שהוא החלק שיחלקו עם אחי אביהן בנכסי חפר, כי אנו בת הבן, ומ"ש ר' נתן אומר וכו' כבר פרשתי למעלה (סי' ט') שר"נ ס"ל שצלפחד היה מאלה שאמרו נתנה ראש ורשובה מצרימה וע"כ יחס בנות צלפחד לומר שהיו צדקניות ולא למדו ממעשה אביהן שנתאוה לא"י, והגר"א גורס מאמר ר' נתן למעלה עיי"ש:

ק רצונו לתרץ דכל כי נתינת טעם הוא אשלמעלה והכא מה טעם הוא אלמעלה אדרבה בשביל שאין לו בן לכך יגרע לכן פירש דהכי קאמר למה יגרע ותן לנו נחלה כי אין לו בן אבל אם היה כו':

ר הקשה מהר"ן דבפרק יש נוחלין אמרו על מה שאמרו כי אין לו בן מגיד שדרשניות היו ועל מ"ש אנו במקום בן אמרו מגיד שחכמניות היו וצריך עיון: