במדבר כג, ד

ויקר. לשון עראי, לשון גנאי, לשון טמאת קרי, כלומר בקושי ובבזיון, ולא היה נגלה עליו ביום אלא בשביל להראות חבתן של ישראל:

את שבעת המזבחת. שבעה מזבחות ערכתי אין כתיב כאן, אלא את שבעת המזבחות, אמר לפניו אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות, ואני ערכתי כנגד כלן אברהם בנה ארבעה (בראשית יב, ז) ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו, (שם יב, ח) ויעתק משם ההרה וגו', (שם יג, יח) ויאהל אברם וגו' ואחד בהר המוריה. ויצחק בנה אחד (שם כו, כה) ויבן שם מזבח וגו'. ויעקב בנה שתים, אחד בשכם ואחד בבית אל:

ואעל פר ואיל במזבח. ואברהם לא העלה אלא איל אחד:

וְעָרַע מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְוַת בִּלְעָם וַאֲמַר לֵיהּ יַת שַׁבְעָא מַדְבְּחִין סְדָרִית וְאַסֵקִית תּוֹר וּדְכַר עַל כָּל מַדְבְּחָא

וְאַרַע מֵימְרָא מִן קֳדָם יְיָ בְּבִלְעָם וַאֲמַר קֳדָמוֹהִי יַת שׁוּבְעָתֵי אוֹגָרַיָא סְדָרִית וְאַסֵיקִית תּוֹר וּדְכַר עַל כָּל אַגוֹרָא

וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם – בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא הָיָה הָאִישׁ הַזֶּה מַגִּיעַ לְמַעֲלַת הַנְּבוּאָה, עַל כֵּן יֹאמַר בּוֹ כַּלָּשׁוֹן הַזֶּה, כִּי עַתָּה בָּא אֵלָיו דִּבּוּר הַשֵּׁם דֶּרֶךְ מִקְרֶה לִכְבוֹד יִשְׂרָאֵל. וּלְכָךְ אָמַר בּוֹ ״וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם״ (במדבר כ״ב:כ׳), כִּי הַלָּשׁוֹן הַזֶּה לֹא יֵאָמֵר בַּנְּבִיאִים רַק בְּמִי שֶׁלֹּא בָּא בַּמַּדְרֵגָה הַהִיא. וְכֵן ״וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ״ (בראשית כ ג), ״וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן״ (שם לא כד). וְאֶפְשָׁר שֶׁפֵּרוּשׁוֹ בִּיאַת הָרָצוֹן בְּדִבּוּר מִן הָעֶלְיוֹן אֶל הַשְּׂכָלִים אֲשֶׁר יַחֲלִימוּ, כִּי גַּם בִּלְעָם בַּיּוֹם נוֹפֵל וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עָלָיו וּגְלוּי עֵינָיִם:

וְטַעַם וַיִּקָּר אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֵלָיו, כִּי כַּאֲשֶׁר קָרָה לְבִלְעָם כַּמִּקְרִים אֲשֶׁר יִקְרוּ לְאַנְשֵׁי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּהִתְבּוֹדְדָם, שֶׁחָלַף רוּחַ עַל פָּנָיו, תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרוֹ, פַּחַד קְרָאָתְהוּ וּרְעָדָה וְרֹב עַצְמוֹתָיו הִפְחִיד, וְהוֹדוֹ נֶהְפַּךְ עָלָיו לְמַשְׁחִית, וְהוּא נוֹפֵל עַל פָּנָיו אָרְצָה, אָז אָמַר: ״אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחוֹת עָרַכְתִּי״, וְהוּא דֶּרֶךְ תְּפִלָּה כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי (רמב״ן על במדבר כ״ג:א׳), וְהַשֵּׁם לֹא שָׁמַע אֵלָיו עַל כַּוָּנָתוֹ וְאָמַר לוֹ: ״כֹּה תְדַבֵּר״:

ואעל פר ואיל במזבח. בצווי:

ויקר אלהים אל בלעם. מקשים העולם מדוע בא הקב"ה לקראת בלעם ולא בא לקראת משה רע"ה אלא קורהו כדכתיב ויקרא אל משה. י"ל שזה משל למלך שיושב בפלטרין שלו בא מצורע אחד וקורא בשער שרוצה לדבר עם המלך באו והגידו למלך אמר המלך אל תניחוהו ליכנס פן יטנף הפלטרין שלי אך אלך לדבר עמו חוץ וכשאוהבו רוצה לדבר עמו אינו זז ממקומו ומניחו לבוא תוך חדריו ומדבר עמו:

ערכתי ב', הכא ואידך הנה נא ערכתי משפט כלומר שערך המזבחות כדי לערוך משפט עם ישראל:

ויקר אלהים אל בלעם. ע"ד הפשט לשון מקרה, כי לכבודם של ישראל בא אליו הדבור בדרך מקרה, ועל כן הזכיר בו הכתוב ויבא אלהים אל בלעם, כי לא מצינו הלשון הזה בשום נביא רק במי שלא הגיע למדרגת נביא כגון אבימלך ולבן. ועוד יכלול לשון ויקר כי קרה לבלעם כמקרים אשר יקרו לאותם שיש להם רוח הקדש בעת שהם מתבודדים ושהם מתלבשים ביחוד ועומדים מרעידים. ואחר כך הזכיר ויקר ה' אל בלעם כי גדלה השגתו ועלה ענינו להתנבא בשם המיוחד כנבואת משה ובזה הכיר כי אי אפשר בקללתם כלל, כי מדת רחמים עמהם להצילם, ומתחלה כשהיה שומע במדת הדין היה מיחל שימצא מקום לקללתו שתהיה מדת הדין מתוחה כנגדם, אבל אחר ששמע במדת רחמים נכזבה תוחלתו. והמעלה הגדולה הזאת אשר עלה אליה לא היתה אלא לפי שעה לכבודן של ישראל כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר ליום הדין אלו היו לנו נביאים כישראל היינו חוזרים למוטב, וכדי שיהיה פתחון פה לישראל כנגד אומות העולם וישמעו אומות העולם הבטחת נפלאות על ישראל מפי הנביא שלהם שהוא קטיגור של ישראל. והנה כאשר השלים נבואתו באותן הבטחות נסתלקה הנבואה ממנו וחזר לקסמיו, שנאמר (יהושע יג) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב, וזה יורה כי מת קוסם ולא נמשכה לו הנבואה אחר כן.

וע"ד המדרש ויקר אלהים אל בלעם, מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם נביאי ישראל נתגלה עליהם ביום שנאמר (שמות ו) ביום דבר ה' אל משה, נביאי אומות העולם בלילה שנאמר (בראשית לא) ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה, (שם כ) ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה, ויבא אלהים אל בלעם לילה, משל למלך שהיתה לו אשה ופילגש כשבא אל האשה לא היה מתבייש לבא אליה ביום לעיני הכל אבל כשבא אל הפילגש היה בא בהחבא בלילה. נביאי ישראל מתגלה להם בדבור שלם שנאמר (ויקרא א) ויקרא אל משה, נביאי אומות העולם בחצי דבור שנאמר ויקר אלהים אל בלעם. נביאי ישראל מדבר עמהם בלשון טהרה וקדושה שנאמר (שמות יט) ויקרא ה' למשה, כמה דאת אמר (ישעיה ו) וקרא זה אל זה ואמר קדוש, נביאי אומות העולם בלשון טומאה וקרי שנאמר ויקר אלהים אל בלעם. משל למה הדבר דומה לשנים המבקשים בפתחו של מלך, אחד אוהבו של מלך ואחד מצורע, אמר המלך אוהבי יכנס, מצורע לא יכנס שלא יטמא פלטרין שלי, אלא אני הולך לקראתו שנאמר ויקר אלהים אל בלעם, הלך לקראתו.

את שבעת המזבחות ערכתי. על דרך הפשט את שבעת המזבחות שבנה בלק ערכתי עליהם הקרבנות כדי שיהיו לרצון לפניך, ולכך הזכירם בלשון ידיעה.

וע"ד המדרש לכך הזכירם בלשון ידיעה לפי שמצינו צדיקים שעשו מזבחות מיום שנברא העולם ועד בלעם, ואלו הם, אדם קין הבל נח אברהם יצחק ויעקב, כל אחד בנה את שלו ובלעם כנגד כלם, לכך הזכיר בה"א הידיעה.

וע"ד החכמה את שבעת המזבחות ערכתי, אחז הכתוב חשבון שבעה לפי שהוא הקף אמצעי, כי מן הידוע שארבע הקפים הם, הקף היום, והשבוע, והחדש, והשנה. הקף היום הוא שהשמש מקיף בגלגלו ביום אחד ממזרח למערב, וזהו הקף ראשון שהוא התנועה היומית וכשנשלם היום חוזר חלילה, וכן בכל יום ויום. ויש הקף אחר והוא הקף השבוע, שהרי כשנשלם השבוע חוזרים חלילה ומונים שבוע אחר. ועוד יש הקף אחר והוא הקף הירח בכל חדש וחדש, והקף אמצעי אשר בין היום והחדש הוא הקף שבעה ימי השבוע, ולפיכך הקף השבעה הוא אמצעי בין היום השמשי וחדש הירחי, ולפי שכל עניני הטבע נמשכין אחר ההקף הזה האמצעי ועניני התורה יתקרבו תמיד לעניני הטבע, לכך באו מצות רבות בתורה לחשבון שבעה, כגון ימי הפסח וכיוצא בהם, לפי שהוא חשבון ההקף האמצעי כנגד שבעה כוכבי לכת אשר כל עמודי הטבע נשענים עליו, שאין לומר שיהיו ימי הפסח שנה תמימה שהוא הקף רביעי, כשתכלה השנה חוזרין חלילה ומונין שנה אחרת, לפי שלא היה הדבר ניכר, ואלו היה יום אחד בלבד היה זמן מועט, ואלו היה חדש אחד היה מרובה, ולכך רצתה התורה להתקרב אל הטבע להיות זמן הפסח בחשבון הקף האמצעי והבינוני. ולפי הטעם הזה עשה בלעם המזבחות שבעה לרמז על ההקף האמצעי הזה, כי כלו היה טבעי וחכם בחכמת המזלות, זה דעת הרמב"ם ז"ל.

וע"ד הקבלה את שבעת המזבחות ערכתי, מה שעשה מהם שבעה ומה שהזכירם בה"א הידיעה הכל בהשגחה גמורה וכוונה ידועה, כי בלעם ברוב חשקו לקלל רצה להמשיך רצון מהמחשבה הטהורה אל כל השבעה ולהשפיע בהם כח, ולא הספיק אצלו שיעשה מזבח אחד ועשה שבעה מזבחות כדי שיפעלו כל המדות רצונו ויספיקו מחשבתו בהמשכת הרצון ועלו קרבנותיו בהשלשה המקומות מ"ב.

והנה שבעת המזבחות האלה הם שבעת ימי בראשית ושבעה נרות המנורה, והם הנקראים צרור החיים, כי הם ענין מיוחד למעלה מתפרד למטה לפי המקבלים, וזה באור הכתוב את שבעת המזבחות של מעלה ערכתי למטה.

והחכם רבי אברהם ז"ל במליצתו הצחה כוון לזה אם תתכוון בה, הוא שאמר ובתת שלם לשלם אז תתחדש רוח בינה.

ויקר אלקים הקוף בפת״ח (בקמ״ץ) ולשון מקרה דוגמא וירא שהוא כמו ויראה.

את שבעת המזבחות. הידועים. היינו עבור שבע כחות נבדלים לשבע אומות:

ערכתי. להודות לך על השפעתך הטובה על ראש הכח הנבדל מן המקור ורצה להרבות בתפלה על להבא. כסגולת מזבח ולא מצבה שהוא בא על תודה לשעבר כמש״כ בספר בראשית ל״ה א׳. ומש״ה הזכיר בלעם את המזבחות. ולפי הענין לא היה להזכיר אלא הקרבנות אלא בא לגלות לבו להתפלל אם יראה רצון ה׳. אבל המקום ית׳ הפסיק דיבורו וחשב זבחו לתועבה ותפלתו לחטאה:

ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי באשר היה רחוק ממקום המזבחות אמר שערך את שבעת המזבחות הידועים להמשיך השפע משם לצורך המבוקש שלו, ורוצה להשיג על ידם מענה לשולחיו:

ש אמר בקושי מלשון מקרה ועראי ובבזיון מלשון קרי:

ת דאם לא כן ואעל עולות מיבעי ליה מה תלמוד לומר פר ואיל אלא לא כאברהם כו':