במדבר כב, ד

אל זקני מדין. והלא מעולם היו שונאים זה את זה, שנאמר (בראשית לו, לה) המכה את מדין בשדה מואב, שבאו מדין על מואב למלחמה אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם. ומה ראה מואב לטול עצה ממדין, כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם, אמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו. אמרו לו אין כחו אלא בפיו. אמרו אף אנו נבא עליהם באדם שכחו בפיו:

כלחוך השור. כל מה שהשור מלחך אין בו ברכה:

בעת ההוא. לא היה ראוי למלכות מנסיכי מדין היה, וכיון שמת סיחון מנוהו עליהם לצורך שעה:

וַאֲמַר מוֹאָב לְסָבֵי מִדְיָן כְּעַן יְשֵׁיצוּן קְהָלָא יָת כָּל סַחֲרָנָנָא כְּמָא דִמְלַחֵיךְ תּוֹרָא יָת יְרוֹקָא דְחַקְלָא וּבָלָק בַּר צִפּוֹר מַלְכָּא לְמוֹאָב בְּעִידָנָה הַהִיא

וַאֲמַר מוֹאֲבָאֵי לְסָבֵי מִדְיָנָאֵי אֲרוּם עַמָא חַד וּמָלְכוּ חַד הֲווֹן עַד הַהוּא יוֹמָא כְּדוּן יְשֵׁיצוּן קְהָלָא יַת כָּל חָזְרָנוּתָא הֵיכְמָא דְמִבְעֵי תוֹרָא יַת עִיסְבָּא דְחַקְלָא וּבָלָק בַּר צִפּוֹר מִדְיָנָאָה מַלְכָּא לְמוֹאָב בְּעִידָנָא הַהִיא וְלָא בְּעִידָנָא חוֹרָנָא דְהָכִין הֲוָה תְנָאָה בֵּינַתְהוֹן לְמֶהֱוֵי מַלְכִין לְפִרְקִין מֵאִילַךְ וְאִילַךְ

זִקְנֵי מִדְיָן – אָמַר ר״א (אבן עזרא על במדבר כ״ב:ד׳) כִּי יִתָּכֵן שֶׁהָיוּ הַחֲמִשָּׁה מְלָכִים זְקֵנִים, וְאִם כֵּן ״וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן״ (במדבר כ״ב:ז׳) אֵינָם הַזְּקֵנִים הַנִּזְכָּרִים תְּחִלָּה, כִּי הַמְּלָכִים לֹא הָלְכוּ לְפָנָיו רַק שָׂרִים כַּכָּתוּב (במדבר כ״ב:ח׳). וְעַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ (במדב״ר כ ד) שֶׁאָמְרוּ, מַנְהִיגָם שֶׁל אֵלּוּ בְּמִדְיָן נִתְגַּדֵּל, רָאוּי לָהֶם לִשְׁלֹחַ אֶל זִקְנֵי מִדְיָן לֹא לַמְּלָכִים וְלֹא לָעָם, כִּי הַזְּקֵנִים הֵם הַיּוֹדְעִים עִנְיָנוֹ. וְהַנִּרְאֶה בְּעֵינַי כִּי הָיוּ מִתְּחִלָּה בְּמִדְיָן מְלָכִים, וְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמוֹרִי נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן, וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנוֹן, וְנִלְחַם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְלָקַח מֵאַרְצָם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר מֶלֶךְ עַמּוֹן לְיִפְתָּח: ״כִּי לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרָיִם״ (שופטים יא יג), וְיִפְתָּח הֵשִׁיב לוֹ כִּי מִסִּיחוֹן לְקָחָהּ (שם פסוק כא). וְכָתוּב בִּיהוֹשֻׁעַ (יג כה): ״וַיְהִי לָהֶם הַגְּבוּל יַעְזֵר וְכָל עָרֵי הַגִּלְעָד וַחֲצִי אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן עַד עֲרוֹעֵר״. וְנִלְחַם סִיחוֹן עוֹד עִם מַלְכֵי מִדְיָן וְכָבַשׁ אַרְצָם, וְשָׂם אוֹתָם לוֹ לַעֲבָדִים נוֹשְׂאֵי מִנְחָה, וְהֵסִיר עֲטֶרֶת רֹאשָׁם וְלֹא נָתַן לָהֶם הֲדַר מַלְכוּת, וְהִשְׁאִירָם שׁוֹפְטִים בְּאֶרֶץ מִדְיָן בַּעֲבוּרוֹ. וְלָכֵן יִקָּרְאוּ "זִקְנֵי מִדְיָן" כְּדֶרֶךְ ״הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים״ (דברים כה ז). וְהָרְאָיָה בָּזֶה שֶׁכָּתוּב בִּיהוֹשֻׁעַ (יג כא): ״וְכָל מַמְלְכוּת סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן, אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה אוֹתוֹ וְאֶת נְשִׂיאֵי מִדְיָן, אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע נְסִיכֵי סִיחוֹן יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ״, כִּי הָיְתָה תַּחַת מֶמְשַׁלְתּוֹ. וְטַעַם "וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן" (במדבר ל״א:ח׳) אֲשֶׁר הָיוּ מְלָכִים תְּחִלָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר "נְשִׂיאֵי מִדְיָן נְסִיכֵי סִיחוֹן". וְכֵן נֶאֱמַר: ״רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא״ (במדבר כ״ה:ט״ו), לֹא מֶלֶךְ. אוֹ יִהְיֶה טַעַם "מַלְכֵי מִדְיָן", שֶׁחָזְרוּ לְמַלְכוּתָם בָּעֵת הַהִיא. וְלֹא יָדַעְתִּי טַעַם לְמָה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִיא״, כִּי הָרָאוּי הוּא שֶׁיֹּאמַר תְּחִלָּה ״וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי״. וְאוּלַי הָיָה בָּלָק גִּבּוֹר חַיִל נוֹדָע מְאֹד בְּמַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ, וְהִזְכִּיר הַכָּתוּב כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִיא מֶלֶךְ תַּקִּיף וְאַמִּיץ לִבּוֹ בַּגִּבּוֹרִים, הָיָה יָרֵא וְקָץ מְאֹד מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּלְכָךְ אָמַר יִפְתָּח: ״הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב״ (שופטים יא כה), כִּי לֹא יַפְחִיד אֶת הַמֶּלֶךְ רַק בְּמֶלֶךְ נוֹרָא מְאֹד. וְיִתָּכֵן כִּי מוֹאָב לֹא הָיָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ, וְהָיָה הָעָם יָרֵא מְאֹד מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעָשׂוּ שְׁנֵי דְבָרִים: שָׁלְחוּ אֶל זִקְנֵי מִדְיָן לֵאמֹר ״עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל״, וְהֵקִימוּ עֲלֵיהֶם הַמֶּלֶךְ הַזֶּה בַּעֲצַת מִדְיָן, וְאַחֲרֵי כֵן שָׁלְחוּ כֻּלָּם אֶל בִּלְעָם בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ. וְזֶה טַעַם בָּעֵת הַהִיא – בְּהִתְיַעֲצָם בְּעִנְיַן יִשְׂרָאֵל וְשָׁלְחָם לְבִלְעָם. וְיִהְיֶה טַעַם וַיַּרְא בָּלָק שֶׁהָיָה אֶחָד מִשָּׂרֵי מוֹאָב וְגִבּוֹר חַיִל, וְנִתְעוֹרֵר בָּעִנְיָן הַזֶּה וְאָמַר לְמוֹאָב ״הָבָה נִתְחַכְּמָה לָעָם״, וְהֵם קָמוּ וְהִמְלִיכוּהוּ בַּעֲצַת מִדְיָן. וּבְמִדְרַשׁ בְּמִדְבַּר סִינַי רַבָּה (במדבר רבה כ׳:ד׳) רָאִיתִי: ״וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִיא״, וַהֲלֹא מִתְּחִלָּה נָסִיךְ הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע״, אֶלָּא מִשֶּׁנֶּהֱרַג סִיחוֹן הִמְלִיכוּהוּ עֲלֵיהֶם, "בָּעֵת הַהִיא" שֶׁגָּרְמָה לוֹ הַשָּׁעָה:

אל זקני מדין. יתכן שהיו החמשה מלכים זקנים:

ילחכו כלחוך. שנים בנינים:

ילחכו - כל התבואות וכל מיני אוכלין.

עתה. שכבשו ארץ סיחון ועוג:

ילחכו הקהל את כל סביבותינו. להרחיב גבולם ולהבטיחו:

ובלק בן צפור. היה נודע לגבור ואיש מלחמה:

מלך למואב בעת ההיא. ומכל מקום לא מלאו לבו להלחם בישראל כאמרו הרוב רב עם ישראל אם נלחום נלחם בם. ומה שאמר יהושע ויקם בלק בן צפור מלך מואב וילחם בישראל אמר זה על ששכר את בלעם לקלל כמו שבאר באמרו וישלח ויקרא לבלעם:

עתה ילחכו הקהל וגו'. לא היו יראים אלא שלא יהו שוללים ובוזזים את כל סביבות' ולהכי נקט לשון לחיכה אבל שלא יהרגום לא היו יראים שכבר הזהיר הקב"ה אל תצר את מואב:

כלחוך השור. מתוך שאין לו שינים למעלה ואינו יכול לחתוך העשבים כמו סוס וחמור וכחו גדול עוקר העשבים והשרשים:

ילחכו ב' במסורה ילחכו הקהל ילחכו עפר כנחש בתרי עשר בפרשת רעה עמך בשבטך שמדבר מענין הגאולה והיינו דכתיב כאשר שמע למצרים יחילו כשמע צור לומר כאשר נפל פחדם על כל האומות כן יהיה לעתיד:

ויאמר מואב אל זקני מדין. והלא שונאים היו זה את זה שנאמר (שם לו) המכה את מדין בשדה מואב, כלומר שבאו מדין על מואב למלחמה, אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם, משל לשני כלבים שהיו צהובין זה לזה, בא זאב על אחד מהם, אמר בלבו אם איני עוזרו היום הורג את זה ולמחר בא עלי, נתחברו שניהם על הזאב. ולמה נטלו עצה ממדין, לפי שראו שישראל נוצחים שלא כדרך העולם, אמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל נשאל להם מה מדתו, אמרו להם אין כחו אלא בפיו, אמרו אף אנו נבא עליהם באדם שאין כחו אלא בפיו. שהיו סבורים שמשה רבינו ע"ה כשאר אצטגנינין.

ויאמר מואב אל זקני מדין שהיו שכניהם ובני בריתם כדכתיב המכה את מדין בשדה מואב שבאו בני מדין לעזור את מואב והכם הדד בן בדד.

עתה ילחכו עתה שכבשו סיחון ובנותיה עיירות ממלכת מואב מעתה ילחכו ויעשו כליה בכל הנותר.

כלחך השור בלשונו, שהוא כמסרק לפי שאין לו שנים למעלה כמו בהמות טהורות.

ויאמר מואב אל זקני מדין. [שהיו שכניהם ובני בריתם כדכתי' "המכה את מדין בשדה" שבאו בני מדין לעזור והכם] ורבותי' פירשו שהיו שונאים זה את זה אלא שעשו שלום מפני פחדם של ישראל כדמפר' בחלק:

ילחכו וגו׳ את כל סביבותינו. אולי שלא רצו להראות כל כך מרך הלבב שהם יראים מהם, אלא שהם חסים על הסביבות, ואמרו לשון רבים לכלול אותם עמהם. ואמרו ובלק בן צפור הם דברי הכתוב, או אפשר שהם דבריהם שאמרו כי דבר זה נוגע גם למדין, להיות שבלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא, ואם כן החרפה נוגעת למדין לצד נסיכם. ודקדק לומר בעת ההיא, לומר לא לפניו ולא לאחריו, כי אחר שבא בלעם והודיע להם כי לא ירעו ולא ישחיתו למואב, שלחו את בלק ולא היה עוד מלך עליהם. וזה לך האות שנמצא את נסיכי מדין ונהרג עמהם (במדבר לא:ח).

ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא. לפי מה שפירשנו למעלה שבלק התבונן במה שעשה ישראל סבא לאמורי בחרבו ובקשתו, לפ"ז קשה מה יום מיומים ולמה לא נתעורר לעשות תחבולות כנגדם מימים רבים, לכך תירץ ואמר כי בעת ההיא מנוהו למלך לצורך שעה כפירש"י אבל לפי פשוטו קשה מה ת"ל בעת ההיא וי"א שבא לתרץ למה ויגר מואב ולא בלק לפי שמנוהו רק בעת ההיא לפי שעה ע"כ אמר בלבו מה לי לצרה זו ומ"מ בנגלה מפני מורא העם הוצרך לעשות מה שעשה.

וי"א שבא לתרץ למה זה היה מואב יראים, הלא כבר נאמר (דברים ב ט) אל תצר את מואב. ע"כ אמר לפי שבלק מלך למואב בעת ההיא ובלק ארמי הוא ולא מואבי שנאמר ארץ בני עמו, פירש"י בלק משם היה וזה ארץ ארם כמ"ש מן ארם ינחני בלק, והיו יראים פן תקרא כל הארץ על שמו של בלק כמו שעמון ומואב טהרו בסיחון כמ"ש (במדבר כא כו) והוא נלחם במלך מואב הראשון וגו', כך טהרה הארץ לישראל ע"י בלק שהיה מלכם בעת ההיא לכך עתה ילחכו ולא קודם. וי"א ילחכו את כל סביבותינו ולא יגעו בנו כלל רק יעשו כלה בכל סביבותינו וממילא אין לנו תקומה. ונ"ל שלכך נאמר כלחוך השור את ירק השדה, דווקא ירק שבשדה שסביבות העיר אבל לא יגעו בירק של הערים.

אל זקני מדין. בת״י אי׳ ובלק בן צפור מדינאה מלכא למואב בעידנא ההיא ולא בעידנא חורנא דהכי הוי תנאה בינתהון למהוי מלכין לפרקין מאילך ואילך ע״כ. למדנו שכך היו התקשרות חמשת נסיכי מדין עם מואב שכל א׳ מהם יהיה מלך למואב איזה עת קבוע חליפות פעם זה ופעם זה ובאותה שעה שהגיע להנסיך למלוך על מואב היה בא למואב הוא וביתו עד שהגיע הזמן לשני ובזה יובן דכזבי בת צור לפי הדרש היה צור זה בלק במואב בעת הזנות היה ראש אומות ב״א במדין ובשעת מלחמת ישראל עם מדין כתיב הוא לשלישי. והיינו משום דבשעה שמלך צור הוא בלק היה הוא הראש במדין. ובשעת מלחמת ישראל כלה זמנו והיה שלישי. ובזה מתיישב ג״כ דפעם כתיב נסיכי מדין ופעם כתיב מלכי מדין. היינו שבמדין לא היו אלא נסיכים אבל מכ״מ הי׳ בכולם מעלת מלוכת מואב בראשם. ופעם א׳ כתיב נסיכי סיחון דזה קרוב לומר דבמלחמת סיחון על מלך מואב הראשון ונצחו. הסיר עטרת המלוכה מראשם ולא היו גם במואב אלא בתור נסיכים ומשנהרג סיחון חזרה המלוכה למואב. והנה סיפר הכתוב כי בעוד בלק היה במדין ולא הגיע שעתו ראה הרעה שהגיע למואב ולא יכול אז לעשות במואב אבל גרם שנדברו מואב עם זקני מדין ובשעה שהגיע שעתו למלוך על מואב עשה מה שעשה כיד המלך ובדברינו יובן הא שלא כתיב בראש הפרשה וירא בלק בן צפור מלך מואב את כו׳:

ויאמר גם ראה בלק ששנאה זו הכבושה בלבם כבר עשתה פרי שמואב התחבר עם זקני מדין והתיעץ עמהם שישתתפו עמו במלחמה על ישראל, (הגם שתחלה היו שונאים זל"ז), ואמרו להם שהגם שהם בוטחים ואינם מתיראים כי כבר ראו שסבבו את ארצם ולא נלחמו בם, יש יראה שילחכו את שכני מואב ועוזריו ובעלי בריתו וגם מדין בכלל. כלחך השור שכורת כל ירק עשב בלשונו וכן יכריתו כל אוכל הערים שבסביבות ולא ישאירו מחיה. ובלק מלך למואב בעת ההוא, וגם זה הכריחו להלחם עם ישראל כי מטעם זה בחרוהו למלך וחז"ל אמרו שבלק הי' מנסיכי מדין ומואב קבלוהו אז למלך כי היה גבור חיל ורצו שילחם עם ישראל, וגם שע"י שקבלו עליהם מלך מנסיכי מדין עי"ז התחברו עם מדין, וכפי המבואר בספר יהושע (סי' יג) ואת נשיאי מדין את אוי וכו' נסיכי סיחון, מבואר שנשיאי מדין היו עובדים לסיחון, וכן מואב היה תחת ממשלת סיחון מעת שכבשם במלחמה, ועתה שנפל סיחון לפני ב"י, התחברו מואב ומדין להלחם בישראל, וכמ"ש (יהושע כ״ד:ט׳) ויקם בלק בן צפור וילחם בישראל:

ד דאם לא כן לכתוב הכה את מדין דמשמע פעם אחת אבל המכה את מדין משמע שתמיד מכה והולך:

ה פירוש אף על גב דעשו שלום ביניהם מפני היראה מכל מקום השלום לא היה אלא שלא יהיו עוד שונאים אבל ליטול עצה מהם מה ראו ומשני כו':

ו דמדתלה הכתוב בקשת העצה במואב ולא כתיב ויאמרו זקני מואב וזקני מדין שמע מינה דמואב לקחו עצה ממדין משום הכי קשה ומה ראה וכו' ועל הקרא לא קשה מידי דהוה אמינא מדין לא היה ירא מפני בני ישראל אלא מואב לבד היה ירא. אבל עכשיו שפירש"י מיראתם של ישראל עשו שלום ביניהם שמע מינה דשניהם יראו אם כן קשה מה ראה מואב ליטול עצה ממדין ולמה לא נטל מדין עצה ממואב להציל את עצמם. ומתרץ כיון שראו כו' רצה לומר דהמדינים מכירין מנהיגם של ישראל דהיינו משה לפי שבמדין נתגדל לכך נטל מואב עצה ממדין:

ז לפי שעוקר את הכל מן השורש כך אלו כן שעוקרים את הכל כדכתיב עד בלתי השאיר לו שריד. דאם לא כן כלחוך הבהמה מיבעי ליה:

ח פירוש שרים והרא"ם גורס מנסיכי סיחון היה ועיין שם אבל אין צריך למחוק הספרים בשביל זה כי בקרא עיין שם שניהם נזכרו דכתיב ואת נשיאי מדין את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע נסיכי סיחון: