במדבר כב, לה

לך עם האנשים. בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו

לך עם האנשים. כי חלקך עמהם וסופך להאבד מן העולם:

ואפס. על כרחך את הדבר אשר אדבר וגו':

עם שרי בלק. שמח לקללם כמותם:

וַאֲמַר מַלְאָכָא דַיְיָ לְבִלְעָם אִיזֵיל עִם גוּבְרַיָא וּלְחוֹד יַת פִּתְגָמָא דִי אֲמַלֵיל עִמָךְ יָתֵיהּ תְּמַלֵיל וַאֲזַל בִּלְעָם עִם רַבְרְבֵי בָּלָק

וַאֲמַר מַלְאָכָא דַיְיָ לְבִלְעָם אִיזֵיל עִם גוּבְרַיָא וּבְרַם יַת פִּתְגָמָא דַאֲמַלֵיל עִמָךְ יָתֵיהּ תְמַלֵיל וְאָזַל בִּלְעָם יַת רַבְרְבֵי בָּלָק

לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס וְגוֹ' יִתָּכֵן שֶׁיֹּאמַר: ״לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים, וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אוֹתוֹ תְדַבֵּר״, וְתוֹדִיעַ אוֹתָם זֶה. אוֹ טַעְמוֹ, כִּי אַחֲרֵי אֲשֶׁר הִתְוַדָּה ״אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי״ (במדבר כ״ב:ל״ד), אָמַר לוֹ: לֵךְ עִמָּהֶם כִּי מָחַלְתִּי עַל חַטָּאתְךָ, וּבִלְבַד שֶׁתִּזְכֹּר אַזְהָרָתִי אֲשֶׁר הִזְהַרְתִּיךָ. וְהֻצְרַךְ לוֹמַר לוֹ כֵּן שֶׁלֹּא יַחְשֹׁב שֶׁיֹּאמַר לוֹ לֵךְ עִמָּהֶם לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁבִּקְשׁוּ מִמְּךָ. גַּם יִתָּכֵן שֶׁהָיָה חָפֵץ הַהוֹלֵךְ לְקַלֵּל אֶת הָעָם וְלֹא הָיָה חֶפְצוֹ לְבָרְכָם בְּשׁוּם פָּנִים, וְלָכֵן יַזְהִירֶנּוּ הָאֱלֹהִים בְּכָל עֵת שֶׁיְּדַבֵּר עִמּוֹ. וּמִפְּנֵי זֶה הוֹדִיעַ בִּלְעָם לְבָלָק בִּתְחִלַּת דַּבְּרוֹ עִמּוֹ: ״הִנֵּה בָאתִי אֵלֶיךָ״ (במדבר כ״ב:ל״ח), כִּי בַּבִּיאָה בִּלְבַד הֻרְשֵׁיתִי, אֲבָל בְּעִנְיַן הָעָם הֲיָכוֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה כִּרְצוֹנְךָ? הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אוֹתוֹ אֲדַבֵּר, בֵּין קְלָלָה בֵּין בְּרָכָה. רְאֵה אִם תַּחְפּוֹץ שֶׁאֲדַבֵּר בְּעִנְיָנָם, וְאִם לֹא תַחְפּוֹץ בְּכָךְ אָשׁוּבָה לִי מֵעַתָּה:

עם האנשים. האלה:

ואפס. כמו רק וכן אפס כי לא יהיה בך אביון אפס כי עז העם:

לך עם האנשים. לא תלך כבעל הדבר אבל כהולך עמם ולבקשתם שלא תאבד:

ואפס את הדבר. ועם כל זה איני חושש שתעשה נגד רצוני כי אמנם לא תוכל לעשות אלא מה שאומר לך:

ואפס את הדבר. בעל כרחך ואם על דעת ראשונה דלקלל אתה הולך תהרג בחרב. וכדי ליראו ולבהלו בא המלאך:

אותו תדבר. ולמעלה אמר לו אותו תעשה, וזה יורה כי המלאך נגלה אליו להזהירו על הדבור.

אך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה. [ולא תל עוד על דעת ראשונה שאם יעלה עוד על דעתך תהרג בחרב וכדי לירשאו ולבהלו בא המלאך]:

ויאמר מלאך וגו׳ לך עם האנשים. צריך לדעת למה דקדק לומר ״עם האנשים״. ורז״ל העירו בזה ואמרו (במדבר רבה כ,טו) חלקך עמהם וסופך לאבד מן העולם, וזה דרך דרש, אבל צריך לדעת משמעות הדברים כפי פשטן. עוד צריך לדעת למה לא אמר לו ״שוב״ והיה יותר נכון. אכן כונת הדברים הוא שנתן לו טעם שהוא מסכים על ידו ללכת הוא בשביל האנשים שבאו אחריו ללכת עמהם, שאם לא יסכים על ידו ללכת יחשבו מחשבות כי יחוש ה׳ לבלעם לעשות דבר הפך מה שיחפוץ ה׳ עשות, ויש חלול השם בדבר חס ושלום. ולפי מה שפרשתי בפסוק ״כי הולך הוא״ שהיה הולך יחידי, אפשר שרמז לו המלאך שילך עם האנשים ולא שפי, והכונה לבטל ממנו הכנת הרע אשר היה חושב לעשות בקסמיו, וכן עשה, דכתיב ״וילך בלעם עם שרי בלק״.

ואפס את הדבר וגו׳ אתו תדבר וגו׳. כאן התנה עליו תנאי אחר מה שלא אמר לו ברשיון ראשון, והוא שברשיון ראשון אסר עליו המעשה, דכתיב (במדבר כב:כ) ״אך את הדבר וגו׳ אתו תעשה״, ומזה חשב הרשע מחשבות להרע, כי כחו היה במעשה ובדבור, במעשה – בכשפיו וקסמיו, גם בעינו הרעה וכמאמרם זכרונם לברכה (זהר חלק ג רב:) בפסוק ״וישא עיניו וירא את ישראל״ וגו׳, שרצה להביט בהם בעין הרע עד שבא הקדוש ברוך הוא וכסה אותם בצלו, דכתיב (במדבר כד:ב) ״ותהי עליו רוח ה׳״, ודרשו זכרונם לברכה (זהר חלק א ריא.) ״עליו״ – על ישראל שלא תשלוט בהם עינו הרעה; ובדבור – לקללם. וכונת עליון במאמר ״אתו תעשה״ נתכון לאסר עליו גם הדבור אשר יצא ממנו מעשה, ולא כן הבין הוא לצד תכונתו הרעה. לזה בא מאמר ה׳ פעם שניה וסתר לועו ואמר לו בפרוש הדבור דכתיב ״אתו תדבר״, ובזה כלל אסור עצה רעה כנגד ישראל, אשר לא כן עשה הרשע בכל פרטי האזהרה. ועין מאמר רבותינו זכרונם לברכה (במדבר רבה כ:יח) בפסוק ״וישם ה׳ דבר בפי בלעם״ שדרשו שנתן בפיו טס של ברזל, כשהיה רוצה לדבר רעה היה חונקו. גם מצינו לו שדבר עצה רעה שגרם בה שנפלו מישראל עשרים וארבעה אלף, גם בפרט המעשה שנטה עליו לבל יביט בהם בעינו הרעה מצינו שעבר על זה כנזכר, לולי ה׳ שהיה לנו. ומעתה מצאתי טעם למעשה ישראל שהרגוהו, כי כפי הדין נתחיב מיתה, כי ה׳ הזהירו בין על המעשה בין על הדבור בפרוש כנזכר, ואזהרת בני נח זו היא מיתתן (סנהדרין נז:).

לך עם האנשים. מצדי לא יבצר. והבחירה חפשי לפניך אפי׳ לילך עמהם ממש. אך תדע אשר את הדבר וגו׳ בזה לא תהי לך בחירה ובע״כ תדבר כרצוני:

וילך בלעם וגו׳. כשעבר על מחנה ישראל. שוב נזדווגו יחד כמש״כ לעיל כ״א ומש״ה כתיב עוד הפעם שהולך עמהם:

לך עם האנשים תחלה אמר לך אתם, ועתה אמר לך עם, שכבר בארתי שמלת עם מורה השווי, ותחלה אמר אשר אדבר אליך אותו תעשה ופה אמר אותו תדבר כי דבור הקללה או הברכה לא נקרא מעשה רק דבור, רק כשפועל שנוי בגוף המתברך או המקולל ע"י ברכתו או קללתו נקרא מעשה, כמ"ש בתמורה (דף ד') לא תתני ממיר דבדבורו עביד מעשה, ותחלה רצה שבלעם יברכם ושברכתו תעשה רושם שיתקיימו ברכותיו, ולכן אמר אותו תעשה שבודאי כוון על הברכה כי הקבוי לא נקרא מעשה אחר שאינו עושה רושם והוא רק דבור, רק כונתו הי' שיברכם ויתקיימו ברכותיו וזה נקרא מעשה, ולכן אמר לך אתם כי אינם הולכים בשווי, שהם רוצים להרע להם והוא ילך להטיב להם ולברכם, אולם אחר שהלך עם שרי מואב בשווי כי גם הוא היה חפץ ברעתם לא רצה ה' שיברכם ברכה מתקיימת אחר שכונתו לרעה, וכמ"ש חז"ל שהכניס עין הרע בברכותיו, א"ל שהגם שיצוה לברכם לא יהיה ג"כ רק דבור לא מעשה ועז"א אותו תדבר, וע"כ אמר לך עם האנשים כי הוא שונא להם כמוהם:

מ דאם לא כן כיון שאמר בלעם אשובה לי היה לו לומר שוב אלא משום בדרך שאדם רוצה כו' אמר לו לך:

נ דאם לא כן מה הרויח המלאך ברדיפתו שרדף אחריו מפני שהשם חרה לו אפו אם בעבור שאמר לו ואפס את הדבר וגומר הרי כבר אמר לו השם ואך את הדבר וגומר עד כאן לשון הרא"ם ולי נראה שהוציא רש"י זה מלשון אפס כי ידוע כי לשון אפס נאמר על העדר הדבר או הענין כמו שפירש גם כן (מאיר נתיב) במלת אפס ויהיה דברי המלאך אל בלעם לך אבל הליכתך שבמחשבתך היא נעדרת כי את הדבר אשר וגומר אתה מוכרח לדבר:

ס דק"ל עם האנשים למה לי אלא לרמז כי חלקך עמהם והא דמהפך רש"י ופירש שלא על דרך הקרא יש לומר דרש"י בא להורות דאפס וגומר קאי אמלת לך שדרשו בו בדרך שאדם רוצה וכו' כי על מדרש עם האנשים כי חלקך וכו' אין נופל עליו לשון אפס דאין לומר ואפס וגומר מלתא אחריתא והוא תחלת דיבור וי"ו העיטוף דמלת ואפס למה לי אלא על כרחך כדפירש: