במדבר כא, לד

אל תירא אתו. שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמד לו זכותו של אברהם, שנאמר (בראשית יד, יג) ויבא הפליט, הוא עוג, שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחבריו בעשתרות קרנים, שנאמר (דברים ג, יא) כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לָא תִדְחַל מִנֵיהּ אֲרֵי בִידָךְ מְסָרִית יָתֵיהּ וְיָת כָּל עַמֵיהּ וְיָת אַרְעֵיהּ וְתַעֲבֵד לֵיהּ כְּמָא דִי עֲבַדְתְּ לְסִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה דִי יָתֵב בְּחֶשְׁבּוֹן

וַהֲוָה כֵּיוָן דְחָמָא משֶׁה יַת עוֹג זָע וְאַרְתֵּית מִן קֳדָמוֹי עָנֵי וַאֲמַר דֵין הוּא עוֹג רַשִׁיעָא דַהֲוָה מַחְסִיד יַת אַבְרָהָם וְשָרָה אַבְהָתָן לְמֵימָר אַתּוּן מְדַמְיַן לְאִלָנִין שְׁתוּלִין עַל פִּרְקַטוּנִין דְמַיָין בְרַם פֵּירִין לֵית הִינוּן עַבְדִין בְּגִין כֵּן אַמְתִּין לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִמְחַוְיָא לְדָרַיָא וְיֶחְמֵי מִן בְּנֵיהוֹן אוּכְלוּסִין סַגִיאִין לְאִתְמַסְרָא בִּידֵיהוֹן בְּכֵן אָמַר יְיָ לְמשֶׁה לָא תִדְחַל מִנֵיהּ אֲרוּם בִּידָךְ מְסָרִית יָתֵיהּ וְיַת כָּל עַמֵיהּ וְיַת כָּל אַרְעֵיהּ וְתַעֲבֵיד לֵיהּ הֵיכְמָא דְעָבַדְתָּ לְסִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאֵי דַהֲוָה יָתֵיב בְּחֶשְׁבּוֹן

וַהֲוָה כַּד חֲמָא משֶׁה יַת עוֹג וַאֲמַר הֲלָא דֵין עוֹג רַשִׁיעָא דַהֲוָה מוֹנֶה לְאַבְרָהָם וְשָרָה וַאֲמַר אַבְרָהָם וְשָרָה מְדַמְיַין לְאִלָנִין יָאִין דְקַיְימִין עַל מַבּוּעִין דְמַיָין בְּרַם פֵּירִין לָא עַבְדִין בְּגִין כְּדֵין קַיֵים יָתֵיהּ יְיָ קוּדְשָׁא יְהֵי שְׁמֵיהּ מְבָרֵךְ שְׁנִין סַגְיַין עַד זְמַן דַחֲמָא בְּנֵיהוֹן וּבְנֵי בְּנֵיהוֹן וְחָזַר וְנָפַל בִּידֵיהוֹן וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לָא תִדְחַל מִנֵיהּ אֲרוּם בִּידָךְ מְסָרִית יָתֵיהּ וְיַת כָּל עַמֵיהּ וְיַת אַרְעֵיהּ וְתַעֲבֵיד לֵיהּ הֵיךְ מַה דַעֲבַדְתָּא לְסִיחוֹן מַלְכֵיהוֹן דֶאֱמוֹרָאֵי דַהֲוָה שָׁרֵי בְּחֶשְׁבּוֹן:

אַל תִּירָא אוֹתוֹ – כִּי הָיָה מֹשֶׁה יָרֵא שֶׁמָּא תַּעֲמֹד לוֹ זְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: ״וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי״ (בראשית יד יג), וְהוּא עוֹג שֶׁפָּלַט מִן הָרְפָאִים שֶׁהִכּוּ אַמְרָפֶל וַחֲבֵרָיו בְּעַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם. לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר כ״א:ל״ד) מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ (במדב״ר יט יט). נִתְעוֹרְרוּ גַּם בָּזֶה מִדַּעְתָּם שֶׁלֹּא יִירָא מֹשֶׁה רַבֵּינוּ מִזְּרוֹעַ בָּשָׂר, כִּי עִמּוֹ ה' אֱלֹהֵינוּ, וְכָל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ, מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ. וְהוּא הַמַּזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל: ״אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם״ (דברים לא ו), וְהוּא הַמַּאֲשִׁים אוֹתָם בְּיִרְאָתָם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר בַּמְרַגְּלִים: ״וָאֹמַר אֲלֵיכֶם לֹא תַּעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם, ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם״ (שם א כט ל). אֲבָל נִתְיָרֵא מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַזְּכוּת שֶׁיָּדַע לוֹ. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט, לֹא הָיָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לְהוֹרִישׁ עַתָּה לְיִשְׂרָאֵל אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי (לעיל פסוק כא כב). וְהִנֵּה סִיחוֹן יָצָא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיִּלָּחֶם בָּם עַל כָּרְחָם, אָז הוֹדִיעוֹ הַשֵּׁם: ״רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ״ (דברים ב לא), כִּי מִכָּאן הִתְחִיל בְּכִבּוּשׁ שִׁבְעָה עֲמָמִים. אֲבָל עוֹג אָסַף כָּל חֵילוֹ אֶדְרֶעִי, וְהִיא עִיר בִּקְצֵה גְבוּלוֹ, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל יְכוֹלִים לִנְטוֹת מֵעָלָיו כַּאֲשֶׁר נָטוּ מֵעַל עֵשָׂו. וְהַשֵּׁם אָמַר לוֹ: אַל תִּירָא אוֹתוֹ וְלֵךְ אֶצְלוֹ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אוֹתוֹ. וּבְמִדְבַּר סִינַי רַבָּה (במדבר רבה י״ט:ל״ב) רָאִיתִי, לָמָּה נִתְיָרֵא, אָמַר: שֶׁמָּא מָעֲלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִלְחֶמֶת סִיחוֹן אוֹ נִתְלַכְלְכוּ בַּעֲבֵרָה. וְכֻלָּהּ אַגָּדָה, וְכָךְ הִיא יִרְאַת כָּל הַצַּדִּיקִים, וְכֵן בִּיהוֹשֻׁעַ (ח א):

ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו. פרש"י לכך הוצרך לו' אל תירא אותו מה שלא הוצרך לו' מסיחון לפי שהיה ירא פן יעמוד לו זכות מה שהגיד לאברהם אבינו שנשבה לוט וא"ת והלא כוונתו לרעה היתה כדי שיהרג אברהם ויקח שרה י"ל כיון דהצלה באה על ידו היה לו לירא כמו שמצינו בפרק חלק בזכות מ"ב קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאת ממנו רות ואע"פ שלא נתכוין אלא לרעה לקלל את ישראל ומיהו תימה למ"ד דעוג נקרא פליט על שנפלט מן המבול דבמס' נדה מסיק דעוג וסיחון אחי הוו וא"כ [היכן מצינו] שסיחון פלט מן המבול דבשלמא עוג מצינו סמך ורמז כדפרשתי בפ' נח בשם ר"י החסיד וישאר אך נח שעולה בגי' עוג אבל לסיחון לא מצינו רמז. ואו' הרב רב יחיאל בר יוסף שעוג נולד קודם המבול ואמו היתה מעוברת מסיחון בשנת המבול והלכה ונשאת לאחד מבני נח וכבר היתה מעוברת מאותן בני האלהים אשר לקחו מבנות האדם ונולד סיחון בתיבה:

אל תירא אותו. לא היה ראוי למשה שיירא מזרוע בשר, כי כיון שהשכינה עמו מה יעשה לו אדם, והלא הנביא מזהיר לישראל (ישעיהו נ״א:י״ב) מי את ותיראי מאנוש ימות, כי יראת בשר ודם לצדיק הירא את ה' מפחיתות הנפש, ומשה עצמו יזהיר לישראל (דברים ל״א:ו׳) אל תיראו ואל תערצו מפניהם, (שם א) לא תערצון ולא תיראון מהם. אבל נתירא ממנו מזכות שידע לו מענין אברהם, והוא שדרשו רז"ל במסכת נדה פרק האשה שהיא עושה צרכיה (נדה דף סא) מכדי סיחון ועוג אחי הוו מפני מה נתירא מעוג ולא נתירא מסיחון מתשובתו של הקב"ה אתה מכיר מה בלבו של אותו צדיק, אינו אומר אל תירא אלא למתירא, מלמד שנתירא משה שמא תעמוד לו זכות אברהם, שנאמר (בראשית י״ד:י״ג) ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, ואמר מר זה עוג שפלט מן המבול. והנה החכמים ז"ל סוברים בעוג זה שהוא אותו עוג של מבול ושהגיד לאברהם והאריך ימים רבים.

ויש שפירש שעוג זה אינו אותו של אברהם עצמו אבל היה ממשפחתו ומזרעו, ומשה נתירא ממנו שלא תעמוד לו זכות אבי אביו שהיה בזמן אברהם. ולפי זה כשאמרו כאן סיחון ועוג אחי הוו אם הכוונה אחים ממש מן האב והאם היה לו למשה להתירא מסיחון ג"כ כי גם הוא ראוי ליטול חלק בזכותו של עוג אבי אביו, אבל היו אחים מן האם, ועיקר זרעו של עוג הפליט לא נשאר אלא בעוג זה שהוא ממשפחתו ועיקר זרעו מן האב, ועל כן נתירא משה מעוג ולא נתירא מסיחון. אבל אנו אין לנו אלא מה שקבלו חז"ל בעוג זה שהוא ממש אותו עוג של אברהם.

וכן אמרו במדרש תנחומא ויבא הפליט ויגד כוונתו היתה כדי שיצא אברהם ויהרג, נתן לו הקב"ה שכר רגליו וחיה כל אותן שנים, ומצד אחר גבה ממנו שנפל ביד בניו, וכשבא משה לעשות מלחמה עמו נתירא ממנו, אמר אני בן ק"כ שנה וזה יותר מת"ק אלולא שהיה לו זכות לא חיה כל השנים הללו, א"ל הקב"ה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו, אתה בידך הרגהו ועשית לו כאשר עשית לסיחון, עד כאן.

ויש לדעת כיון שסיחון ועוג אחים היו קודם המבול ועוג לבדו הוא שפלט ואנו רואין שלא נצולו כי אם שמונה שבתיבה, אם כן סיחון זה מהיכן יצא והיאך היו אחים שאמר עליהם אחי הוו.

וראיתי במדרש סיחון ועוג בני שמחזאל היו שהיה מבני האלהים, ושמחזאל בא על אשתו של חם סמוך לכניסתה לתיבה, וסיחון נולד בתיבה, ולכך שמש חם בתיבה כדי לחפות על אשתו. ולדעת רז"ל נצטרך לומר בסיחון שגם הוא האריך ימים כעוג אחיו, ואריכות הימים של כל אחד היתה סבה לסבה ידועה מבעל הסבות יתברך, ומי יודע מחשבות השי"ת. ומה שאמרו בפרק הרואה (ברכות דף נד) מחייה בקרסוליה וקטליה, ירמוז כי משה בטל זכותו ושכר פסיעותיו, וכמו שפירש הרב הגדול מורי ר"ש נ"ר בפירוש ההגדות שחיבר. נמצאת למד שלא היתה יראתו של משה רבינו ע"ה על כחו וגבורתו ועל גובה קומתו, רק מזכותו, שהרי רצונו של הקב"ה אינו דבק באדם לפי הגבורה והכח כי אם לפי הזכות, שכן אמר הכתוב (תהילים קמ״ז:י׳-י״א) לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה, רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו.

אל תירא אתו פירש״י שהיה משה ירא להלחם שמא תעמוד לו זכותו וכו׳ וא״ת אמאי היה משה רבינו ירא הרי בפרשת לך לך פירש״י עצמו, היה מתכוין עוג שיהרג אברהם וישא את שרה אשתו אלא י״ל ואפי׳ הכי זכות הוא לו דהכי אמרינן במסכת הוריות פרק כהן משיח אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה שהרי בזכות מ״ב קרבנות שהקריב בלק מלך מואב זכה ויצתה ממנו רות בתו של עגלון דאמר רבי יוסי רות בתו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב היתה ולכך נמי היה ירא משה רבינו שמא תעמוד לו הזכות שהגיד לאברהם העברי כי נשבה אחיו עד שאמר לו הקב״ה אל תירא אתו.

אל תירא אותו. שלא עמד גבור קשה ממנו שנא' כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים וא"ל הקב"ה אל תירא אותו אתה בידך תהרגנו:

אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו. יש להקשות למה נתיירא משה מעוג ולא נתיירא מסיחון עד שהוצרך הקב"ה לומר לו אל תירא אותו ועוד שנצחון משה אינו בגבורה טבעית אלא בגבורה אלהית וא"כ למה נתיירא משה מעוג שגבורתו טבעית ולזה אביא בכאן מאמר ממסכת ברכות והוא דגרסינן פ' הרואה. הרואה אבן שבקש עוג לזרוק בישראל גמרא גמירי לה אמר עוג מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסא איעקר טורא בת תלתא פרסי ואשדי עליהון אזל עקר טורא בת תלתא פרסי ואייתיה על רישיה אייתי הקב"ה קומצים ונקבוה ונחת לצואריה בעא למישלפיה משכו שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא והיינו דכתיב שיני רשעים שברת אל תקרי שברת אלא שרבבתה משה כמה הוי עשר אמין שקל נרגא בת עשר ושוור עשר מחייה בקרסוליה וקטליה. פירוש זה המאמר הוא שהאבות נמשלו בדברי הנביאים להרים שנאמר שמעו הרים את ריב ה' ריב את ההרים הביטו אל צור חוצבתם וביאר אחריו הביטו אל אברהם אביכם וכשבאו ישראל להוריש גוים גדולים לא בצדקתם רק בזכות אבות ומשמרו את השבועה דכתיב לא בצדקתך עד שהיתה מקטרגת מדת הדין כמו שבא במדרש על כן נתירא משה שמא תעמוד זכות אברהם לעוג והיא המחשבה שחשב עוג ואמר אחר שאין כח האומה הזאת עם ריבוי העם שמחניהם כשלשה פרסאות רק מצד זכותם ואני כבר קדמתי להם בזכות אברהם שנאמר ויבוא הפליט זה עוג א"כ הריני עוקר ההר ההוא מהם שהוא אברהם ואעזר בו להופכו עליהם והקומצים שבאו ונקבוהו להר משל לישראל שהם החגבים שכחם בלשונם וכמו שבא במדרש כלחוך השור מה השור כחו בלשונו אף ישראל כחם בלשונם רוצה לומר שבתפלותיהם ותחנתם עמדה להם זכות אברהם ולא סייעה את עוג רק נתהפכה עליו והיא שירדה על צוארו והקהה את שיניו ומפני שהיה עוג מלך חזק ומצד הטבע וכח הזרוע לא היה להם מעמד בפניו ועוד שזכות אברהם היה מן הראוי שלא תפגע בו על כן הוצרך משה בתפלתו לזכותו ולזכות השבטים ולזכות אברהם יצחק ויעקב והוא אמרו משה כמה הוי פירוש משה עשר הוא זכותו והנרגא שלקח רמז לזכות העם בכללו שהיו שם עמו ומפני שהיה שם עמו המשילם לכלי המושם בידו שהיה פועל בו ושוור עשר ר"ל זכות האבות ועל כן המשיל הענין למדלג שהוצרך לדלג אצל זכות האבות שכבר קדמוהו והיו בזמן למעלה ממנו ואח"כ ביאר למה הוצרך זה להכות אותו בקרסוליו ר"ל לבטל ממנו זכות שלשה פסיעות שפסע בקרסוליו בשביל אברהם ואמרם משה כמה הוי עשר כי כן היתה מדתו של מרע"ה כדאיתא בשבת ועל ידי כן לקח כל השיעורין בעשר ולא שיהיה צריך כאן לכל השיעורים האלו אלא מפני סידור המשל כי הוא ממשל עוג בקומה גדולה מאד עד שעקר הר של שלשה פרסאות ושמו על ראשו על כן המשיל גובה קרסוליו לשלשים אמה כי כן דרך המשלים לתפוס פרטים נאותים למשל ההוא וכן עקר ואייתי ברישיה ובעא למשלפיה כל אלו דברים נאותים לסדור המשל לא לזולת זה. ואמרו בברייתא הרואה אבן שרצה עוג לזרוק עליהם דע שמפני שהיה עוג גדול כח מאד וחסון הוא כאלונים עם היותו בא בזכות אברהם לדעתו לא נמנע מהיותו מתעסק לבוא עליהם בכחו הגדול והיה מכין אבן או אבנים גדולות לזרוק עליהם מה שלא היה כן בכח אחר משאר אנשי המין האנושי ואמנם עיקר בטחונו בנצחונו היה בזכות אברהם לפי שכבר ראה שנצחו עמים שלא בטבע ושנעשו להם נסים רבים בקריעת ים סוף וכו' אלא בעקרו ההר מהם חזר להיות נלחם עמהם בכח הזרוע והרואה אותם האבנים הגדולים יכיר מהם שאיש חזק ואמיץ כמוהו להיות בכחו לזרוק אלו לא היה מן הראוי להנצל העם במלחמה ממנו לולי שנעשה להם נס ועל כן הצריכו בראותו ברכת הנס ואשר יגלה לך זה שתמצא להם בברייתא אבן שרצה לזרוק עוג ובסיפור הענין קראו הר ואלו היתה האבן וההר דבר אחר או היה להם לומר כאן וכאן אבן או כאן וכאן הר אלא שהם שני עניינים האבן השנוי בברייתא היא אבן גדולה ממש וההר רמז לאברהם ובזה הותרו הספקות שמשה לא נתיירא מעוג בעבור גבורה טבעית אלא בעבור זכות הפסיעות ולא נתיירא מסיחון שלא היה לו זכות:

ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו. פירש"י שהיה ירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם דאל"כ קשה וכי משה היה ירא מזרוע בשר ודם באשר ה' אתו, ועו"ק מאחר שנאמר כי בידך נתתי אותו ואת עמו וא"כ הל"ל אל תירא אותו ואת עמו, אלא ודאי שמעמו ודאי לא היה ירא כי ה' אתו אך מאותו היה ירא פן תעמוד לו זכות אברהם.

ומה שמקשים כאן איך היה ירא מזכות זה, אדרבא הרי באותו זמן היה חוטא ורב מרי כי כוונתו היה כדי שיהרג אברהם וישא הוא שרה כמו שפירש"י שם (בראשית יד יג), אין זה קושיא כי רש"י פירש כן לפי האמת שהרי סוף כל דבר הכל נשמע שלא הועיל לו זכות זה וא"כ סופו מוכיח שכוונתו היתה לרעה ולא לטובה, אבל משה עדיין לא היה יודע סוף הדבר והיה סבור שלטובתו נתכוין להציל את לוט ע"כ היה ירא פן יעמוד לו זכות זה. והשיב לו הקב"ה אל תירא אותו כי בידך נתתי והל"ל כי בידך אתן להבא אע"פ שמתת ה' דומה כאילו היא כבר נתונה מ"מ במקום שיש לפרשו כפשוטו אין צורך בפירוש זה, וביאור הדבר שמאז ומקדם כבר נתתי אותו בידך, כי מעולם לא היה לו שום זכות, ובמעשה ההוא היה נרדף עד חובה והיתה כוונתו לרעה ונגזר עליו מאז שיהיה נתון לך ומסור בידך וזה פירוש יקר.

אל תירא אותו. באשר הכניס למלחמה בלי שום לב להשגיח שלא יפגשו בבשן ולתכלית כניסה לא״י לא היה נדרש מלחמת עוג וכבישת ארצו בלא עת ע״כ ירא ממנו מש״ה הבטיחו ה׳ שלא יירא ממנו כי מאתו ית׳ היה סיבה לדבר כאשר יבואר עוד בס׳ דברים:

פ דאם לא כן מה נשתנה עוג מסיחון דגבי סיחון לא אמר השם יתברך אל תירא אותו. ואם תאמר והלא לא נתכוין רק לרעה שיהרג אברהם וישא את שרה כמו שפירש"י בפרשת לך לך בפסוק ויבא הפליט וגו'. ויש לומר מכל מקום כיון שזכות הצלה באה על ידו שניצל לוט היה משה ירא שמא תעמוד לו אותו זכות אף על פי שנתכוין לרעה כדאמרינן בזכות הקרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות אף על פי שנתכוין לרעה הואיל והקריבם לכבוד הקדוש ברוך הוא: חסלת פרשת חקת