במדבר כא, א

וישמע הכנעני. שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכו', כדאיתא בראש השנה (דף ג א) ועמלק מעולם רצועת מרדות לישראל, מזמן בכל עת לפרענות:

ישב הנגב. זה עמלק, שנאמר (במדבר יג, כט) עמלק יושב בארץ הנגב ושנה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקדוש ברוך הוא לתת כנענים בידם והם אינם כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי:

דרך האתרים. דרך הנגב שהלכו בה המרגלים שנאמר (במדבר יג, כב) ויעלו בנגב דבר אחר דרך האתרים דרך התיר הגדול הנוסע לפניהם, שנאמר (במדבר י, לג) דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה:

וישב ממנו שבי. אינה אלא שפחה אחת:

וּשְׁמַע כְּנַעֲנָאָה מַלְכָּא דַעֲרָד יָתֵיב דָרוֹמָא אֲרֵי אֲתָא יִשְׂרָאֵל אֹרַח מְאַלְלַיָא וְאַגַח קְרָבָא בְּיִשְׂרָאֵל וּשְׁבָא מִנֵיהּ שִׁבְיָא

וּשְׁמַע עֲמָלֵק דַהֲוָה שָׁרֵי בְּאַרַע דָרוֹמָא וְאָתָא וְאִשְׁתַּנֵי וּמָלַךְ בַּעֲרַד אֲרוּם נַח נַפְשֵׁיהּ דְאַהֲרן וְאִסְתַּלֵק עֲמוּדָא דַעֲנָנָא דַהֲוָה מַדְבַּר בִּזְכוּתֵיהּ קֳדָם עַמָא בֵּית דְיִשְרָאֵל וַאֲרוּם אָתֵי יִשְרָאֵל אוֹרַח אַלָלַיָא אֲתַר דְמָרְדוּ בְּמָארֵי עַלְמָא דְכַד תָּבוּ אַלָלַיָא הֲווֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל שַׁרְיָין בִּרְקַם וַהֲדָרוּ לְבַּתְרֵיהוֹן מִן רְקַם עַד מוֹסֵרוֹת שִׁית מַשׁוֹרְיַין אַרְבְּעִין שְׁנִין נְטָלוּ מִן מוֹסֵרוֹת וְתָבוּ לִרְקַם אוֹרַח מְאַלְלַיָא וְאָתוּ לְטַוְורוֹס אוּמָנוֹס וּמִית אַהֲרן תַּמָן הָא בְכֵן אָתָא וַאֲגַח קְרָבָא בְּיִשְרָאֵל וְשָׁבָא מִנְהוֹן שִׁבְיָא רַבָּא

וּשְׁמַע כְּנַעֲנָאָה מַלְכָּא דַעֲרָד דַהֲוָה שָׁרֵי בִדְרוֹמָא אֲרוּם מִית אַהֲרן גַבְרָא חֲסִידָא דִי בִזְכוּתֵיהּ הֲוָון עֲנָנֵי דִיקָרָא מָגִינִין עַל יִשְרָאֵל וְאִסְתַּלֵק עַמוּדָא דַעֲנָנָא וַאֲרוּם מִיתַת נְבִיאֲתָא מִרְיָם דְבִזְכוּתָהּ הֲוָה בֵּירָא מַהֲלָכָא וְאִתְגְנִיזַת בֵּירָא עָנֵי וַאֲמַר עַבְדֵי קְרָבָא אִיתוּן וְנִיסְדַר סִדְרֵי קְרָבָא כָּל קֳבֵיל יִשְרָאֵל אֲרוּם מָצֵינָן לְאוֹרְחָא דִי עֲלוּ בָּהּ יְלִילַיָא וּסְדָרוּ סִדְרֵי קְרָבָא כָּל קָבֵל יִשְרָאֵל וּשְׁבָא מִנְהוֹן שִׁבְיָא רַבָּא:

וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מָצִינוּ בְּכִבּוּשֵׁי יְהוֹשֻׁעַ: "מֶלֶךְ עֲרָד אֶחָד" (יהושע יב יד), וְעוֹד כְּתִיב בַּמַּסָּעוֹת: "וְהוּא יוֹשֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (במדבר ל״ג:מ׳), וְהַכָּתוּב לֹא יִקְרָא אֶרֶץ כְּנַעַן סְתָם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבוּלֹתֶיהָ" (במדבר ל״ד:ב׳). וְעוֹד כִּי הָיָה רָאוּי שֶׁיַּחְלֹק מֹשֶׁה אֶת אַרְצוֹ שֶׁל מֶלֶךְ עֲרָד לְאֶחָד מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וְהַכָּתוּב יְסַפֵּר בְּכָל מָקוֹם כִּי אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי נָתַן מֹשֶׁה לִשְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה, וְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה לָקְחוּ נַחֲלָתָם אַחֲרֵי עָבְרָם אֶת הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְאוּלַי נֹאמַר כִּי הֶחֱרִימוּ יִשְׂרָאֵל אֶת אַרְצָם וְלֹא יָשְׁבוּ בָהּ כְּלָל, וְאֵינוֹ נָכוֹן. וְכֵן רַשִׁ״י מְפָרֵשׁ ״וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם״ (במדבר כ״א:ב׳) שֶׁהִקְדִּישׁ שְׁלָלָם לַגָּבוֹהַּ. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי זֶה מֶלֶךְ עֲרָד הוּא יוֹשֵׁב בַּנֶּגֶב מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן יָמָּה בְּאֶרֶץ כְּנַעַן עַל יַד הַיַּרְדֵּן בִּגְבוּל בְּנֵי יְהוּדָה סָמוּךְ לְחֶבְרוֹן שֶׁהִיא בַּנֶּגֶב, וְשָׁמַע מֵרָחוֹק בְּבוֹא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבָא דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים אֶל עַרְבוֹת מוֹאָב לְהִלָּחֵם עִמָּהֶם שָׁם. וְזֶה טַעַם וַיִּשְׁמַע, וּלְכָךְ סִפֵּר הַכָּתוּב וְהוּא יוֹשֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, כִּי בָּא מֵאֶרֶץ אַחֶרֶת אֶל מְקוֹם יִשְׂרָאֵל. וְנָדְרוּ יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' שֶׁאִם יִתֵּן אוֹתוֹ בְּיָדָם שֶׁיַּחֲרִימוּ כָּל אֲשֶׁר לָהֶם לַה', וְסִפֵּר הַכָּתוּב כִּי שָׁמַע הַשֵּׁם תְּפִלָּתָם וְנָדְרוּ נֵדֶר לַה' וְשִׁלֵּמוּ, כִּי הָרְגוּ אֶתְהֶם עַתָּה בִּימֵי מֹשֶׁה כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה: ״כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת״ (ויקרא כז כט), וְנָתְנוּ כָּל שְׁלָלָם לְאוֹצַר בֵּית ה'. וְהִשְׁלִים עוֹד בְּכָאן לְסַפֵּר כִּי הֶחֱרִימוּ יִשְׂרָאֵל גַּם אֶת עָרֵיהֶם אַחֲרֵי בּוֹאָם בְּאֶרֶץ כְּנַעַן אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ, לְקַיֵּם אֶת נִדְרָם אֲשֶׁר נָדְרוּ, וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הֶעָרִים חָרְמָה. וְהוּא מַה שֶׁנֶּאֱמַר בְּסֵפֶר שׁוֹפְטִים (א טז): ״וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בַּנֶּגֶב עֲרָד״, וְשָׁם כָּתוּב: ״וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶת שִׁמְעוֹן אָחִיו וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חָרְמָה״ (שופטים א':י״ז), וְשָׁם נִשְׁלַם הַנֶּדֶר הַזֶּה. אֲבָל הִשְׁלִים הַכָּתוּב לְהַזְכִּיר הָעִנְיָן בְּכָאן. וְזֶה כְּעִנְיַן הַפָּרָשָׁה שֶׁאָמְרָה בְּרֶדֶת הַמָּן: ״וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמָרֶת, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת, אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן״ (שמות טז לד לה), וְהוּא לְאַחַר מִיתָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה עַד מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח (יהושע ה יב). וְכֵן ״אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ״ וְגוֹ' (במדבר ל״ד:י״ז) נְבוּאָה שֶׁיִּהְיוּ חַיִּים וְקַיָּמִים, כִּי לֹא יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה הַשֵּׁם מְיַחֵד לָהֶם אֲנָשִׁים עַל הַסָּפֵק, אֲבָל הָיָה רָאוּי שֶׁיְּצַוֶּה לִיהוֹשֻׁעַ בְּעֵת הַחֲלֻקָּה. גַּם נָכוֹן הוּא לוֹמַר שֶׁהֶחֱרִימוּ יִשְׂרָאֵל עַתָּה בִּימֵי מֹשֶׁה אֶת הַמֶּלֶךְ הַזֶּה וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חֶרֶב, וְקָרְאוּ שֵׁם מְקוֹם הַמִּלְחָמָה חָרְמָה. וְאַחֲרֵי עָבְרָם אֶת הַיַּרְדֵּן הֵמִית יְהוֹשֻׁעַ גַּם אֶת מֶלֶךְ עֲרָד אֲשֶׁר מָלַךְ אַחֲרֵי כֵן עִם מַלְכֵי כְּנַעַן אֲשֶׁר מָלְכוּ בַּיָּמִים הָהֵם, וּבְנֵי יְהוּדָה בְּבֹאָם בְּעָרֵיהֶם הֶחֱרִימוּ אוֹתָם גַּם כֵּן וְקָרְאוּ שֵׁם הֶעָרִים חָרְמָה, כִּי הִשְׁלִימוּ אֶת נִדְרָם אֲשֶׁר נָדְרוּ אֲבוֹתָם "וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם". וּלְכָךְ אָמַר כָּאן ״וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה״, וְשָׁם כָּתוּב ״וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חָרְמָה״ - שֵׁם כָּל עִיר שֶׁהָיְתָה מִמֶּלֶךְ עֲרָד, כִּי הִשְׁלִימוּ נִדְרָם וְהָיָה שְׁלָלָם מֵחֶרְמֵי גָּבוֹהַּ. וְהִנֵּה כָּל הַנִּזְכָּר כָּאן הָיָה בְּבַת אַחַת, זוּלָתִי שֶׁהִזְכִּיר "וְאֶת עָרֵיהֶם" שֶׁהָיָה לֶעָתִיד בְּבוֹאָם בְּעָרֵיהֶם. וּלְכָךְ אָמַר ״וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם״ וְלֹא אָמַר ״אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם״, כִּי הִזְכִּיר הַנֶּדֶר הֶעָתִיד, כִּי הֵם בַּמִּלְחָמָה יָמוּתוּ וְשָׁם יִתַּמּוּ. וּלְשׁוֹן הַכָּתוּב נָאוֹת לְמַה שֶׁפֵּרַשְׁנוּ, שֶׁהָיָה רָאוּי לוֹמַר ״וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי בְּיָדָם וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה״, אֲבָל חִסֵּר הַכִּנּוּיִין לִרְמֹז שֶׁנָּתַן הַכְּנַעֲנִי בְּיַד מִי שֶׁנְּתָנוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, מֵהֶם עַתָּה וּמֵהֶם לֶעָתִיד, כִּי הַשֵּׁם שָׁמַע אֶת תְּפִלָּתָם וְהֵם קִיְּמוּ אֶת נִדְרָם:

וְטַעַם כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים – עַל דַּעַת אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר כ״א:א׳), כִּי כַּאֲשֶׁר בָּאוּ הַמְרַגְּלִים וְעָלוּ בַּנֶּגֶב וְחָזְרוּ לָהֶם, הִרְגִּישׁוּ בָּהֶם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, וְשָׁמַע בָּהֶם הַכְּנַעֲנִי הַזֶּה שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בַּנֶּגֶב, וּבָא בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָלְכוּ הֵם עַד הַגִּיעוֹ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. וְיָפֶה פֵּרֵשׁ. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (ר״ה ג): מָה שְׁמוּעָה שָׁמַע? - כִּי הֻקְשָׁה לָהֶם הַכָּתוּב בְּפָרָשַׁת הַמַּסָּעִים: ״וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד וְהוּא יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן בְּבֹא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר ל״ג:מ׳), שֶׁלֹּא הִזְכִּיר שָׁם הַמִּלְחָמָה וְלֹא שׁוּם דָּבָר. עַל כֵּן אָמְרוּ שֶׁהַשְּׁמוּעָה הָיְתָה בְּמִיתַת אַהֲרֹן הַנִּזְכֶּרֶת שָׁם. יַזְכִּיר כִּי שָׁמְעוּ אוֹיְבֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִיתַת הַצַּדִּיק וְנִתְעוֹרְרוּ בָּהּ לְהִלָּחֵם עִמָּהֶם. וְכֵן אָמְרוּ (במדבר רבה יט יא) שֶׁהַכְּנַעֲנִי הַזֶּה הוּא עֲמָלֵק, וְלֹא כָּבַשׁ אַרְצָם וְלֹא חָלַק אוֹתָהּ, אֲבָל הֶחֱרִים עָרֵיהֶם:

וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי – אֵינָהּ אֶלָּא שִׁפְחָה אַחַת, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר כ״א:א׳) מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ. נִתְעוֹרְרוּ הַחֲכָמִים בָּזֶה מִפְּנֵי דַּעְתָּם שֶׁלֹּא יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל מְנֻצָּחִים כְּלָל מֵאוֹיֵב, זוּלָתִי בְּעֵת קַלְקָלָתָם, כְּגוֹן בְּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק הָרִאשׁוֹנָה מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ ״הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ״ (שמות יז ז), וּבַשְּׁנִיָּה מִפְּנֵי חֶטְאָם בַּמְּרַגְּלִים שֶׁהִזְהִירָם מֹשֶׁה מִמֶּנָּה (לעיל יד מא-מה). אֲבָל בְּכָל מִלְחֶמֶת מִצְוָה לֹא נִפְקַד מֵהֶם אִישׁ כָּל יְמֵי מֹשֶׁה, וּלְפִיכָךְ פֵּרְשׁוּ הַכָּתוּב הַזֶּה, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ הַשֶּׁבִי שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ, וְהִיא הַשִּׁפְחָה הַזּוֹ שֶׁשָּׁבוּ אוֹתָהּ יִשְׂרָאֵל מֵהֶם, כִּלְשׁוֹן ״בְּכוֹר הַשְּׁבִי״ (שמות יב כט) שֶׁהוּא בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה, כִּי לֹא אָמַר וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ אֲנָשִׁים אוֹ נָשִׁים וָטַף. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט עִנְיַן הַכָּתוּב, כִּי לֹא הָרַג מֵהֶם הַכְּנַעֲנִי הַזֶּה שׁוּם אָדָם, אֲבָל שָׁבָה מֵהֶם מְעַטִּים, וְכַאֲשֶׁר נָתַן הַשֵּׁם אוֹתוֹ בְּיָדָם הֵשִׁיבוּ אֶת הַכֹּל וְלֹא נִפְקַד מֵהֶם אִישׁ. וְהִזְכִּיר הַכָּתוּב הַזֶּה לְהוֹדִיעַ כִּי מִפְּנֵי שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל מִתְּחִלָּה כִּי גָּבַר הַכְּנַעֲנִי, נָדְרוּ הַנֶּדֶר הַזֶּה לְהַחֲרִים כָּל שְׁלָלָם לַה' וַיִּשְׁמַע הַשֵּׁם בְּקוֹלָם. וְיִתָּכֵן שֶׁנֹּאמַר עוֹד כִּי קָצַף הַשֵּׁם עַל הַכְּנַעֲנִי הַזֶּה בַּעֲבוּר שֶׁבָּא מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים, וְרָצָה שֶׁיִּהְיֶה לְחֵרֶם, עַל כֵּן הִגְבִּיר אוֹתוֹ מִתְּחִלָּה כְּדֵי שֶׁיִּדְּרוּ לְהַחֲרִימוֹ לַה':

וישמע הכנעני מלך ערד. אמרו הקדמונים שהוא סיחון ונקרא הכנעני כי כל אמורי כנעני ורבים אמרו כי זאת הפרשה יהושע כתבה והראיה מלך ערד אחד ומצאו שבני יהודה קראו שם המקום חרמה ולא אמרו כלום כי אותו המקום יקרא בתחלה צפת וזה מלך ערד והאמת שני מקומות ורבים במקרא כמו הם ומלך ערד על פשוטו הוא מעבר לירדן מזרחה ונסמכה זאת הפרשה למות אהרן כי הכתוב ספר מה שאירע בהר ההר קודם נסעם משם והעד וישמע הכנעני מלך ערד ואחריו ויסעו מהר ההר ואם תבקש מה שמע הנה מפורש:

כי בא ישראל דרך האתרים. האתרים י"א כי האל"ף נוסף והטעם התרים את הארץ וכן אל"ף אזרועך:

יושב הנגב דרך האתרים - התרת מרגלים, ככתוב שם: עלו זה בנגב. ועמלק יושב בנגב - וכנענים אצלם, כי העמלקי והכנעני שם לפניכם.

האתרים - כמו אפרוח, אתמול, אזרוע, הרבה אלפי"ן באין לשמוש בראש התיבה.

וישב ממנו. ולא המית איש:

וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב. הוא עמלק, שנאמר (במדבר יג) עמלק יושב בארץ הנגב, ושנה לשונו לדבר בלשון כנען, שאם יתפללו ישראל לשם יתברך שיתן בידם הכנעניים לא יהא הוא בכללם. והנה ישראל נשמרו מזה שהתפללו סתם אם נתון תתן את העם הזה, ולא אמרו הכנעניים.

דרך האתרים. ע"ד הפשט, המרגלים. ורוצה לומר כי כאשר באו המרגלים ועלו בנגב הרגישו בהם יושבי הארץ, ושמע בהם הכנעני הזה שהיה יושב הנגב ובא בדרך שהלכו הם עד שהגיעו למחנה ישראל, והוא דעת המתרגם.

וע"ד המדרש דרך האתרים דרך התייר הגדול, הוא ארון ברית ה' הנוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה. וי"א שהוא סיחון מלך האמורי, ונקרא כנעני כי כל אמורי כנעני. ודרשו רז"ל מה שמועה שמע, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וזהו שכתוב ויראו כל העדה כי גוע אהרן, א"ר אבהו אל תקרי ויראו אלא ויראו שעד עכשיו לא היו נראין לאומות, שהיו מכוסים בענני כבוד. וכן במדרש תנחומא, כיון שמת אהרן נסתלקו ענני כבוד ונראו כאשה שראשה פרוע.

ישב הנגב הוא עמלק כדכתיב עמלק יושב בארץ הנגב ואם עמלק למה נקרא שמו כנעני אלא כשראה הקב״ה שחזר ונלחם עם ישראל פעם שניה אמר הקב״ה אינו אסור לכם כבני עמון שאמרתי לכם אל תתגרו בם אלא הרי הוא לכם ככנענים שנאמר בהם כי החרם תחרימם ולכך נקרא כנעני. כאן פירש״י ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים, לא נקט ליה אליבא דר׳ אליעזר הקליר דאמר בפרשת זכור כסות ולשון שנה היות מלך ערד. י״מ שפסוק זה מן הפסוקים חסרי תיבה וכן הפירוש וישמע הכנעני מלך ערד ועמלק ישב בארץ הנגב וגו׳ ומצינו במקום אחר ששניהם בשכונה אחת ובהסכמה אחת כדכתיב והעמלקי והכנעני יושב בעמק כי העמלק והכנעני שם [בעמק] [לפניכם] וירד העמלקי והכנעני.

דרך האתרים מתיבות הפוכות כמו כבשים כשבים שמלה שלמה אף כאן האתרים כמו התארים לשון סבוב כמו ותאר הגבול כששמע שבא ישראל דרך הסבובים של ארץ אדום מצפון לדרום כדכתיב ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבוב את ארץ אדום כסבור עליו הם באים שהרי בדרום של אדום הוא כדכתיב יושב הנגב לפיכך וילחם בישראל.

כי בא ישראל דרך האתרים. המרגלים שעלו בנגב והא' יתירה כמו "אזרעי מקנה" וכיון שראו שבאו דרך המרגלים אמרו ודאי להלחם באים, כי דרך זה הראו להם המרגלים ונלחמו עמהם:

וישב ממנו שבי. ביזה של בהמות:

וילחם בישראל. טעם אמרו בישראל ולא אמר עם ישראל, וכמו שאמר בפרשת בשלח ״ויבא עמלק וילחם עם ישראל״ (שמות יז:ח), נתכון לומר כי הם היו סבה למלחמה זו לצד חטאם. גם מה שאמר בסמוך וישב ממנו שבי, פרוש ממנו היה הסובב לשבות שביו, והחטא הוא שהם היו סבה להעדר הצדיק מחמת מי מריבה, דכתיב (תהילים קו:לב) ״ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם״, ולא למשה בלבד אלא גם לאהרן כמובן מהענין, אלא שמזכיר משה שהוא העקר.

וישב ממנו שבי וגו׳. יש להעיר למה לא חרדו ישראל בראותם שעם אחד לקח מישראל שבי, ויאמרו אם עם אחד עשה בהם פרץ מה יעשו בכניסתם לארץ, וכמו שמצינו שנתרגש יהושע כשהכו אנשי העי גבור אחד מישראל כאמור שם (יהושע ז:ד), והגם כי אחר כך נתעצמו בתפלה ונתנם ה׳ בידם, סוף כל סוף לא מצינו שנתרגשו מקודם.

ונראה על פי דבריהם (במדבר רבה יט,כ) שאמרו שעם זה עמלק היה, והגם שהכתוב קראו כנעני הוא לצד שבא במלבוש כנעני, ולזה כשהתפללו ישראל שיתנהו בידם לא אמרו תתן את הכנעני הזה, מעתה לצד שלא היה משבע אמות שנתן להם ה׳ לא נתרגשו בראותו נוצח במלחמה שהרי אין להם ממנו כלום. עוד נראה שלא נתרגשו אלא אז כשנכנסו לארץ שהגיע זמן ששלם עון האמורי, מה שאין כן קודם שנכנסו לארץ שאפשר שעדין לא שלם עונו כדי שיתנהו ביד ישראל. ורז״ל דרשו בזה הרבה דרשות.

דרך האתרים. מלשון תור את הארץ. והענין שעד כה היו נמוגים יושבי הכנעני מישראל ולא מצאו לב ללכת למלחמה לקראתם. עד ששמעו שהולכים דרך כל כובשי ארצות ותרים את הארץ שרוצים ליכנס לה היאך יבאו אליה ומש״ה בקשו מאדום וממואב רצון לעבור דרך ארצם וכסבורים שהוא משום שאין להם כח לעבור בע״כ. וא״כ מצאו לב גם הם לצאת ולהקדים פניהם במלחמה עד שלא יבאו למדינה. והיה כ״ז עד שבאו ישראל ונלחמו עם סיחון ועוג וכבשום אז שב הפחד למקומו והשכילו הכל כי רק אדום ועמון ומואב יש להם זכות אבות ורצון ה׳ שלא ליגע בם:

וישב ממנו שבי. שבי מיותר ומזה יצא הדרש דלא שבו אלא שפחה ששבו ישראל כבר. אבל בת״י איתא ושבא מנהון שביה רבה. ומיושב ג״כ שבי מיותר שהיה מסוים. והיה בזה כונה מן הקב״ה ללמדם מלחמה דרך הליכות עולם והצלחה ע״י תפלה ונדר כמש״כ לעיל:

וישמע הכנעני מלך ערד. נחלקו בזה חז"ל והמפרשים מי היה וממ"ש ויחרם אתהם ואת עריהם משמע שישב בעבר הירדן המזרחי, ובפ' מסעי אמר והוא יושב בנגב בארץ כנען משמע שישב בעבר המערבי שהוא ארץ כנען ובס' שופטים ספר שיהודה כבש את הכנעני יושב צפת ויקרא את שם העיר חרמה, ושם אמר שבני קני עלו מדבר יהודה אשר בנגב ערד וע"כ יש דעה בראב"ע ורמב"ן ורי"א שספר פה מה שעתיד להיות אחרי מות יהושע, והאמת עד לעצמו שמלך ערד היה לו מלמת בעבר הירדן המערבי בכמה מקומות וקצת כבש יהושע בחייו כמ"ש (יהושע י״ג:י׳) מלך ערד אחד וקצת אחר מותו וזה הנז' בס' שופטים, וגם היה לו עמים וערים בעבר הירדן המזרחי, וכמ"ש למעלה כי העמלקי והכנעני שם לפניכם ואלה נלחמו עם ישראל וישראל החרימו את עריהם בימי משה, ואלה שבעבר הירדן המערבי נכבשו אחרי מות יהושע והחרימום ג"כ מפני הנדר שבימי משה שאמר סתם והחרמתי את עריהם, ומ"ש כי בא ישראל דרך האתרים פי' הראב"ע שהא' נוספת כמו א' אזרועך (ירמיה ל"ב) ר"ל דרך התרים כי המרגלים הלכו בדרך זה ואז הרגיש בם הכנעני וראה עתה שהם רוצים לכנס לכנען שכבר תרו אותה, וכבר כתבתי בשם רש"י ז"ל בפ' עקב שאז חזרו שמונה מסעות לאחוריהם, וכ"כ רש"י ז"ל בכאן ובפ' פנחס והוא מדברי חז"ל כי בפרשת מסעי מבואר שסדר מסעם אל קדש היו מוסרות בני יעקן חור הגדגד יטבתה עברונה עציון גבר קדש, וא"כ מ"ש בפ' עקב שנסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן הוא ההליכה לאחוריהם, ומ"ש שנסעו ממוסרה הגדגדה הוא מה ששבו ללכת לפניהם, וא"כ מ"ש וינלחם בישראל וישב ממנו שבי לא נודע אם היו אצל הר ההר ועי"כ חזרו לאחוריהם, או פירושו שרדף אחריהם עד מוסרה ושם שבה שבי והם נדרו נדר ונצחו אותו וחזרו לפמהם והחרימו את עריו ופי' ויחרם אתהם כמו החרם כל עיר מתים, ומ"ש ואת עריהם שהשלל הקדישו לשמים:

ב ואם תאמר מנליה לרש"י דלמא כפשוטו כדכתיב אחריו כי בא ישראל וגו'. ויש לומר דקשה לרש"י למה לי וישמע דלא הל"ל אלא ויבא ישראל דרך האתרים ויבא הכנעני וילחם וגו' כמו ויבא עמלק וילחם בישראל וכמו ויצא לקראת ישראל המדברה ויבא יהצה וילחם בישראל וכן גבי עוג ויצא לקראת ישראל וגו' למלחמה אדרעי אלא שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד ועוד יש לומר דהוכחתו מדכתיב בפרשת ואלה מסעי וישמע הכנעני וגו' אחר מיתת אהרן והתם על כרחך לא שמע אלא שמת אהרן ונסתלקה השכינה מישראל והתם פירש"י כאן למדך כו' לשון מכאן למדך משמע שפירש דראייתו משם ושם אפרש בס"ד. והרא"ם פירש מדכתיב ויראו כל העדה וגו' ואמר ר' אבהו קרי ויראו בציר"י תחת היו"ד וכדריש לקיש דאמר האי כי נתינת טעם לדבר שלפניו הוא נתגלו העדה לפי שגוע אהרן:

ג מפרש דאל תקשי אם כן סתרי קראי אהדדי דכתיב וישמע הכנעני ואחר כך כתיב יושב הנגב היינו עמלק לכן פירש שינה כו':

ד פירוש והוא הארון כלומר כיון שראו שנסתלקו ענני כבוד ולא היה להם כי אם ארון הקודש שנוסע לפניהם משום הכי בא להלחם מה שלא עשה קודם לכן הרא"ם. והוצרך לטעם של דבר אחר כי לטעם הראשון קשה למה כתוב דרך האתרים וכי המרגלים כבשו אותו דרך והלא דרך כבושה היא לכל עוברים ושבים לכן פירש דבר אחר וכו' וכמו שפירש הרא"ם כי בסבת שלא הלך לפניהם אלא הארון ונסתלקו ענני כבוד בא להלחם ולטעם של דבר אחר קשה למה כתיב האתרים לשון רבים כיון דלא קאי אלא על הארון הקודש לכן פירש גם טעם ראשון:

ה הוצרכו רבותינו זכרונם לברכה לפרש כן משום דסבירא להו אין ישראל מנוצחים אלא בעת קלקולם לפני השם יתברך וכאן לא מצאו שום קלקול לכן אמרו שהשבי ששבו פה אינו אלא השבי ששבו ישראל מהם ואין לומר מנליה אחת דלמא שתים יש לומר דמלשון שבי משמע שאינה אלא אחת ואם תאמר מנא ליה לרש"י דשפחה היתה ויש לומר דמלשון שבי משמע שפחה כדכתיב בפרשת בא מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה וגו' כך כתיב בהתראה ובסוף כשלקה כתיב עד בכור השבי אלא צריך לפרש דשבי היינו בכור השפחה אף שבי דכתיב הכא מיירי בשפחה דאם לא כן וישב ממנו אנשים או נשים או טף מיבעי ליה:

וישמע הכנעני מלך ערד עד ויסעו בני ישראל ויחנו באובות. עם היות שאמרו המרגלי' עמלק יושב בארץ הנגב. הנה לא ימנע שגם כן מלך ערד היה שוכן בצד אחר כי הוא היה יושב בנגב מעבר הירדן ימה בארץ כנען על יד הירדן יריחו והוא היה הכנעני היושב בהר הנלחם לישראל ויכום ויכתום ומה ששמע הוא מה שאמר הכתוב כי בא ישראל דרך האתרים וכתב הראב"ע שאלף נוספת וענינו דרך התרים והמרגלים את הארץ שלא ילכו דרך גלויה ומפורסמת אלא דרך עקלתון ונסתרת לאמר לא תשורנו עין וידע מזה שחזרו ישראל לאחוריהם דרך המקומות שהלכו תחלה כמו שבעה מקומות ויאמר בלבו נבוכים הם בארץ כי לא נתן אותם מלך אדום עבור בגבולו והם לא עצרו כח לעבור בו בעל כרחו וחשב מפני זה הכנעני לבא להלח' בישראל כדי שיטו מעליו כאשר הטו מגבול אדו' בחשבו שהיה כחו רב מכח מלך אדום ושהוא רוצה לומר הכנעני כבר הכה את ישראל פעם אחרת וברחו מפניו וכבר יורה על מסעות שנסעו לאחוריהם מה שכתוב במשנה תורה ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן והלא בהר ההר מת ושבעה מסעות יש ביניהם אלא ששבו אחורנית מהר ההר למוסרה כשסבבו כל ארץ אדום ונדמה להם שיפסידו כל אותו הדרך כאלו מת אהרן עתה. והנה הכנעני כשבא ללחום בישראל לא הרג מהם איש אבל שבה מהם שביה מנפשות בני אדם. וחז"ל אמרו ששפחה אחת שבו מהם להגיד שעם היות שמות הצדיק בעיר עושה רושם ולכן במות אהרן מצאו' הרעות ההם הנה בזכות מה שהשתדלו ישראל בהספדו הן אל ישגיב בכחו מלטם מיד צר ומכף עריצים. ומפני שישראל ראו סימני ההשגחה בעונם לכן נדרו נדר לה'. אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי. כי לפי שלא היה ישר' מכיר אותם לא קראם בשמם ואמרו סתם את העם הזה. והיה הנדר שכל שלל עריהם יהי' חרם לא יהנה אדם ממנו כיריחו. אבל לאוצר בית ה' יבא. האמנם אמרו וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם ויקרא שם המקום חרמה. נתחבטו המפרשי' בענינו מפני ספק השאלה השלישית אשר זכרתי. והראב"ע כתב שהפסוק הזה כתבו יהושע בתורה וגם זה איננו שוה להתרת הספק ההוא כי הנה אחרי מות יהושע היה הענין ההוא כמו שנזכר בספר שופטים ולכן כתב הרמב"ן במקום הזה וז"ל אבל השלים הכתוב להזכיר כאן הענין והוא כענין הפרשה שנאמרה ברדת המן ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען והוא לאחר מיתתו של משה ממחרת הפסח וכו' כי הרב כסתה כלימה פניו לכתוב שיהושע כתב זה. והניח הדבר בסתם שהכתוב השלימו אבל לא זכר מי היה הכותב כיון שלא היה משה עליו השלום והדעת הזה בכללו לקחהו הראב"ע מדברי הקראי' שבפירושי התורה אשר להם נמנו וגמרו שלא כתב זה משה והרמב"ן נטה אחרי הראב"ע והתימה משלמות תורתו וקדושתו שיצא מפיו שיש בתורה דבר שלא כתב משה. והם אם כן בכלל כי דבר ה' בזה. ואני כבר ביארתי בפי' ובני ישראל אכלו את המן שמשה כתב את התורה כאשר צוהו השם מלה במלה ולכן אינו מהבטל שהוא ע"ה יכתוב בה דברים עתידים להיות אחרי מותו כמו אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ כי משה רבינו ע"ה כתב הכל מידו הכל מפי הגבורה כמו שהיו הדברים עתידין להיות ולכך כתב כמה זמן אכלו ישראל את המן כאשר הודיעו האלהים. וכן נאמר גם כן שכתב כאן איך נתקיי' נדר ישראל עם הכנעני ובעריה' שהיה אחרי מותו כמו שהוא כתב בידו ויעל משה וימת משה ושאר הדברים העתידים בפרש' כי תוליד בנים ודומיהם כי להיותו כותב הדברים העתידים במאמר השם היו כלם כמו הווים ועומדים לפניו ואפשר לומר עוד כי כל מה שזכר הכתוב בכאן היו בימי משה והוא שהכנעני בא בדרך שבאו המרגלים עד מחנה ישראל וילחם שם וישב ממנו שבי ובני ישראל התחזקו ונלחמו בהם והם ברחו ובני ישראל רדפו אחריהם עד שנכנסו אחריהם בעריהם ויחרימו אתהן כי הרגו רבי' מהם ואת עריהם נתנו לבזה ושלל וחרם לה' עד שמשה מפני זה קרא למקום ההוא ששם היתה המלחמה חרמה מפני שהחרימום אבל לא לקח ישראל את עריהם לפי שעדין לא עברו את הירדן ומשה לא עבר את הארץ ואחר כך הרג יהושע את מלך ערד שבא להלח' עם ישראל ובני יהודה אחר כך בימי השופטים באו הם בערים ההם שהיו ממלך ערד והחרימו אותה ולקחו' וקראו שם המקום ההוא חרמה רוצה לומר הארץ שניתן שללה לחרם בימי משה ובזה קיימו וקבלו עליהם את אשר החלו לעשות אבותיהם. ואין לנו כאן אם כן דבר שלא היה בימי משה ושלא נכתב על ידו. והותרה השאלה הה' והו'. וספר הכתוב שכאשר שבו מהר ההר דרך ים סוף שחזרו לאחור כדי לסבוב את ארץ אדום קצרה נפש העם בדרך שלא יכלו לסבול עמל וטורח הדרכי'. והיה זה לסבות. ראשונה לפי שראו שתם הקץ להכנס לארץ כי כבר השלימו כל הארבעים שנה ומתו כל דור המרגלי'. הב' לפי שראו שמשה שלח מלאכים אל מלך אדום לקרא לו ולא נלחמו עמו כל שכן בצאתו כנגד' בחרב ובחנית. והג' לפי שראו שחזרו לאחור דרך ים סוף כמו ששבו דור המרגלים שבאמרו מחר פנו וסעו לכם המדברה דרך ים סוף אמרו מעתה נתעכב במדבר ארבעים שנה שנית התחילו לקוץ בנפשם ולהרהר במה שהבטיחם משה ע"פ ה' ובניכם אשר אמרתם וגו'. ומפני זה כלו וידבר העם באלהים ובמשה כי הנה לא ייחסו היציאה ממצרים למשה לבדו כאשר עשו אבותיהם אבל לש"י ולמשה נביאו כנגד שניהם אמרו למה העליתונו ממצרים למות במדבר כי אין לנו מהישיבה במדבר תכלית אחר כי אם למות שמא תאמר כי היא ארץ מעודנת ונשתעשע בה אין הדבר כן כי אפילו הדברים ההכרחיים אין לנו בה אין לחם ואין מים. ואם תאמר שיש לנו המן שהוא מזון מתיחס אל הנפש. הנה באמת נפשנו קצה בלחם הזה הקלוקל כלומר הקל מאד בטבעו ואנחנו עמלים וטרחנים נצטרך אל המזון הגס והכבד לא אל הדק והקל מאד. ולפי שהם לא התלוננו מחוסר מים וחוסר לחם אבל דברו בה' ובמשה מבלי סבה לרוע נפשם בהיותם מגני' המאכל המשובח שבמאכלי' שהוא המן וחטאו בלשון הרע השוו בעיניהם לנחש המזיק ללא תועלת לעצמו אלא לרוע מזגו וכמ"ש חז"ל (תענית דף ח') שלעתיד לבא מתקבצו' כל החיות אצל הנחש ואומרי' לו ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל אתה מה הנאה יש לך. והוא משיבם ומה יתרון לבעל הלשון. ולפי שישראל עשו בלשונם הרע כמעשה הנחשים שלח בהם הנחשים השורפים וינשכום בפיהם כמו שהם היו מנשכים בלשונם הרע. האמנם אחר שהתודו עונם ואמרו למשה רבינו דברנו בה' ובך התפלל אל ה' כמו שהתפללת על הערוב בעבור מצרים זכר שהתפלל משה בעד העם. ואין ספק שהוסרו הנחשי' בתפלתו רק נשארו בעם חולים רבים מהנשוכים וכדי לרפאתם צוה השם עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. וידוע כמו שכתב הרמב"ן כי זה היה ראוי שיוסיף בחליים כי הנשוכים מהב"ח הארסיי' אין ראוי שיביטו בצורת הנושך אבל היה זה כדי שיכירו וידעו שחליהם ורפואתם הכל היה כפי הנס לא בדרך טבעי ולכן בדבר ההוא המזיק היו הם מקבלים רפואה. וכדי שכל אדם יוכל לראותו ממקומו צוה שישימו אותו על נס כדי שאליו גוים ידרושו ויביטו הנשוכים ויהיה נחש חי נושך ונחש מת מרפא. ובהיות זה פלא שבאותו דבר שהכה היה מרפא אמר ושים אותו על נס מפני שתוף השם. ואמר ויעש משה נחש נחושת לפי שהנחשים השרפים הם אדומים כעין הנחושת. ולכך כדי שתהיה צורתו כצורת הנחש החי עשהו מנחושת. ולפי דעת חז"ל צוה הקב"ה בזה כדי שהנשוכים יזכרו חטאם שהיה בלשון הרע כנחש בלי לחש ויזכרו את ענשם וישובו אל ה' וירחמם והותרה השאלה הז' והח':