במדבר יז, ד

וירקעום. אטינבירנ "ט בלע "ז:

וּנְסִיב אֶלְעָזָר כַּהֲנָא יָת מַחְתְּיָתָא דִנְחָשָׁא דְקָרִיבוּ יוֹקִידַיָא וְרַדִידֻנוּן חוֹפָאָה לְמַדְבְּחָא

וּנְסֵיב אֶלְעָזָר כַּהֲנָא יַת מַחְתְּיַית נְחָשָׁא דְקָרִיבוּ יַקִידַיָא וְרַדִידִינוּן חַפְיֵי לְגוּפָא דְמַדְבְּחָא דְמִן שֵׁירוּיָא הֲווֹן תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ דְמַדְבְּחָא

וירקעום. המרקעים:

ויקח אלעזר לפי הנראה אין כאן מקומו של מקרא זה והיה לו לכתוב זכרון לבני ישראל תכף אחר ויהיו לאות לבני ישראל אלא נקבע כאן להפסיק בנתיים ולמדך שמראש הפרשה עד ויהיו לבני ישראל נאמר למשה שיאמר לאלעזר ומן זכרון לבני ישראל עד ביד משה נאמר למשה שיאמר לאהרן ופי׳ כאשר דבר ביד משה לו לאהרן והראיה מספרי וידבר ה׳ אל אהרן הנה נתתי לך וגו׳ שומע אני דבר אל אהרן תלמוד לומר זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר הא למדנו שהדבור למשה שיאמר לאהרן.

צפוי למזבח עד עתה לא היה לו גג.

את מחתות הנחשת. בצווי לא כתיב הנחשת אלא משום שהתחכם אלעזר מעצמו לעשות רקועי פחים למזבח החיצון. משום שגם המה היו מחתות הנחשת מש״ה פירש הכתוב כאן הנחשת:

ויקח וכו' אשר הקריבו השרופים פי' הקדישו כנ"ל, זכרון לבני ישראל ה' אמר ויהיו לאות לב"י, והאות הוא רק לדור הזה וי"ל שאינו אות רק כ"ז שאהרן קיים לא יחלוק איש על כהונתו כמו שעשו עדת קרח, אבל אחרי מות אהרן תופסק הכהונה מבניו, אך במה שצוה צווי זה ע"י אלעזר שהוא מזרע אהרן מבואר שהוא זכרון לבני ישראל גם לדורות הבאים אחרי מיתת אהרן [שזה ההבדל בין אות ובין זכרון כמ"ש בס' יהושע סי' ד"] שגם לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא, שגם נגד זרע אהרן לא יקרב איש זר כי הכהונה נתנה גם לזרעו, ולא יהיה וגם שיהיה זכרון שלא ימצא עוד חולק על שליחות משה ועל תורתו כקרח וכעדתו כי ע"י צפוי הזה יזכרו הסבה שעל ידו בא לידי כך שזה הי' ע"י שחלקו על משה ושליחותו ותורתו וע"כ נעשה בהם משפט חרוץ, כאשר דבר ה' זה מוסב עמ"ש ויקח אלעזר הכהן כאשר דבר ה' ביד משה לו לאלעזר כמ"ש אמור אל אלעזר, ור"ל שע"י שדבר ביד משה לו דוקא שהוא ירים את המחתות ידע שהוא לזכרון לדורות גם לבני אהרן לא אות לאהרן לבד: