במדבר יד, לט

וּמַלִיל משֶׁה יָת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִתְאַבָּלוּ עַמָא לַחֲדָא

וּמַלֵיל משֶׁה יַת פִּתְגָמַיָא הָאִילֵן עִם כָּל בְּנֵי יִשְרָאֵל וְאִתְאַבְּלוּ עַמָא לַחֲדָא

ויתאבלו העם מאד. נתנו לב על מה שעשו ונתחרטו כי ידעו כי הרעו כי היה להם לבטוח בהק' וגם גזירה היתה קשה עליהם:

וידבר משה וגו׳. אחר שמתו המרגלים במגפה על דבת הארץ. דבר אל כל בני ישראל כל המאמר:

ויתאבלו העם. אנשי החיל המה הפקודים מבן עשרים שנה. משא״כ דור השני אף ע״ג שגם עליהם נגזר להשהות במדבר ארבעים שנה. ולישא במשא גלוי שכינה מ״מ המה קבלו הדין באהבה אבל העם המה התאבלו. הכת שאמרו בשנאת ה׳ אותנו וגו׳ עתה כשמתו המרגלים במגפה. הכירו כי טעו במחשבתם. ומעולם לא עלה עה״ד שיהיו ניתנים ביד הכנענים. ואותה הכת שחשבו להיות שלא בהשגחה פרטית בהליכות ימי חייהם. עתה ראו כי לא הועילו ברצונם. וא״כ נוח להם לעלות לא״י וביותר גזרת הטלטול ממקום למקום דוקא היה קשה להם כחרבות וכמש״כ בבאור בספר דברים א׳ מ׳: