במדבר יג, ב

שלח לך אנשים. למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר:

שלח לך. לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו (דברים א, כב) נשלחה אנשים לפנינו, כמה שנאמר (שם) ותקרבון אלי כלכם וגו', ומשה נמלך בשכינה אמר אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר (שמות ג, יז) אעלה אתכם מעני מצרים וגו', חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה:

שְׁלַח לָךְ גֻבְרִין וִיאַלְלוּן יָת אַרְעָא דִכְנָעַן דִי אֲנִי יָהֵב לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל גַבְרָא חַד גַבְרָא חַד לְשִׁבְטָא דַאֲבָהָתוֹהִי תְּשַׁלְחוּן כֹּל רַבָּא דִבְהוֹן

שְׁלַח לָךְ גוּבְרִין חַרִיפִין וִיאַלְלוּן יַת אַרְעָא דִכְנַעַן דַאֲנָא יָהֵיב לִבְנֵי יִשְרָאֵל גַבְרָא חָד גַבְרָא חָד לְשִׁבְטָא דְאַבְהָתוֹי תְּשַׁלְחוּן מִן קֳדָם כָּל אַמַרְכּוֹל דִבְהוֹן

״שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים״ - לְדַעְתְּךָ, אֲנִי אֵינִי מְצַוֶּה לְךָ, אִם תִּרְצֶה שְׁלַח. לְפִי שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ ״נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ״, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם" וְגוֹ׳ (דברים א כב), וּמֹשֶׁה נִמְלַךְ בַּשְּׁכִינָה. אָמַר, אֲנִי אָמַרְתִּי לָהֶם שֶׁהִיא טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ טוֹבָה״ (שמות ג יז), חַיֵּיהֶם שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָהֶם מָקוֹם לִטְעוֹת בִּדְבַר הַמְרַגְּלִים לְמַעַן לֹא יִירָשׁוּהָ, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר י״ג:ב׳) מִדִּבְרֵי אַגָּדָה. וְיֵשׁ כָּאן לִשְׁאֹל, אִם כֵּן מֹשֶׁה עַצְמוֹ חָטָא בָּעִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר״ (דברים א כג). וְלָמָּה אָמַר לָהֶם בְּעִנְיַן הָאָרֶץ ״הֲטוֹבָה הִיא אִם רָעָה״ (במדבר י״ג:י״ט) אַחַר שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִתְּחִלָּה שֶׁהִיא טוֹבָה וּרְחָבָה? וְעוֹד מָה עָשׂוּ הַמְּרַגְּלִים, כִּי מֹשֶׁה אָמַר לָהֶם ״וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִיא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב״ (במדבר י״ג:י״ח), וְאָמַר לָהֶם בֶּעָרִים ״הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים״ (במדבר י״ג:י״ט), וְעַל כָּל פָּנִים הָיוּ צְרִיכִין לַהֲשִׁיבוֹ עַל מַה שֶׁצִּוָּה אוֹתָם, וּמַה פִּשְׁעָם וּמַה חַטָּאתָם כְּשֶׁאָמְרוּ לוֹ ״אֶפֶס כִּי עַז הָעָם וְהֶעָרִים בְּצוּרוֹת גְּדוֹלוֹת״ (במדבר י״ג:כ״ח), וְכִי עַל מְנָת שֶׁיָּעִידוּ לוֹ שֶׁקֶר שָׁלַח אוֹתָם?! וְאַל תַּחְשׁוֹב כִּי הָיָה פִּשְׁעָם בְּאָמְרָם "אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ" (במדבר י״ג:ל״ב) בִּלְבַד, כִּי טֶרֶם שֶׁיֹּאמְרוּ לָהֶם כֵּן הָיָה מְרִיבַת כָּלֵב עִמָּהֶם, וְכֵן כָּתוּב "אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ" וְגוֹ' (דברים א כח). וּבְכָאן כְּתִיב "לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז" (במדבר י״ד:ג׳), וְהִנֵּה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ אָמַר לִבְנֵיהֶם כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהִפְלִיג לָהֶם בְּחֹזֶק הָעָם וּבְמִבְצַר עָרֵיהֶם וְכֹחַ הָעֲנָקִים יֶתֶר מְאֹד מִמַּה שֶׁאָמְרוּ הַמְרַגְּלִים לַאֲבוֹתָם, כְּדִכְתִיב "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצוּמִים מִמְּךָ עָרִים גְּדֹלוֹת וּבְצוּרוֹת בַּשָּׁמַיִם עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק" (דברים ט א ב), וְאִם הָיָה פֶּשַׁע הַמְרַגְּלִים וְחַטָּאתָם בָּזֶה לָמָּה יָנִיא אֶת לֵב בְּנֵיהֶם כְּהָנִיא הַמְרַגְּלִים אֶת לֵב אֲבוֹתָם. וְעוֹד מַה טַּעַם לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ בַּשְּׁלִיחוּת הַזֹּאת, אִם הָאָרֶץ טוֹבָה וְהָעָם רָפֶה - הֲרֵי טוֹב, וְאִם רָעָה אוֹ שֶׁהָעָם חָזָק - סָבוּר הוּא שֶׁיַּחְזִירֵם לְמִצְרַיִם?! אֲבָל יִשּׁוּב הָעִנְיָן בָּזֶה, כִּי יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הַבָּאִים לְהִלָּחֵם בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה, שֶׁשּׁוֹלְחִים לִפְנֵיהֶם אֲנָשִׁים לָדַעַת הַדְּרָכִים וּמְבוֹא הֶעָרִים, וּבְשׁוּבָם יֵלְכוּ הַתָּרִים בְּרֹאשׁ הַצָּבָא לְהוֹרוֹת לִפְנֵיהֶם הַדְּרָכִים, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַרְאֵנוּ נָא אֶת מְבוֹא הָעִיר״ (שופטים א כד), וְשֶׁיִּתְּנוּ לָהֶם עֵצָה בְּאֵיזוֹ עִיר יִלָּחֲמוּ תְּחִלָּה וּמֵאֵיזֶה צַד יִהְיֶה נוֹחַ לִכְבֹּשׁ אֶת הָאָרֶץ. וְכָךְ אָמְרוּ בְּפֵרוּשׁ: ״וְיָשִׁיבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֶת הֶעָרִים״ וְגוֹ׳ (דברים א כב), כְּלוֹמַר הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן תְּחִלָּה וּמִשָּׁם נָבֹא בְּכָל הָאָרֶץ. וְזוֹ עֵצָה הֲגוּנָה בְּכָל כּוֹבְשֵׁי אֲרָצוֹת, וְכֵן עָשָׂה עוֹד מֹשֶׁה עַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר״ (במדבר כ״א:ל״ב), וְכֵן בִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: ״שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים״ (יהושע ב א). וְעַל כֵּן הָיָה טוֹב בְּעֵינֵי מֹשֶׁה, כִּי הַכָּתוּב לֹא יִסְמֹךְ בְּכָל מַעֲשָׂיו עַל הַנֵּס, אֲבָל יְצַוֶּה בַּנִּלְחָמִים לְהֵחָלֵץ וּלְהִשָּׁמֵר וְלֶאֱרֹב, כַּאֲשֶׁר בָּא הַכָּתוּב בְּמִלְחֶמֶת הָעַי (שם ח ב) שֶׁהָיְתָה עַל פִּי הַשֵּׁם, וּבִמְקוֹמוֹת רַבִּים. אָז נִמְלַךְ מֹשֶׁה בַּשְּׁכִינָה וְנָתַן לוֹ הַשֵּׁם רְשׁוּת וְאָמַר לוֹ, "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתוּרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" וְיֵדְעוּהָ וְיַגִּידוּ לָכֶם, וְעַל פִּיהֶם תִּתְיַעֲצוּ בְּעִנְיַן הַכִּבּוּשׁ. וְהִנֵּה מֹשֶׁה אָמַר לָהֶם "עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב" (במדבר י״ג:י״ז), וְטַעְמוֹ עֲלוּ זֶה הַדֶּרֶךְ בַּנֶּגֶב, שֶׁיֵּדְעוּ אֶת הָעָם הַיּוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב מִפְּאַת הָרוּחַ אֲשֶׁר יִשְׂרָאֵל שָׁם, הֶחָזָק הוּא וְיִצְטָרְכוּ בְּעִנְיָנָם לְהִשָּׁמֵר מְאֹד וּלְהֵחָלֵץ, וְכֵן הֶעָרִים אִם הֵם בְּצוּרוֹת שֶׁיִּשָּׂגְבוּ בָהֶן וְיִצְטָרְכוּ לִבְנוֹת דָּיֵק וְסוֹלְלוֹת אוֹ שֶׁיָּבוֹאוּ מִצַּד אַחֵר. וְאָמַר עוֹד שֶׁיֵּדְעוּ בָּאָרֶץ עַצְמָהּ הֲטוֹבָה הִיא אִם רָעָה, כִּי אִם הִיא רָעָה יִכְבְּשׁוּ תְּחִלָּה מִן הַמְּקוֹמוֹת הָאֲחֵרִים, כִּי הֵם הָיוּ תָּרִים הַר הָאֱמוֹרִי מִצַּד חֶבְרוֹן כִּי גַּם יְהוֹשֻׁעַ לֹא כָּבַשׁ אֶת כֻּלָּם. וְזֶה טַעַם ״וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהּ״ (במדבר י״ג:י״ט) עַל הָעָם הַיּוֹשֵׁב בַּנֶּגֶב. וְיִתָּכֵן כִּי מֹשֶׁה בַּעֲבוּר שֶׁיָּדַע כִּי הִיא שְׁמֵנָה וְטוֹבָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ "אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה" וְגוֹ' (שמות ג ח), בַּעֲבוּר כֵּן אָמַר לָהֶם שֶׁיִּתְּנוּ לֵב לָדַעַת כֵּן, כְּדֵי שֶׁיַּגִּידוּ לָעָם וְיִשְׂמְחוּ וְיַחֲלִיפוּ כֹּחַ לַעֲלוֹת שָׁם בְּשִׂמְחָה. וּלְכָךְ אָמַר לָהֶם "וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ" (במדבר י״ג:כ׳), כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ בְעֵינֵיהֶם בְּשֶׁבַח הָאָרֶץ. וּמִן הַיָּדוּעַ כִּי אֵין מִצְרַיִם רָחוֹק מְאֹד מֵחֶבְרוֹן רַק כְּמַהֲלַךְ שִׁבְעַת יָמִים, וְאֶרֶץ כְּנַעַן מַגַּעַת בִּתְחוּמָהּ קָרוֹב לְמִצְרַיִם, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יֵדְעוּ הַדָּרִים בְּמִצְרַיִם עִנְיַן אֶרֶץ כְּנַעַן הֲטוֹבָה הִיא אִם רָעָה. אֲבָל כַּוָּנָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לָדַעַת אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יַעֲלֶה בָּהּ וְאֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יִכְבּוֹשׁ תְּחִלָּה כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי. וְאָמְנָם הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם עֲבָדִים בַּעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ, לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ, עַל כֵּן רָצָה מֹשֶׁה שֶׁיַּגִּידוּ לָהֶם כָּל עִנְיְנֵי הָאָרֶץ לְשַׂמְּחָם בְּמַעֲלוֹתֶיהָ, כִּי יוֹדֵעַ הָיָה בָּהֶם. וְהַנִּרְאֶה בְּעֵינַי בִּלְשׁוֹן הַכָּתוּב כִּי לֹא נִמְלַךְ מֹשֶׁה בַּשְּׁכִינָה, אֲבָל טַעַם שְׁלַח לְךָ כִּי הִסְכִּימוּ לִשְׁלֹחַ מְרַגְּלִים וְהָיָה בַּמִּנְהָג שֶׁיִּשְׁלְחוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר, וְשֶׁיִּשְׁלְחוּ מִקְצָתָם, וְהַשֵּׁם הַיּוֹדֵעַ עֲתִידוֹת צִוָּהוּ שֶׁיִּשְׁלַח אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד מִכָּל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל וְשֶׁיִּהְיוּ הַנְּשִׂיאִים שֶׁבָּהֶם, כִּי חָפֵץ הַשֵּׁם שֶׁיִּהְיוּ שָׁוִים בָּעִנְיָן כָּל הַגְּדוֹלִים, אוּלַי יִזְכְּרוּ וְיָשׁוּבוּ אֶל ה', וְאִם אַיִן - שֶׁתְּהֵא הַגְּזֵרָה שָׁוָה בְּכָל הָעָם. וְזֶה טַעַם ״עַל פִּי ה'״ (במדבר י״ג:ג׳), שֶׁיִּהְיוּ בְּמִצְוַת הַשֵּׁם נְשִׂיאִים וְרָאשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהַנִּרְאֶה אֵלַי לְפִי פְּשַׁט הַכָּתוּב כִּי לֹא הִזְכִּיר הַשֵּׁם לְמֹשֶׁה שְׁאֵלָתָם שֶׁשָּׁאֲלוּ לִשְׁלֹחַ מְרַגְּלִים, וְלֹא הַסְכָּמַת מֹשֶׁה עִמָּהֶם. שֶׁאִלּוּ הָיָה כֵּן, הָיָה הַכָּתוּב מְסַפֵּר בְּכָאן ״וַיִּקְרְבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְגוֹ', וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי מֹשֶׁה", וְאַחַר כָּךְ הָיָה כּוֹתֵב ״וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים כַּאֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ אִישׁ אֶחָד״ וְגוֹ'. אֲבָל הָיָה הָעִנְיָן כָּךְ, שֶׁשָּׁאֲלוּ יִשְׂרָאֵל הַשְּׁלִיחוּת וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי מֹשֶׁה, וְאַחַר כָּךְ בָּא הַדִּבּוּר אֶל מֹשֶׁה כִּשְׁאָר הַדִּבְּרוֹת וְאָמַר לוֹ סְתָם ״שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים״. וְזֶה טַעַם ״וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״, כִּי הוּא מְדַבֵּר בְּעִנְיָן חָדָשׁ לֹא סֻפַּר בּוֹ כְּלָל. וְהָיָה כָּל זֶה כִּי ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, שֶׁתִּהְיֶה הַשְּׁלִיחוּת בְּמִצְוָתוֹ וְשֶׁתִּהְיֶה בְּכָל שִׁבְטֵיהֶם וּבִגְדוֹלֵיהֶם לְמַעַן יִנָּצְלוּ. וְכֵן נִרְאֶה עוֹד שֶׁהֵם שָׁאֲלוּ מִמֹּשֶׁה ״נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ" (דברים א כ״ב), וְהוּא חִפּוּשׂ בַּדְּרָכִים וּבְעִנְיַן הַכִּבּוּשׁ, מִלְּשׁוֹן ״חָפַר אֹכֶל״ (איוב ל״ט כ״ט). וְזֶה טַעַם "לְפָנֵינוּ", שֶׁיֵּלְכוּ הֵם אַחֲרֵיהֶם עַל דַּרְכָּם, כִּלְשׁוֹן ״וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם״ (במדבר י':ל״ג). אֲבָל הַשֵּׁם צִוָּה וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן, וְהוּא כְּטַעַם בְּרֵרָה כַּבָּאִים לִקְנוֹת דָּבָר, מִלְּשׁוֹן ״לְבַד מֵאַנְשֵׁי הַתָּרִים וְהַסּוֹחֲרִים״ (דברי הימים ב' ט' י״ד), וְכֵן ״אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם״ (יחזקאל כ' ו'), וְכֵן ״לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה״ (במדבר י':ל״ג). וְעַל כֵּן צִוָּה אוֹתָן מֹשֶׁה לִפְרֹט ״הֲטוֹבָה הִיא אִם רָעָה״ וְגוֹ', ״הַשְּׁמֵנָה הִיא אִם רָזָה״ וְגוֹ', וְהַכֹּל לְשַׂמְּחָם כִּי צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת וְיַעֲלוּ בָּהּ בְּחֵפֶץ גָּדוֹל. וְהִנֵּה נֶאֱמַר כָּאן הָעִנְיָן בִּסְתָם כִּי כֵן הָיָה, אֲבָל בְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה הִזְכִּיר לָהֶם מֹשֶׁה כָּל הַדְּבָרִים מִתְּחִלָּתָן לְהַגִּיד לָהֶם פִּשְׁעָם, כִּי חָטְאוּ בְּמַה שֶׁבִּקְשׁוּ וְשָׁאֲלוּ הֵם עַצְמָם. וְעַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ חָטְאוּ בְּאָמְרָם ״נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ״, בַּעֲבוּר שֶׁהֵם רוֹאִים אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָהֶם תָּמִיד, וְהָיָה לָהֶם לָלֶכֶת אַחֲרֵי הֶעָנָן אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת. וּמֹשֶׁה קִבֵּל מֵהֶם לְמַלֹּאת תַּאֲוָתָם, וְיִהְיֶה טַעַם ״וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר״ (דברים א' כ״ג) שֶׁסָּבַלְתִּי רָעַתְכֶם וְהוֹרֵיתִי לַעֲשׂוֹתוֹ. וְהַשֵּׁם צִוָּהוּ שֶׁיִּשְׁלַח אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו וְגוֹ', כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר בִּשְׁמוּאֵל: ״שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכָל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם״ (שמואל א' ח' ז'). וְהִנֵּה הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה לֹא נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת עַל פִּי הַשֵּׁם כַּאֲשֶׁר הָיָה בַּפְּקוּדִים (לעיל א' ה'-ט״ו) וּבְחִלּוּק הָאָרֶץ (להלן ל״ד י״ט-כ״ח), כִּי מִצְוַת ה' לֹא תָבֹא בָהּ תַּקָּלָה לְעוֹשֶׂיהָ, וְשׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע. רַק הוּא יִתְבָּרַךְ צִוָּה לְמֹשֶׁה ״אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ״ וְגוֹ', וְשֶׁיִּהְיוּ נְשִׂיאִים, וּמֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ בֵּרַר אֶת אֵלֶּה וּשְׁלָחָם, וְהֵם גָּמְלוּ לְנַפְשָׁם רָעָה:

שלח לך. כתוב שהשם אמר לישראל עלה רש והם אמרו נשלחה אנשים אז אמר השם שלח לך אנשים:

וטעם אנשים. שהם ידועים גבורים וכן כלם אנשים וחזקת והיית לאיש כי איש היה:

ויתורו. ויחפשו וכן ולא תתורו:

כל נשיא בהם. כל אחד הוא נשיא בהם או תהיה מלת אחד מושכת עצמה ואחרת עמה וכן ושנים אנשים שרי גדודים היו בן שאול ורבים כן:

כל נשיא בהם - עיקר פשוטו כך: אלה שנים עשר אנשים תקח מאותם שבישראל שנשא אותם לבם ללכת, שתכוין את העם מי האיש שירצה ללכת לרגל את הארץ. ומאותם שיאמרו ללכת תקח ותבחר מהם שנים עשר ולפי שהאנשים גבורים שאינם יראים ורך לבב ראוים ללכת בארץ נכריה וגם להתחזק ולקחת מפרי הארץ, לכך הוצרך להכריז ולא נקבם הקב"ה בשמות, כשם שעשה לנשיאים שמנו את ישראל ובנשיאים שהנחיל את ישראל את הארץ באלה מסעי. שאותם היו נקובי שמות.

כל נשיא בהם - הטעם שתחת כל מוכיח פירושו. כל אלה הי"ב הנה יהיה נשיא באותם המתנדבים ללכת, כמו: כל שתה תחת רגליו.

שלח לך אנשים. אל תניח שישלחו הם כמו שאמרו לעשות באמרם נשלחה אנשים לפנינו שמא ישלחו הדיוטות בלתי מכירים שבח הארץ ויספרו בגנותה באופן שיחשבו ישראל על ה' תועה ולא ישובו בתשובה כמו ששבו אחר כך באמרם חטאנו לה' וזה כי המרגלים ששלח משה אף על פי שהרשיעו להניא לב העם מחסרון אמונתם באל שדי מכל מקום הכירו וספרו טובת הארץ באמרם וגם זבת חלב ודבש היא וכן העיד באמרו ויקחו בידם מפרי הארץ ויאמרו טובה הארץ אלא שאמרו שהיה נמנע לכבשה וכאשר הכירו ישראל חטאתם על שלא בטחו בישועת האל יתעלה ונצחונו אחר שעשה עמהם להפליא שבו בתשובה ואמרו חטאנו לה' אנחנו נעלה ונלחמנו (שם שם מא) והתפללו כאמרו ותשובו ותבכו לפני ה' אלא שלא קבל האל יתברך תפלתם מפני חלול ה' שעשו שאינו מתכפר אלא במיתה וכמו שהעיד בהם באמרו וביום פקדי ופקדתי וכו':

כל נשיא בהם. כל מי שהוא המעולה שבכל שבטו להכיר ענין הארץ:

איש אחד וגו'. אך משבט לוי לא הושלח מרגל לפי שלא היה להם חלק בארץ:

שלח לך סמך מרגלים למרים בשביל לשון הרע שספרו. שלח לך אנשים. סופי תיבות חכם שיהיו חכמים וצדיקים. שלח לך רמז למנין של"ח שנים ישתלחו ויצאו בגלות שבג' אלפים ושל"ח שנים חרב הבית וכן שלח מעל פני ויצאו (ירמיה טו):

סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה (משלי כא, לא)

שלמה המלך ע"ה יזהיר כל אדם בכתוב הזה (משלי כא) שיעשה כל דבר שיצטרך לעשות ובדרך הטבע כל מה שבכחו, ושימסור השאר בידי שמים, כי הנס אינו חל אלא בחסרון הטבע, ועיקר יצירת האדם בנוי על מדת הטבע, ועל כן יצטרך שיעשה האדם פעולות וענינים שיהיו הכנות להשיג בהן חפצו ולעמוד על משאלות לבו, כמי שרוצה ללכת למלחמה על אויביו שראוי לו שיכין כלי זיין וסוסים ומרכבות ליום מלחמה, שאם אינו מכין ויסמוך על הנס ימסר ביד אויביו, או כמי שיש לו חולה שהוא ראוי לתקן לו מסעדים וסמים למאכלו, ומאכילו המאכלים המועילים ולמנוע ממנו המאכלים המזיקים, ואחר שעשה לו כל יכלתו והשתדל בכל כחו ועשה בדרך הטבע כל הכנותיו אין ראוי לו לבטוח שיגיע אל רצונו רק בשם יתעלה לא בהכנות האלה, כי יש אדם שיאבד במלחמה עם כל ההכנות ויש שינצל מבלעדיהן, ויש חולה שימות עם המאכלים המועילים ויש שתגיע לו רפואה עם המאכלים הרעים המזיקים, וא"כ אין עיקר התשועה בענין המלחמה ולא בענין הרפואה להכנותיהם רק בשם יתעלה שכן כתיב (תהילים קמ״ז:ג׳) הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם, וכתיב (שם) לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה, וכתיב (שם לג) שקר הסוס לתשועה. זאת כוונת התורה ורוב הפסוקים מוכיחין כן, ולכך תצוה התורה לישראל להשתדל בהכנות האלה שיצאו חלוצים בעלותם למלחמה על אויביהם ושישימו אורב ושישלחו מרגלים בערי האויבים, כי כל הענינים האלה הם הכנות לעשות מה שבכח האדם לעשות בדרך המנהג והטבע, ואחר כן יפעול הנס על כל מעשה הטבע, ואע"פ שישראל לא היו צריכין לזאת לפי שלא היה נצחונן בדרך המנהג והטבע כי אם על פי הזכות והעונש, ואם היו זכאין מעט מהם ינצחו עמים רבים, ואם היו חייבים מעט מן האויבים ינצחו רבים מהם, מכל מקום באה מצות התורה לישראל לעשות כל השתדלותם בהכנות האלה ואחר כך למסור הענין למי שהתשועה לו, כי התורה לא תסמוך על הנס לעולם. ומטעם זה צוה הקב"ה לנח מעשה התיבה כי בידוע שהיה ביכלתו יתעלה שיעביר נח ובניו ברגליהם על מי המבול, ולא יצטרך נח להתנהג בזה בדרך הטבע שיעשה תיבה מעץ ידוע וממדה ידועה באורך וברוחב, אבל התורה תצוה לנו בכך שנשתדל בהכנות בכל הענינים, ועם כל השתדלותנו שתהיה אמונתנו שאין עקר התשועה בהם רק בשם יתעלה, וזהו שאמר שלמה בכאן סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה. וכן מצינו בדוד ע"ה כששאל באורים ותומים השיבו הקב"ה (שמואל ב ה׳:כ״ג) הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים, צוה להשתדל בדרך המנהג והטבע כמנהג שאר האומות הנוצחין בטבע, וכן מצינו במלחמת העי שאמר הש"י ליהושע (יהושע ח׳:ב׳) שים לך אורב לעיר מאחריה. והוא הטעם בעצמו במרגלים ששלח משה רבינו ע"ה במדבר פארן שהקב"ה צוה בכך, וזהו שכתוב.

שלח לך אנשים ויתורו וגו'. יאמר הכתוב אחר שהם שאלו הענין ורצו בו, שאמרו (דברים א׳:כ״ב) נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, שלח לך אנשים שידעו הדרכים ומבוא הערים, כענין שכתוב (שופטים א׳:כ״ד) הראנו נא את מבוא העיר, ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחלה ומאיזה צד יהיה נוח להם לכבוש את הארץ.

ורש"י ז"ל פירש שלח לך, לדעתך, אני איני מצוה לך. כוון הרב לומר אע"פ ששליחות המרגלים על פי ה' ומצותו, לא היתה המצוה ברצונו אלא כדי להשלים רצון ישראל שהיו חפצים בכך, וכענין המלך שהיתה מצות השם (דברים י״ז:ט״ו) שום תשים עליך מלך, אבל לא היתה ברצונו, כי כן יעיד הנביא (הושע י״ג:י״א) אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי.

ויש מפרשים שלח לך לתועלתך, כלשון (בראשית ו׳:כ״א) ואתה קח לך מכל מאכל, (במדבר י׳:ב׳) עשה לך שתי חצוצרות כסף, (דברים י״א:ה׳) ועשית לך ארון עץ, וכן כל לך שבתורה. והתועלת היה שנתארכו ימיו של משה כל ימי המדבר, שאלמלא חטאם היו נכנסין לארץ מיד, ואי אפשר לו ליכנס אפילו לא היתה גזרת חטא הצור שכבר נגזר עליו בשליחות פרעה שאמר לו הקב"ה (שמות ו׳:א׳) עתה תראה, ולא תראה מלחמת ל"א מלכים.

ומה שהיו המרגלים שנים עשר ודי שיהיו שנים או שלשה כענין שנאמר ביהושע (יהושע ב׳:א׳) שנים אנשים מרגלים חרש לאמר, לפי שרצה הקב"ה שתהיה השליחות הזאת בהסכמת כל שבטי ישראל, איש אחד מכל שבט ושבט כדי שאם יצליחו בשליחותן יהיו כל ישראל שותפין בזכות ואם לא יצליחו יהיו כלן שותפין בעונש כמו שאירע בהם.

ובמדרש מרגלים ששלח משה כסילים היו, מרגלים ששלח יהושע צדיקים היו, שנאמר (שם) וישלח יהושע ב׳:ד׳ן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר, מהו חרש שעשו עצמן קדרין והיו צווחין מי שירצה לקנות קדרות יבא ויקנה, וכל כך למה שלא ירגיש אדם בהם שהם מרגלים, חרש לאמר קרי ביה חרס, ומי היו פנחס וכלב היו. וילכו ויבאו בית אשה זונה ושמה רחב וישכבו שמה, הרגיש בהם מלך יריחו, מה עשתה רחב, בקשה להטמינם, אמר לה פנחס אני כהן וכהן נמשל למלאך שנאמר (מלאכי ב׳:ז׳) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, וכן נביא נמשל למלאך שכן במשה כתיב (במדבר כ׳:ט״ז) וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, וכתיב (שופטים ב׳:א׳) ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים, והוא פנחס, לפיכך אמר לה כשאני רוצה אני נראה וכשאיני רוצה איני נראה, וזהו שכתוב (יהושע ב) ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו, ולא אמר ותצפנם, ללמדך שלא הטמינה אלא לכלב. אבל מרגלים ששלח משה כסילים היו, שנאמר (משלי י׳:י״ח) ומוציא דבה הוא כסיל, עד כאן. ומה שאומר המדרש הזה כסילים היו, לפי שקלקלו אח"כ שהרי משה צדיקים בחרן ועל פי ה', ולכך הזכירם בלשון אנשים, כלשון (שמואל א א׳:י״א) זרע אנשים, אבל הם קלקלו שליחותן, ועליהם אמר משה (דברים ל״ב:כ׳) כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם, למד שנתבררו. צדיקים וחזרו רשעים, וזהו ומוציא דבה הוא כסיל משהוציאו דבה חזרו כסילים.

[שלח לך אנשים גלוי וידוע לפניו שלא היתה דעתו של הקב״ה שלימה, שישתלחו].

תשלחו כל נשיא בהם כל נשיא ישלח איש אחד משבטו.

שלח לך אנשים. משל למלך שהיה לו כרם ומסרו לאריס כשעושה יין טוב אומר המלך הכניסוהו לביתי כך אמר הקב"ה למשה גבי סנהדרין אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וגבי מרגלים או' שלח לך ועליהם נאמר שולח דברים ביד כסיל וכי כסילים היו והלא כבר נאמר אנשים ואין אנשים אלא צדיקים כדכתיב במלחמת עמלק בחר לנו אנשים וכן הוא אומר והאיש בימי שאול בא באנשים אלא לפי שהוציאו דבה נקראו כסילים כד"א ומוציא דבה הוא כסיל ואע"פי שגדולים היו באותה שעה וגם ע"פי הקב"ה נשתלחו שנא' וישלח אותם משה ממדבר פארן ע"פ ה' אפי"ה לסוף מ' ימים נהפכו לרעה ועליהם נאמר כי דור תהפוכות המה ולכך נסמכה פ' מרגלים לפ' מרים כדי שיראו זאת הצדקת שלקתה ע"י לה"ר ויסתכלו ולא יוציאה דבה ואעפ"ך לא הבינו ממנה ועליהם הכתוב אומר לא ידעו ולא יבינו בחשיכה וכו' ולכן אמר הקב"ה למשה שלח מרגלים שלא האמינו בהקב"ה שאמר להם אל ארץ טובה ורחבה והם אמרו נשלחה אנשים לפנינו כדכתי' לקמן והקב"ה אמר אם אני מעכב בידם יאמרו שאינה טובה משל למלך שזימן לבנו אשה נאה ובת טובים שאין כמותה בעולם ואו' לו בקשתי לך אשה שאין כמוה בעולם אמר לו הבן איה היא אמר אביו בלבו אם אני מעכב מלראותה יאמר שהיא כעורה אמר לו לך לראותה ותדע שאמת אמרתי לך אבל בשביל שלא האמנת לי לא תראנה בביתיך אלא לבניך אני נותנה:

שלח לך אנשים. מאחר ששאלום ישראל כדכתיב במשנה תורה ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלח' אנשים לפנינו וגם בעיניך ישר כדכתי' ויטב בעיני הדבר:

שלח לך. לדעתך דאי מיני דידי לא היו שולחים כי היה להם לסמוך עלי ועתה תראו מה תהא עצתכם מועלת:

אשר אני נותן לבני ישראל. ומושיט להם אלא הם ממאנים ליקח עד שישלחו:

איש אחד למט' אבותיו. שכל מטה יהא נשמע מטהו:

כל נשיא בהם. כל אותו שתשלח יהא נשיא בהם שיהא חשוב בעיניהם שלא יאמרו אלו שלחנו אנשים חשובים לא היה לבם נמס לא היו מוציאים דיבה:

שלח לך אנשים וגו׳. צריך לדעת אמרו לך, ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (סוטה לד.): לדעתך, אני איני מצוך וכו׳, וקשה למה יסכים ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו ויופיע מאמרו על עצת רשעים. ולהבין הענין אעיר בדבר, מבטן מי יצא הקרח הרעה הגדולה הנסבבת מהמרגלים, אם מצד המעשה, אין בו רע, כי הלא מצינו (יהושע ב:א) שכמו כן שלח יהושע שנים אנשים מרגלים וירגלו הארץ, אם כן אין הדבר מכער מצד עצמו, ואם מצד האנשים המרגלים שהיו רשעים, הלא מצינו שנבחרו על פי ה׳ הבוחן לבבות וכליות, והעיד הכתוב עליהם ״כלם אנשים״, שהם צדיקים:

אכן יתבאר הדבר על פי דבריהם זכרונם לברכה שאמרו (ילקוט שמעוני תשמ״ב) וזה לשונם: בתחלה נתקבצו אצל משה לשלוח המרגלים ולא רצה, ואמר להם כבר הבטיחנו ה׳, ואמרו לו כי העממים יודעים בנו שאנו באים לירש אותם והם מטמינים את ממונם, וכשיגיעו ישראל לא ימצאו כלום ונמצא דברי ה׳ בטל חס ושלום, ואז ״וייטב הדבר בעיני משה״ מה שאמרו (דברים א:כב) ״ויחפרו לנו את הארץ״, פרוש החפירות שמטמינים בהם ממונם וכו׳, כיון ששמע משה כך נלכד בידם, עד כאן. הנה ממה שדקדקו במאמרם זכרונם לברכה ואמרו ״נלכד בידם״ יורה שבמרמה דברו ולכדוהו בערמה, ואין ידוע מה היא מרמה שדברו בפיהם שבה נלכד.

אכן שני מיני רגול הם: האחד הוא רגול לדעת דרך אשר יעלו בה, גם לדעת אם יטריחו כל ישראל לעלות או חלק אחד מהם, וכמאמר מרגלי העי שהשיבו ליהושע (יהושע ז:ג): ״אל יעל כל העם, כאלפים איש או כשלשת אלפים איש יעלו וגו׳, אל תיגע שמה את כל העם״, ורגול זה לא ירגל אלא את העיר אשר יבאו שמה, וכשיכבשוה ויסכימו לצור על עיר אחרת ירגלוה אחת לאחת. ורגול שני הוא רגול כללי, זה יורה כי רוצים לראות ולשער אם יש כח בהם לכבוש, והוא הרגול שהסכימו ישראל לשלח לרגל הוא לכללות ארץ כנען כמו שמפרש במעשה, וזה יגיד מעוט האמונה בה׳ ובקוש תואנה. ולזה אמרו במדרש שלא רצה משה עד שנתחכמו במרמה וידברו לו שלצד הטמנת הממון הם שולחים, וטעם זה צודק בכל ארץ כנען, ונלכד בידם ושלח מרגלים לתכלית זה, כי אין רע בדבר. כמו כן יהושע שלח מרגלים לסבה הצריכה כמו שכתבתי, ואין רע אלא דוקא בטעם רגול שהיה בדעת ישראל בגנבת דעת משה.

ולזה בא דבר ה׳ אל משה ואמר שלח לך, פרוש, למה שאתה סובר השליחות שהיא בשביל הטמנת הממון, פרוש, אבל לא לטעם שחושבים הם, והעירו כי לא מחשבותם מחשבותיו. ומשה אפשר שלא הבין הכונה על סדר והבין דרך אחר כאשר אבאר. או נוכל לומר שהבין אלא כיון שראה שה׳ לא מנעו מלשלח עשה מעשה ולא נתחכם על דבר מלך. והגם שה׳ גלה לו, ה׳ חפץ לגלות לעבדיו הנסתרות, גם לדעת טעם לכל היוצא מהענין. ואם תאמר קשיא לאלהינו למה לא מנע הדבר מהיות כן, לצד שראה שזולת זה היו פוקרים יותר ועושים בהלה יותר ממה שעשו בהליכת המרגלים.

עוד ירצה במאמר ״לך״, לצד שהזכירם בלשון חשיבות ואמר ״אנשים״ שיורה שהם צדיקים, לזה אמר ״לך״ – פרוש, כל עוד שהם לפניך אצלך הם צדיקים, אבל כשיחזרו פניהם ללכת בשליחות פקע מהם כלילא, וכמאמר הכתוב (במדבר יג:כו) ״וילכו ויבאו״, ואמרו זכרונם לברכה (סוטה לה.) מקיש הליכתם לביאתם וכו׳, ומזה הרגיש משה והתפלל על יהושע שלא ילך בעצת רשעים. ולדרך זה יתבאר דברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (במדבר רבה טז.) וזה לשונם: אבל מרגלים ששלח משה רשעים היו, דכתיב ״שלח לך אנשים״, עד כאן. ואין ידוע כונתם זכרונם לברכה מנין מוכיחים הדברים ממאמר ״שלח לך״ שרשעים היו. אלא שדיקו תבת לך כמו שדיקנוה – לך הם אנשים אבל בשליחות כשיתחילו בהליכה רשעים הם. עוד יש לומר שפרוש לך הוא: לך הם צדיקים אבל אני יודע שהם רשעים. ואם תאמר ולמה יסכים ה׳ לשלח רשעים, ומה גם שאמר הכתוב ״על פי ה׳״ ואמרו זכרונם לברכה (במדבר רבה שם) שהיה הקדוש ברוך הוא אומר פלוני לשבט פלוני, ואולי כי בפרט זה של הרגול כל ישראל שוו בדעת אחת לרגל עד אשר רגלו, והוא לראות אם יכולין לכבשם כפי יכלת שהיה בישראל, וזה יגיד מעוט האמונה ולזה יקראו רשעים.

או אפשר, לצד שכונת המשלחים היתה רעה, תפעיל פעל הרע בשליח, ויחזר להיות שלוחו של אדם כמותו, ויולד בו תכונה רעה מה שלא היתה בו קדם, כדרך שתולד בחינת הקדשה בשלוחי מצוה לטובה אות, ולזה הגם שהיו צדיקים, בהתחלתם עשות ההליכה לרגל נולד בהם תכונה רעה מכח המשלחים ויעצו להדיח.

עוד ירצה לומר שלח לך, שיהיה השליחות מתכנה על שם משה ולא על שמו יתברך, לצד מה שיצא מהדבר.

עוד ירצה לומר להם שלא תהיה כונת הליכתם למה שחושבים ישראל, אלא למה שחושב משה בשליחות, והוא מאמר שלח לך – למה שבדעתך ולא למה שבדעתם.

עוד רמז במאמר לך על פי מה שאמרו זכרונם לברכה (שמות רבה ה,כג) בפסוק ״עתה תראה״, אבל במלחמת שלשים ואחד מלכים אינך רואה, עד כאן. מעתה אם היו ישראל נכנסים לארץ בשנה השנית ליציאת מצרים, והיה מתקים מאמר ה׳ שאמר ״עתה תראה״, היה מכרח משה לישב חוץ לארץ כהדיוט או יכנס לארץ ישראל הדיוט, ובאמצעות שליחות המרגלים נתעכבו ישראל ארבעים שנה ולא ירד משה מגדלתו ויהי בישרון מלך ארבעים שנה עד מלאת ימיו, והוא אמרו שלח לך כי לך הנאה בזה בתכלית הדברים.

ויתרו את וגו׳. קשה אמרו ויתרו שהיה לו לומר ״לתור״ וגו׳. עוד קשה אמרו אשר אני נותן וגו׳ אחר אשר הזכיר שם המקום לא היה צריך לומר ״אשר אני״ וגו׳, כי מי לא ידע שהוא נותנה להם.

אכן לפי מה שפרשנו שהתנה בשליחות תנאי הראשון ״לך״, פרוש, למה שהוא חושב שיהיו שלוחי משה, ושאר הפרושים שפרשנו בה, והוסיף עוד תנאי אחר ״אנשים״ שצריך שיהיו צדיקים, עוד בא והוסיף תנאי אחר בדבר, שהרגול הוא אשר אני נתן לבני ישראל, פרוש, לא לשער אם הארץ ההיא יש כח בהם ללכדה ולרשת אנשיה, כי זה ודאי כי אין יכלת בהם לעמד אפלו כנגד עיר קטנה שבהם, אלא אשר אני נתן, וכיון שהדבר ההוא בא להם במתנה, על הנותן להוציא עושקיה כדין הנותן מתנה, והוא ילחם להם ויעמידנה בידם באין שטן ואין פגע רע. גם ישכילו ברגולם אשר יפליא ה׳ להשפיל רמים עם גדול ורם רבים ועצומים, כדי שבעל הנס יכיר בנסו. ובזה נתחכם ה׳ בחסדו והרים מלפניהם מכשול כשיראו עמלק וגו׳ וילידי ענק וגו׳ ועצם חזק הערים הבצורות, לבל יפחדו ויראו כי אין ירשתם בכח ישראל אלא בכח הבורא אשר הכל יוכל כי הוא הנותן.

וזה הוא מאמר אשר אני נותן, ובמתק לשונו גלה כי כפי הטבע אינם יכולין להם, כמו שאמרו המרגלים אחר כך, ובזה נתישבו הדקדוקים. אלא שנשאר לחקר זאת למה לא הספיק לומר ״ויתורו את הארץ אשר אני נותן״ ולא היה צריך להזכיר ארץ כנען. וראיתי לרז״ל (ילקוט שמעוני) שהרגישו בהערה זו ואמרו שבא לרמז אל זכות הגורם המתנה, והוא זכות יצחק שנולד לאברהם ושרה, אברהם בן מאה שנה ושרה בת תשעים שנה שהוא במספר השנים של שניהם ק״צ, וזה דרך דרש. ונראה לומר כי נתכון לומר המאמר עצמו שאמר משה לישראל במשנה תורה (דברים ט:ה) ״לא בצדקתך וגו׳, כי ברשעת הגוים״ וגו׳, והוא מה שהזכיר כאן כשאמר ״אני נותן ארץ כנען״ לומר לצד שהיא ארץ כנען אשר נתמלא סאתו לזה אני נותן.

תשלחו. ולא הספיק במאמר ״שלח״ שבתחלת הכתוב. אולי שבא לעכב שלא ילכו אלא בסדר זה ״איש אחד״ וגו׳, ולא יותר ולא פחות.

שלח לך אנשים. לפי שאמרו ישראל (דברים א כב) נשלחה לפנינו אנשים ויחפרו לנו את הארץ. לנו היינו להנאתינו ולטובתינו, ואמר הקב"ה למשה שלח לך, ולא להם כי לך דווקא יהיה השליחות להנאה ולטובה אבל להם לא יהיה לטובתם כי ע"י שליחות זה נגזרה עליהם מיתה ולמשה גרם שיהיה חי עוד מ' שנה, כי כבר נגזר על משה שלא יראה את העשוי למלכי ז' אומות וע"י חטא המרגלים נשתהו מ' שנה.

ד"א שלח לך אנשים. דווקא אתה תחזה ברוה"ק אם האנשים כשרים לזה השליחות כי רוב העולם טועים באנשים חניפים המראים את עצמם כשרים ולובשין אדרת שער למען כחש, ע"כ אמר לך אנשים דווקא אותן שהם בעיניך אנשים חשובים ולא אותן שהם אנשים בעיני זולתך כי יכול להיות שאין תוכם כברם ד"א לך אנשים לך נראה כי המה אנשים חשובים כי עיני בשר לך לראות בנגלה לבד באשר הוא שם כי באותה שעה כשרים היו, אבל בעיני אינן אנשים כשרים כי אני רואה שתי ראיות בהוה ובעתיד כי עתידין להיות בעצה רעה.

ורז"ל אמרו (במ"ר טז ו) שסמיכות המרגלים למרים, לפי שמרים לקתה על עסקי דבה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר, ור"ל שמיד אחר מעשה מרים נשתלחו המרגלים כי אמר ה' פן ינחם כל אחד מהם ויקח מוסר בראותו מה שקרה למרים, ומטעם זה פרט כאן אנשים לפי שנאמר (במדבר יב א) ותדבר מרים ואהרן במשה. והיה לו לומר וידברו כי ותדבר חוזר אל מרים, ועוד שלא מצינו עונש לאהרן, אלא שהגיד לך הכתוב שלה"ר מצוי בנשים יותר מבאנשים כי עשרה קבין שיחה ירדו לעולם ט' נטלו נשים כו', (קידושין מט:) ולפי שסתם נשים פטפטניות דברניות ע"כ תלה הדבור במרים כי היא התחילה בקלקלה זו ואהרן היה טפל לה, לכך אמר שלח לך אנשים שאין להם דרך נשים ולא יהיו כמרים שספרה לה"ר אלא אנשים ממש שאין מדרכן לספר לה"ר.

ד"א לכך פרט אנשים, לפי שארז"ל (ילקו"ש פנחס תשעג כז) האנשים היו שונאים את הארץ ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד ד) והנשים היו מחבבות הארץ ואמרו תנה לנו אחזה (שם כז ד) וע"כ אמר הקב"ה לפי דעתי שאני רואה בעתיד היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה, אבל לך לדעתך שאתה סבור שכשרים המה ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם תשלח אנשים וזהו שלח לך לדעתך אנשים, אבל לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים כאמור.

ויתורו את ארץ כנען, מצינו ג' לשונות בענין זה ויתורו, ויחפרו, וירגלו, כי ישראל אמרו (דברים א כב) נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, והקב"ה אמר ויתורו את ארץ כנען. ובמרגלים כתיב (שם א כד) וירגלו אותה, לפי שג' דעות היו באותה עצה כי הקב"ה אמר ויתורו, שיש במשמעתו גם לשון יתרון כי רצה הקב"ה להראות להם יתרון הארץ על כל הארצות כמ"ש (שמות ג ח) ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה. וטובה זו היא הטובה הרוחנית מצד היותה אוירא דמחכים (ב"ב קנח:) כי זה הכנה אל האדם לבא על ידו לכלל הטובה האמיתית כי אין לאדם יתרון תחת השמש זולתו ויתרון ארץ זה בכל היא (קהלת ה ח). אבל ישראל רוח אחרת היתה עמהם כי תמיד היו מבקשים תואנה לשוב מצרימה וע"כ אמרו ויחפרו, שיש במשמעתו לשון חרפה כי ערות הארץ רצו לראות כדי שיהיה להם מקום ללון ולומר נתנה ראש ונשובה מצרימה. אבל מ"מ לא בקשו שיוציאו מלבם דבה שקרית. והמרגלים השחיתו התעיבו יותר ממה שבקשו מהם והוציאו מלבם מלין שקרים כדרך כל הולך רכיל המפליג כל דבר להגיד יותר ממה שראה לכך נאמר וירגלו אותה. כי רגל לשון רכיל כמו שפירש"י על פסוק לא תלך רכיל (ויקרא יט טז).

גם יתכן לפרש מה שהקב"ה אמר ויתורו. כי באמת הארץ ההיא ראש לכל הארצות ע"י כמה מעלות טובות כפולות שיש לה ביתר שאת על כל שאר הארץ וכן מביא בילקוט פר' זו (יג תשמג) על א"י פסוק וראש עפרות תבל (משלי ח כו) והמה עשו בהפך זה לומר שהיא פחותה מכל הארצות כי ארץ אוכלת יושביה היא. והורידוה ממדריגת הראש אל מדרגת הרגל לכך נאמר וירגלו אותה. שעשו אותה למדרס רגל כרגל זה הפחות שבכל הגוף ובאמת היא ראש לכל הארצות כי מטעם זה נאמר בכ"מ לשון עליה בהולך לא"י, וע"ז אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה. מצינו נתינה לשון שביקה כמו ולא יתן אתכם מלך מצרים להלוך (שמות ג יט). תרגומו ולא ישבוק, כך אמרו כאן נשבוק הראש אותה ארץ שאתם אומרים כי היא ראש לכל הארצות ונשובה מצרימה אע"פ שהם אומרים שהיא למטה ממדריגת א"י.

ומ"ש לשון מרגלים באותן ששלח יהושע אע"פ שהיו צדיקים, מ"מ קראם מרגלים לפי שהלכו לעשות את כל העם היושב בה למדרך כף רגל לישראל, או לעשות מדרך רגל לישראל בארץ, אבל כאן נאמר וירגלו אותה, משמע שעשו את הארץ עצמה במדריגת הרגל ומ"ש אצל יהושע כי לחפור כל הארץ באו. (יהושע ב ג) לפי שעשו את עצמן מוכרי קדירות שנאמר (שם ב א) חרש לאמר. ודרך עושי קדירות לעשות חפירות בארץ וגומות והמקום ההוא היה דושנה של יריחו מקום חשוב, ע"כ אמרו עליהם ראו כי לחפור את הארץ באו לעשות חפירות בארץ כדי לעשות להם קדירות ויקלקלו הארץ.

שלח לך אנשים וגו׳. פרש״י לדעתך אני איני מצוה לך כו׳. ודאי לשון שלח לך אינו במשמע אלא כמו קח לך. לך לך. שהוא מצוה כמשמעו. אלא ההכרח לפרש הכי כמבואר בספר דברים שמתחלה אך המה ישראל בקשו זאת. אבל מכ״מ א״א לעקם גם זה המקרא לגמרי. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. עוד יש לשום לב מה ראו ישראל בכאן לזה ולא בהיותם בחורב. אלא כך הענין. דודאי לפי הליכות עולם הטבע היה השלוח נחוץ לראות איך ובאיזה צד לכבוש הארץ. וכמש״כ הרמב״ן ז״ל וכמבואר בלשון ישראל שאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ. וישיבו אותנו דבר. את הדרך אשר נעלה בה. ואת הערים אשר נבא אליהן. הרי לא בקשו לדעת הטובה היא אם רעה. ועוד כמה דברים אם ראוי ליכנס לא״י או לא. לא הסתפקו עדיין בזה כלל. רק לדעת איך יכבשו. וזה ודאי ראוי ומוכרח אם הכבישה הוא בדרך הטבע. אבל אם הוא למעלה מה״ט כאשר הלכו עד הנה במדבר. אין מקום לשליחות כלל. שאין דבר חוצץ בפני תפארת עוזו ית׳. והנה בעמדם בחורב ובתחלת נסיעתם משם היה באמת בדעתם ליכנס בזה האופן לא״י. וא״צ לשליחות כלל. אבל בהליכה שלש מסעות הללו ראו והתבוננו כי קשה עליהם לעמוד בזה האופן. באשר עפ״י גלוי שכינה שבקרבם כל מה שמדברים שלא כהוגן הוא באזני ה׳ כמו שמדברים בפלטין של מלך. ותומ״י בא מלאכי מות ומשכלת. ואינם יכולים לעמוד בזהירות יתירה כזו. ולא מצאו עצמם מוכשרים לעמוד בהיכל מלך מלכי המלכים הקב״ה. ע״כ בחרו לעמוד בחוץ והשכינה תהי׳ בקרבם במדת מלכות. וכמו שביארנו בספר דברים בפסוק פנים בפנים דבר ה׳ עמכם. דמשמעו דבפנים שהאדם מישראל מתנהג עם עבודתו לפני ה׳ באותו פנים הקב״ה והשגחתו עליו. ע״כ הסכימו לשלח מרגלים ותהי׳ הכניסה בדרך הטבע. עוד יש להוסיף עפ״י מאמר חז״ל דנבואת אלדד ומידד היה משה מת ויהושע מכניס ישראל לארץ. ונהי דנבואה של משה מת לא הוחלט כ״כ. ולא עלה ע״ד משה שלא תועיל תפלתו לשנות הגזירה. אבל הא שהתנבאו דיהושע מכניס לארץ. הוא גזירה לטובה על יהושע. ובזה נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כמש״כ בספר שמות ל״ג י״ב. ומעולם לא ביקש משה ע״ז כי אם שיכנס לא״י ולראות אותה. ולא בתור מכניס. מעתה מצאו מקום וזמן מוכשר למבוקשם. דכ״ז שמשה מנהיג הדור והוא העלה הליכות הדור כמש״כ בס׳ שמות י״ז ג׳. אי אפשר לגרע כחו. ולא יגרע מצדיק עינו. ומש״ה במלחמת עמלק שהשעה היתה נותנת שתהיה במלחמת תנופה בדרך הטבע כמבואר במקומו. נסתלק משה רבינו וצוה את יהושע והוא אחז את החרב. מעתה ששמעו דיהושע מכניס לארץ אפשר לבקש כזה שיהא בהליכות הטבע. ונדרש למרגלים. והנה בפ׳ דברים כתיב שבהיותם בחרב אמר הקב״ה באו ורשו את הארץ. אבל בהיותם בקדש ברנע אמר משה מעצמו עלה רש וגו׳. אבל הקב״ה ידע שאינם מוכנים ומוכשרים לכך שיהיה בגלוי שכינה ובלי מרגלים. ואחר שהציעו מבוקשם לפני משה הבין משה גם הוא וייטב בעיניו כי לפי כחם ההכרח להיות כך. כדי שלא יהיו כלים ונענשים בהנהגה גבוה ועליונה כ״כ והקב״ה ג״כ צוה כמשמעו שלח לך אנשים. היינו לפי דרכם שאינם מוכשרים. ויראים המה לעמוד בהר ה׳ ובמקום קדשו. הנני מצוה לעשות הכנה להליכות הטבע. ועוד יבואר בהמשך הפרשה:

ויתורו את ארץ כנען. ובספר דברים כתיב ויבאו עד נחל אשכול וירגלו אותה וכן כתיב להלן כ״א ל״ב לרגל את יעזר. וההבדל בין לתור או לרגל הוא. דההולך לראות איזה מקום טוב יותר לכבוש משם שייך לשון ויתורו דמשמעו מחפש איזה מקום הוא הטוב יותר לענינו. וע׳ מש״כ בפרשת ציצית בפסוק ולא תתורו וגו׳. ומש״ה בס׳ שופטים א׳ כתיב ויתירו בית יוסף בבית אל. הפי׳ שהלכו לראות מאיזה מקום נוח לכבשה. וכמבואר שם ששאלו הראנו נא את מבוא העיר. משא״כ ההולך למקום ידוע. רק להבין איך לכבש לא שייך לשון תור אלא וירגל שהולך ברגליו לראות תכונת זה המקום. מש״ה כשהלכו ביחוד לחברון או ליעזר כתיב וירגלו. וכן ביהושע ששלח ליריחו לדעת רוח אנשי המקום כתיב מרגלים:

כל נשיא בהם. מי שנשיא היינו גדול בישראל ויודע טכסיסי מלחמה הוא ילך. ולא הדיוט אע״ג שאפשר שיודע יותר טכסיסי מלחמה. ובקי בטיב הענין הנדרש יותר מכל מקום היה הצווי ליקח גדולי ישראל ויודעים לתור ולעמוד על הענין הנדרש ג״כ. בכדי שיהיו דבריהם נשמעים ביותר. ומזה יש לנו ללמוד בכל הליכות עולם לנו:

שלח לך אנשים כבר בארתי (בפ' מקץ) כי יש שני מיני מרגלים, [א] העם המבקשים להם מקום לשבת שולחים תחלה תרים לתור את הארץ הטובה היא אם רעה, [ב] אחר ששבו התרים והודיעו להם שמושב הארץ טוב לפניהם והסכימו לרשת אותה ולכבשה אז שולחים מרגלים לראות את ערות הארץ, היינו שירגלו את המקומות שאין הארץ מבוצרת שם כ"כ לכבשה משם, הראשון נקרא תר והשני נקרא מרגל, כי התר מבקש את הטוב והמרגל מחפש את הרע ואת ערות הארץ, ויש הבדל בשליחותם, [א] את התרים ישלחו כל העם כי להם נוגע הדבר, ואת המרגלים ישלח שר הצבא כי הדבר נוגע לו לדעת מאיזה מקום ילחים על הארץ ויכבשנה, ולרוב יעלימו תשובת מרגלים אלה מן העם לבל יגלה סתרי המלחמה וסדריה שהם דברים המשומרים בסוד בין ראשי הצבא, [ב] אם כמה שבטים ישלחו תרים לראות את הארץ הטובה היא אם רעה אז כ"א מן השבטים שולח איש מיוחד מבני שבטו ואין שבט אחד סומך על שליח שבט אחר, כי יצויר תהיה הארץ טובה לפני שבט אחד ורעה לשבט אחר, למשל ארץ מקנה היתה טובה לפני בני ראובן ובני גד, וארץ ששם חוף אניות טובה לפני שבט זבולון אשר על חוף ימים ישכון. וכדומה, משא"כ אם שולחים מרגלים לראות את ערות הארץ, ישלח שר הצבא מרגל אחד בעד כל השבטים, [ג] שאם שולחים ע"ד לתור את הארץ אם טובה היא או רעה שולחים נשיא השבט והחשוב שבהם שעליו יסמך לבם ויאמינו בדבריו ובמדעו לדעת הטוב לפניהם, לא כן אם שולחים מרגלים לראות את ערות הארץ שולחים אנשים פחותים, שלכן מרגלים ששלח יהושע שהיה שליחותם לראות את ערות הארץ שלחם יהושע לא העם, ושלחם בשתיקה כמ"ש מרגלים חרש, כי זה נוגע לשר הצבא לבדו, ושלח רק שנים אנשים, לא איש אחד לשבט, ולא הודיע שמותם כי אין נ"מ מי היו. והנה מבואר במשנה תורה (דברים א') כאשר אמר להם משה ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ עלה רש ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן, שמזה מבואר שהיה דעתם לשלוח מרגלים לראות את ערות הארץ מהיכן קל לכבשה, לא תרים לראות הטובה היא אם רעה, כי באשר אמר להם עלה רש חשבו שיכבשוה ע"י כבוש ותכסיסי מלחמה ובזה צריך לשלוח מרגלים לראות מקומות שאינם מבוצרים ושקל לכבוש משם, ובעיני משה הוטב הדבר באשר חשב ג"כ שיהיה הכבוש בדרך הטבע כי לא ירבה ה' נסים בחנם, אבל ה' גלה לו שא"צ לשלוח מרגלים על דרך זה, כי לא יכבשוה בדרך הטבע שבדרך הטבע עז העם היושב בארץ וא"א לכבשם, רק שיהיה הכבוש נסיי ע"י ה' וכמ"ש להם אח"ז אתה עובר את הירדן לבוא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים וכו', ר"ל ומכל זה תדע שא"א לכבשם בדרך מלחמה טבעיית, רק וידעת היום כי ה' אלהיך הוא העובר לפניך אש אוכלה הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך, ולפ"ז א"צ לשלוח מרגלים לראות את ערות הארץ כי אין מעצור לה' להושיע בכל מקום שיכנסו שמה, רק באשר ידע ה' שישראל בלתי מאמינים בלבם שהיא ארץ זבת חלב ודבש וכמ"ש וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו, וע"ז התיר למשה לשלוח תרים לראות את טובת הארץ, לא מרגלים לראות את ערותה, ועז"א שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען שהתר הוא המבקש לראות טיב הארץ לא חסרונותיה, ובאר הטעם כי אשר אני נותן לבני ישראל שהכבוש יהיה על ידי בדרך נס לא בדרך מלחמה וא"כ א"צ מרגלים רק תרים, ואחר שהשליחות יהיה לתור את הארץ הטובה היא אם רעה, א"כ צריך שכל שבט ישלח תר מיוחד מצדו לראות אם טובה היא לפני בני שבטו ועז"א איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו וכן צריך שהשליח יהיה איש גדול במעלה שבני שבטו יסמכו עליו, ועז"א כל נשיא בהם ר"ל כל אחד מהם יהיה נשיא ונכבד שבשבטו, וגם אמר תשלחו בל"ר כי השליחות לראות טיב הארץ הוא נוגע לכלם לא לשר הצבא, והגם שמשה שלחם היה השליחות לצורך הכלל:

א הכי מקשה רש"י למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים לבד דהיה לו לסמוך גם כן לפרשת קרח והיה לו להקדים מחלוקת קרח ואחר כך מרים ואחר כך מרגלים שהרי מחלוקת של קרח בחצרות היה אבל ענין מרגלים בפארן היה. ומתרץ לפי שלקתה כו' ומשום הכי כתב הפרשיות שלא על הסדר כדי לדרוש זה ואם היה כותב על הסדר אף על פי שהיה מקדים מרגלים למרים לא היה יכול לדרוש זה דלמא כסדר הם נכתבים הרא"ם. (נחלת יעקב) כבר כתבתי כמה פעמים שאין הרב כותב טעם על הסמיכה אלא אם כן יש בכתוב איזה יתור או שנוי לשון וכיוצא בזה שהכתוב מקפיד על הסמיכה אף בכאן מה שכתב וישלח אותם משה ממדבר פארן הוא מיותר דהא לעיל מזה כתיב ויחנו במדבר פארן ופשיטא דמשם נשתלחו אלא ודאי שהכתוב הודיע לנו מקום השליחות לומר לך שאף על פי שמחצרות נסעו ובאו למדבר פארן והיה להם לקחת מוסר ואפילו הכי חטאו ושלא כפירוש הרא"ם:

ב דקשה לרש"י הלא גלוי וידוע לפני השם שעתידים לחטוא על ידי שליחות זה אם כן למה צוה להם השם יתברך שישלחו מרגלים לפניהם שעל ידם יבא פורעניות להם שלא יבאו לארץ ישראל כי ימותו במדבר ועל זה פירש אני איני מצוה לך והרא"ם פירש ממלת שלח קדריש ולא ממלת לך דכיון דכתיב ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו וגו' ובודאי נמלך משה בהקדוש ברוך הוא ובאתה התשובה שלח ובהכרח הוא נתינת רשות ולא ציווי כיון שהוא תשובת שאלה מורה הוא על נתינת רשות ולא ציווי ומלת לך צריך לומר או דרך הלשון כך הוא כמו הגשם חלף הלך לו או לדרוש כשראה הקדוש ברוך הוא את המרגלים שעתידין לחטוא קרא אותן לשמו של משה שלח לך וגו' וכשראה הקדוש ברוך הוא את הזקנים שמעשיהם כשרים קרא אותן לשמו שנאמר אספה לי ע' איש רא"ם:

ג וכדאמרינן הבא ליטמא פותחין לו. (נחלת יעקב) אין הפירוש שישראל יטעו בכוונת דברי המרגלים אלא שהמרגלים יטעו והיינו ארץ אוכלת יושביה שטעו המרגלים וכמו שפירש הרב שם: