במדבר יג, יז

עלו זה בנגב. הוא היה הפסולת של ארץ ישראל, שכן דרך התגרים מראין את הפסולת תחלה ואחר כך מראין את השבח:

וּשְׁלַח יָתְהוֹן משֶׁה לְאַלָלָא יָת אַרְעָא דִכְנָעַן וַאֲמַר לְהוֹן סָקוּ דָא בִּדְרוֹמָא וְתִסְקוּן לְטוּרָא

וְשָׁדַר יַתְהוֹן משֶׁה לְאַלְלָא יַת אַרְעָא דִכְנָעַן וַאֲמַר לְהוֹן סָקוּ בַּהֲדֵין צִטְרָא בִּדְרוֹמָא וְתִסְקוּן לְטוּרָא

עלו זה בנגב. עלו זה הדרך בנגב וידוע כי מצרים הוא נגב ארץ ישראל כאשר פירשתי בספר דניאל והראיה כי רוחב מצרים פחות משלשים מעלות ורוחב ירושלים שלשים ושלש ומדבר פארן בנגב ארץ מצרים והנה פירוש בנגב אינו נגב המחנה רק פירושו בנגב של ארץ כנען והעד בחברון שהוא ליהודה והכתוב אמר יהודה יעמוד על גבולו מנגב:

עלו זה בנגב. בזה הצד שאנחנו שם שתמצאוהו טוב להכנס ולא נצטרך לסבוב אל מקום אחר:

את ההר בגימ' תורה שתעמוד להם זכות התורה:

עלו זה בנגב. מטה שלו מסר להם כדי שינצלו מידם, כתיב הכא עלו זה וכתיב התם (שמות ד׳:י״ז) ואת המטה הזה.

ויש אומרים מסורת שם בן י"ב, מסר להם כענין שכתוב (שם ג) זה שמי לעולם, כדי שילכו בשלום בדרך וינצלו מיד הענקים, כך ראיתי במדרש.

עלו זה בנגב של ארץ כנען.

ועליתם את ההר וכיון שתדעו איך תכבשו את ההר העמק יהיה נוח לכבוש.

[ועליתם את ההר הר האמורי].

עלו זה בנגב. סמך לדרומה של ארץ ישראל היה אומ' להם עלו בזה הנגב שהוא סמוך:

ועליתם את ההר. וכיון שתודיעינו איך נכבוש את ההר לא תצטרכו לרגל את העמק שכל שכן הוא שנוכל להם:

וישלח אותם וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר כן אחר שכבר זכר השליחות שתי פעמים ״וישלח אותם״ וגו׳ (במדבר יג:ג), ״אשר שלח משה״ (במדבר יג:טז)? ואולי שיודיע הכתוב שעשה להם לויה, ונתן הכתוב טעם הלויה ואמר לתור וגו׳, שהצרכו לשמירה לפי שהלכו לדרך סכנה. עוד ירצה שנתכון בלויה לדרך אשר יתורו שכן משפט הלויה.

לתור את ארץ כנען. הוא הארץ כולה. אך בתחלה עלו זה בנגב. הוא ארץ האמורי. ועליתם את ההר. הוא הר האמורי:

וישלח אחר שספר שמענין שמות האנשים שהיו נשיאי השבטים נודע שהיה השליחות לתור לא לרגל, ספר עתה שכן פרט להם בפירוש בעת ששלח אותם שמשלחם לתור את הארץ לא לרגל, וזה שאמר וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען לא לרגל, וברר זה מפרטי הדברים שצוה אותם בעת השליחות [א] שאמר עליהם עלו זה בנגב הגם שנודע ששם המקום היותר קשה לכבוש כי עמלק יושב בארץ הנגב ואם היו הולכים לרגל את ערות הארץ היה להם לכנס במקום אחר ולבקש איזה מקום שקל יותר לכנס משם אל הארץ, וכן אמר להם ועליתם את ההר וההר היה ג"כ המקום היותר קשה לכמש כמ"ש בספר יהושע:

ז שהרי מצרים בדרומה של ארץ ישראל וההולך משם לארץ ישראל הולך לצפון העולם. אלא על כרחך צריך לומר בנגב זה נגב ארץ ישראל ששם חברון שהקציהו לקברי מתים והוא הפחות שבמקומות הארץ. רא"ם:

וישלח אותם משה ויאמר אליהם עלו זה בנגב עד וישובו מתור הארץ. אין ראוי לחשוב שלא שלח משה את המרגלים אלא לרגל את הנגב וההר הסמוך לקדש בלבד. כי הנה מענין צואתו אותם נראה שכל הארץ ירגלו ולא היו מספיק רגול ההר והנגב למה שירצו לדעתו והכתוב אומר שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל הרי שכל ארץ כנען היתה בכלל הרגול. אבל משה צוה אותם שיכנסו בדרך הנגב כי הנגב היה קרוב לקדש ברנע ששם היו שנאמר והיה לכם פאת נגב ממדבר צין היא קדש על ידי אדום. ואמרו ועליתם את ההר הוא הר ההר. להגיד שילכו עד שיגיעו לסוף צפון והוא לבא חמת שנאמר זה יהיה לכם גבול צפון בהר ההר תתאו לבא חמת וזה היה אלכסון הארץ לארכה ולרחבה כי קדש היה במקצוע צפוני מערבי ובחזרה באו עד חברון שהוא בנגב עד נחל אשכול הקרוב לקדש כי לא יתכן שיביאו האשכול והזמורה במוט בשנים בכל ארץ ישראל אלא מנחל אשכול עד קדש שהיו קרובים זה לזה. ואמר להם כ"ז כדי שידעו שהוא ע"ה היה מורה להם את הדרך ילכו בה כי נביא אלהים הוא ולא כמו שהם אמרו שהמרגלים יגידו להם את הדרך ילכו בה. והנה צוה משה אותם על דרך כלל וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה כמו שמפרש והולך. או יהיה אמרו וראיתם את הארץ מה היא שיביטו בארץ כמה היא בכמותה ואיך היא באיכותה אם הרים וגבעות או ארץ מישור. ופרט ענין העם שיראו החזק הוא הרפה וגו' ואתה תראה ששאל משה כאן בפרט שש שאלות שתים מהן בענין העם והם החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב כי הראשונה שאל על האיכות החזק הוא הרפה רוצה לומר אם המה אנשים חזקי הבנין אנשים גסים או אם הם בהפך רפים וחלושים כי זה יוכר למראית העין ועם זה לא נצטרך לפירש"י שסי' מסר להם גם כי הסימן ההוא אינו אמיתי כי אנחנו נראה הלוחמים יבחרו להם עיר מבצר למפלט. ואח"כ שאל על הכמות המעט הוא אם רב עוד שאל בענין הארץ המיושבת שתי שאלות אחרות. האחת מצד ענינה וישובה רוצה לומר אם מצב העירות והמקומות הוא מצב בריא או חולני כי זה יתחלף כפי מצב הארץ אצל ההרים אם למזרח או לאחד משאר הדרכים כמו שביאר אבן סיני בספר הקנון שלו. והשנית הוא בערים אשר הוא יושב בהנה רוצה לומר שהם יותר מיושבות או הם במקומות הגבוהים או השפלים והיותר נכון אצלי שהיו שתי השאלות השניות האלה על הערים כי שאלת ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה ענינו הארץ המיושבת הטובה היא מאויר טוב ובתים נאים ופרדסים ומעיינות מים וכן שאלת ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים רוצה לומר אם עריהם שהם מקומות חנייתם וישובם הוא בלבד כבני קדר יושבי אהלים שחונים בשדה במקום מרעה בהמתם או במבצרים שיש להם כרכים תקיפים. עוד שאל בענין הארץ הבלתי מיושבת והיא הנעבדת ע"י בני אדם שתי שאלות אחרות והוא אמרו ומה הארץ השמנה היא אם רזה היש בה עץ כי לא שאל זה על הארצות המיושבות ולכך לא אמר אשר הוא יושב בה ושתי השאלות האלה האחת מהן השמנה היא להוציא פירות הרבה וזה יודע מצורת העפר כי לא היה אז זמן זרע כי אם זמן קציר והב' היש בה עץ אם אין וזה לעשות פירות ולשקמים ולעצים לשרפת האש כי העצים הם מהדברים היותר הכרחיים אל החיים. והנה שאל על האילנות לפי שארץ מצרים אשר יצאו משם לא היתה בעלת אילנות וידוע שהארץ היא רבת הזרעים ומועטת האילנות כי מצרים היא לחה מאד ומוכנת לעפוש. ואמנם האילנות יגדלו מצד האויר לא מצד המים. ואמר והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ. לפי שהיה הרגול סכנה רבה וכ"ש לאנשים מביאים הפירות בהיותם נכריים ולזה הוצרך לומר להם שאל ירך לבבם בדרך הזה אבל יתחזקו בו ובחזרתם יקחו מפרי הארץ ויביאו אותו לשמח את העם היושבים במדבר. ונתן טעם לחזוקם באמרו והימים ימי בכורי ענבים רוצה לומר אל תפחדו להביא את הפירות כי הימים ימי בכורי ענבים ודרך בני אדם להביא בזמן הזה פירות למאכלם. הנה אם כן מששת השאלות האלה אשר צוה מרע"ה למרגלים שידעו ושישיבוהו דבר עליהם לא היה אחת מאותם ששאלו העם באמרם וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן כי משה לא צוה אותם שידעו דבר מהדרכים ולא מהערים היותר מוכנים לכבוש תחלה. וגם המרגלים בתשובתם לא השיבו על זה כלל. אבל משה בדעתו רשעת העם שהיה לדעת אם הארץ טובה ורחבה רבת המזונות ורבת הישובים באופן שיאכלו וישבעו ויתענגו מאד עליה. וצוה אותם השתי שאלות מהארץ המיושבת. והב' שאלות האחרונות מהארץ הנעבדת והנזרעת. אמנם השתי שאלות האחרונות משה חדשם מעצמו לשאול אותם מהם והיה זה כדי שידעו שאויביהם הם עם רב ועצום ועריהם בצורות בשמים ובזה יכירו וידעו כי גואלם חזק ושלא בכחם יירשו הארץ וזרועם לא יושיע למו ולכן יוסיפו להדבק לאלוה יתברך ולקרא אליו כי עת צרה היא ליעקב וממנה יושע. הנה התבאר מזה שלא שאל משה על הארץ אם טובה היא אם רעה להיותו מספק ביעודים האלהיים חלילה אלא למלאת שאלתם בדעתו כי ע"כ בקשו לשלוח מרגלים כמו שביארתי ושלא שאל מאתם החזק הוא הרפה אם מעט הוא אם רב אלא כדי להטות לבבם לשוב אל ה' ולהתחנן לפניו כי לה' הישועה ושיאמרו לכו ונשובה אל ה' שיעשה עמנו ככל נפלאותיו וכמו שעשה על הים. והנראה אלי באמת הוא שאדונינו משה חטא בשתי השאלות הראשונות האלה אשר שאל על העם ועל הערים לפי שישראל לא שאלו אותם וגם הש"י לא צוה עליהם אבל הוא מעצמו שאל אותם ואין ספק שהיתה כוונתו טובה אבל נמשך ממנו מה שנמשך כשגגה היוצאת מלפני השליט. ומפני ששגגת למוד עולה זדון נענש על זה אדון הנביאים כמו שיתבאר בסדר זאת חקת התורה בג"ה. והותרו אם כן השאלות הו' והז'. ואמר ויעלו ויתורו את הארץ לפי שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות ועולים אליה כל ההולכים בה. וספר שהלכו באותו הדרך שלמד אותם משה והוא אמרו ויעלו בנגב ויבא עד חברון רומז אל כלב שנאמר ולו אתן את הארץ אשר דרך בה ואומר ויתנו לכלב את חברון. אבל אמרו ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק נראה שכלם ראו אותם. ויהיה הענין שכלב בא ראשונה אל חברון ואח"כ באו שמה חביריו כי נכנסו במדינה זה אח"ז כדרך המרגלים ומפני זה דברו כלם מאותם הענקים שהיו בחברון. וי"מ כי ילידי הענק היו בני ענר אשכול וממרא שהיו אבותיהם קדמונים מזמן אברהם כי חברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים ויש דעת אחר והוא שאלה שזכר הכתוב כאן היו בחורים ולכך קראם ילידי הענק מלשון ילדים אשר אין בהם כל מום ואמנם ענק פירשו בו לשון צואר ואמרו שהענין בזה שילידי הענק הוא שצוארם עבה מאד כי משם תוכר הגבורה וכן בלשון ישמעאל קוראים לצואר ענק ולתכשיטי הצואר קוראים ענקים כמו וענקים לגרגרותיך ומזה הענק תעניקנו לטעון על צוארו כן ילידי הענק אנשי צואר הגבורים כי על הרוב כל אדם אבריו שוים ואם הענק גס ועב גם זרועיו ושוקיו כן יהיו. והרמב"ן כתב בדרך הפשט שחברון היא קרית ארבע והוא האדם הגדול שבענקים שהיה שמו ארבע והיא נקראת על שמו והוא שנאמר ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים ושזה האיש ארבע הוליד בן וקרא שמו ענק ועל שמו נקראו בניו וזרעו ענקים. ושאמר כאן וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים להגיד שבנה אותה האיש ארבע לבנו ענק שבע שנים לפני בנות צוען מצרים שהוא עיר קדמוניות וכל זה להודיע הפלגת האנשים האלה כי כאשר היו מופלגים בקומתם כן היו ימיהם ארוכים מכל האדם כי לאביהם נבנית חברון לפני צוען מצרים שנכפלו בה כמה דורות מאז עד עתה אלה הם דברי הרב ע"כ. ובעבור שהאנשים האלה פעמים קראם הכתוב ענקים ופעמים נפילים ופעמים בני ענק כאלו היה אביהם מהענקים לא אמותיהם לכן אני אומר שהתחלת האנשים האלה קודם המבול כאשר בני האלהים לקחו להם נשים מבנות האדם מכל אשר בחרו כמו שכתוב בסוף סדר בראשית. ונאמר שם הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם בנים המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם. כבר ביארתי שם שבני האלהים היו אנשים ארוכי הימים כדברי הרב המורה ושהוא עצמו דעת חכמינו זכרונם לברכה כמו שביארתי שם. ובנות האדם היו משאר העם שלא היו חיים ימים ארוכים כי מפני שהיו ימי חייהם קצרים כמונו היום קראם בשם אדם. אבל מארוכי הימים להתמדת חייהם כאלו היו נצחיים קראם בני האלהים. והנה הם רוצה לומר בני האלהים ההמה לטוב מזגם ושלמות הרכבתם היו גדולים וחזקים בגופותיהם יותר משאר העם לחולשת טבעם. וכאשר בני האלהים לקחו להם את בנות האדם הקטנות והפחותות בטבעיהם היו הילדים הנולדים מהתחברותם גדולים מאד מפאת טבע האב. ולהיות אמם קטנה לא היתה יכולה לשאת את העובר בבטנה עד תשעה חדשים והיו מפני זה הילדים נפילים נופלים מבטני אמותיהם קודם זמנם לז' חדשים ולכן נקראו נפילים מלשון נפל טמון שמסבת האם שלא תוכל שאת אותם כל ימי העבור היתה מפלת אותם ועכ"ז היו גבורים וחזקים ומפלגי הקומה מצד האבות. ובעבור שיחס האב והיותו מבני האלהים הראשונים הוא היה ענק לצוארותם כי כזה יתכבדו תמיד לא למשפחת האם אלא ממשפחת האב לכן קורא אותם בני ענק בני הנכבד האלהי והנה נשארה במשפחה ההיא כח הזרע ההוא תמיד שהענקים מהם היו לוקחים נשים קטנות משאר בני העם והיו בניהם מן הנפילים כמנהג אבותיהם והיו בני ענק אביהם כי זהו כל כבודם מלידה ומבטן ומהריון וספר הכתוב כאן שמצאו בחברון ג' אנשים מהענקים ההם והיו שמותיהם מפורסמים מפני הפלגת גדלם והם אחימן ששי ותלמי ונתנה התורה טעם למה היו בחברון ולא בארץ אחרת שהיה זה מפני היות חברון מדינה נכבדת וקדומה מאד כי הנה היא מזמן הפלגה שנפוצו בני אדם ועשו ישובים מחולפים נבנתה חברון קודם צוען שהוא המקום היותר נכבד שבכל מצרים שבני ישראל ידעו ויכירו אותו ולהיות חברון רבתי בגוים שרתי במדינות היו בתוכה הענקים הנכבדי' מבני האלהים. וכבר זכר הנביא כי היו בצוען שריו מפני שכל עיר קדומה מחברתה יושביה נכבדים. וכן חברון מפני קדמותה נתישבו בה הענקים האלה. והנה בחזרת המרגלים כרתו אשכול ענבים אחד גדול מאד עד שמפני זה על אודות האשכול קראו שם המקום נחל אשכול. ומקום היה בנחל לא נחל אבל בקעה ולפי שהיה בין הגבעות ונחלי מים עוברים קראה נחל אשכול ואגודת ענבים נקראת אשכול אמנם זמורה הוא העץ שבו יצמחו האשכולות של ענבים ומפני גדלו אמר וישאוהו במוט בשנים רוצה לומר במוט אחד שהיו נושאים אותו שני אנשים ודרך חכמינו זכרונם לברכה הוא אחר: