תהילים פרק ע״ח

מספר פסוקים: 72
תהילים יומי: בחלוקה החודשית נקרא ביום ט״ו לחודש · בחלוקה השבועית ביום רביעי
פירושים בעמוד: מצודת דוד, רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון

(א)מַשְׂכִּיל לְאָסָף הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי הַטּוּ אָזְנְכֶם לְאִמְרֵי־פִי:

(ב)אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל פִּי אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי־קֶדֶם:

(ג)אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ־לָנוּ:

(ד)לֹא נְכַחֵד מִבְּנֵיהֶם לְדוֹר אַחֲרוֹן מְסַפְּרִים תְּהִלּוֹת יְהוָה וֶעֱזוּזוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה:

(ה)וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוָּה אֶת־אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם:

(ו)לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם:

(ז)וְיָשִׂימוּ בֵאלֹהִים כִּסְלָם וְלֹא יִשְׁכְּחוּ מַעַלְלֵי־אֵל וּמִצְוֺתָיו יִנְצֹרוּ:

(ח)וְלֹא יִהְיוּ כַּאֲבוֹתָם דּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה דּוֹר לֹא־הֵכִין לִבּוֹ וְלֹא־נֶאֶמְנָה אֶת־אֵל רוּחוֹ:

(ט)בְּנֵי־אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי־קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב:

(י)לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת:

(יא)וַיִּשְׁכְּחוּ עֲלִילוֹתָיו וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר הֶרְאָם:

(יב)נֶגֶד אֲבוֹתָם עָשָׂה פֶלֶא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׂדֵה־צֹעַן:

(יג)בָּקַע יָם וַיַּעֲבִירֵם וַיַּצֶּב־מַיִם כְּמוֹ־נֵד:

(יד)וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן יוֹמָם וְכָל־הַלַּיְלָה בְּאוֹר אֵשׁ:

(טו)יְבַקַּע צֻרִים בַּמִּדְבָּר וַיַּשְׁקְ כִּתְהֹמוֹת רַבָּה:

(טז)וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָיִם:

(יז)וַיּוֹסִיפוּ עוֹד לַחֲטֹא־לוֹ לַמְרוֹת עֶלְיוֹן בַּצִּיָּה:

(יח)וַיְנַסּוּ־אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל־אֹכֶל לְנַפְשָׁם:

(יט)וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹהִים אָמְרוּ הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר:

(כ)הֵן הִכָּה־צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ הֲגַם־לֶחֶם יוּכַל תֵּת אִם־יָכִין שְׁאֵר לְעַמּוֹ:

(כא)לָכֵן שָׁמַע יְהוָה וַיִּתְעַבָּר וְאֵשׁ נִשְּׂקָה בְיַעֲקֹב וְגַם־אַף עָלָה בְיִשְׂרָאֵל:

(כב)כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ:

(כג)וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח:

(כד)וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן־שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ:

(כה)לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשֹׂבַע:

(כו)יַסַּע קָדִים בַּשָּׁמָיִם וַיְנַהֵג בְּעֻזּוֹ תֵימָן:

(כז)וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף:

(כח)וַיַּפֵּל בְּקֶרֶב מַחֲנֵהוּ סָבִיב לְמִשְׁכְּנֹתָיו:

(כט)וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם:

(ל)לֹא־זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם:

(לא)וְאַף אֱלֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ:

(לב)בְּכָל־זֹאת חָטְאוּ־עוֹד וְלֹא־הֶאֱמִינוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו:

(לג)וַיְכַל־בַּהֶבֶל יְמֵיהֶם וּשְׁנוֹתָם בַּבֶּהָלָה:

(לד)אִם־הֲרָגָם וּדְרָשׁוּהוּ וְשָׁבוּ וְשִׁחֲרוּ־אֵל:

(לה)וַיִּזְכְּרוּ כִּי־אֱלֹהִים צוּרָם וְאֵל עֶלְיוֹן גֹּאֲלָם:

(לו)וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ־לוֹ:

(לז)וְלִבָּם לֹא־נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ:

(לח)וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֺן וְלֹא־יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא־יָעִיר כָּל־חֲמָתוֹ:

(לט)וַיִּזְכֹּר כִּי־בָשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב:

(מ)כַּמָּה יַמְרוּהוּ בַמִּדְבָּר יַעֲצִיבוּהוּ בִּישִׁימוֹן:

(מא)וַיָּשׁוּבוּ וַיְנַסּוּ אֵל וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל הִתְווּ:

(מב)לֹא־זָכְרוּ אֶת־יָדוֹ יוֹם אֲשֶׁר־פָּדָם מִנִּי־צָר:

(מג)אֲשֶׁר־שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה־צֹעַן:

(מד)וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם וְנֹזְלֵיהֶם בַּל־יִשְׁתָּיוּן:

(מה)יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם:

(מו)וַיִּתֵּן לֶחָסִיל יְבוּלָם וִיגִיעָם לָאַרְבֶּה:

(מז)יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל:

(מח)וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים:

(מט)יְשַׁלַּח־בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים:

(נ)יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ לֹא־חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם וְחַיָּתָם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר:

(נא)וַיַּךְ כָּל־בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי־חָם:

(נב)וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ וַיְנַהֲגֵם כַּעֵדֶר בַּמִּדְבָּר:

(נג)וַיַּנְחֵם לָבֶטַח וְלֹא פָחָדוּ וְאֶת־אוֹיְבֵיהֶם כִּסָּה הַיָּם:

(נד)וַיְבִיאֵם אֶל־גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר־זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ:

(נה)וַיְגָרֶשׁ מִפְּנֵיהֶם גּוֹיִם וַיַּפִּילֵם בְּחֶבֶל נַחֲלָה וַיַּשְׁכֵּן בְּאָהֳלֵיהֶם שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:

(נו)וַיְנַסּוּ וַיַּמְרוּ אֶת־אֱלֹהִים עֶלְיוֹן וְעֵדוֹתָיו לֹא שָׁמָרוּ:

(נז)וַיִּסֹּגוּ וַיִּבְגְּדוּ כַּאֲבוֹתָם נֶהְפְּכוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה:

(נח)וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ:

(נט)שָׁמַע אֱלֹהִים וַיִּתְעַבָּר וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל:

(ס)וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם:

(סא)וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד־צָר:

(סב)וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר:

(סג)בַּחוּרָיו אָכְלָה־אֵשׁ וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ:

(סד)כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה:

(סה)וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן אֲדֹנָי כְּגִבּוֹר מִתְרוֹנֵן מִיָּיִן:

(סו)וַיַּךְ־צָרָיו אָחוֹר חֶרְפַּת עוֹלָם נָתַן לָמוֹ:

(סז)וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר:

(סח)וַיִּבְחַר אֶת־שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת־הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב:

(סט)וַיִּבֶן כְּמוֹ־רָמִים מִקְדָּשׁוֹ כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ לְעוֹלָם:

(ע)וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן:

(עא)מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ:

(עב)וַיִּרְעֵם כְּתֹם לְבָבוֹ וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם:

תהילים פרק ע״ח עם פירוש

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון.

(א)מַשְׂכִּיל לְאָסָף הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי הַטּוּ אָזְנְכֶם לְאִמְרֵי־פִי:
עוד פירושים על פסוק א: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
אבן עזרא
משכיל לאסף פיוט תחלתו משכיל או משכיל השומע. וטעם הסמך התורה אליו תורת השם, שהיא תורת אמונתו. והנכון כמו: אמרי פי מי שירצה להורות כדרך: תורת אמך.
רד"ק
תורתי. מה שאני מורה בסיפור הטובות שעשה האל לישראל ומדברי תלמודו היה לכם ליראה ממני ושלא להמרות דברו ומצותו:
מלבי"ם
משכיל, המשורר כיון בדבריו להחזיק מלכות בית דוד ואת בהמ"ק אשר בנה, נגד מלכות אפרים ונגד שהיה המשכן עומד בחלקו, כמ"ש בסוף דברו וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר, וספר כל קורות ישראל בעת צאתם ממצרים עד מלוך דוד, לומר שהגם שהיו הדורות מכעיסים ידע ה' כי יקום דור כלבבו יראו יקחו מוסר, וכי יקום מלך שיהיה הוא והמקדש אשר יבנה מהלך שלמות הכללי, ותיקון קלקול הדורות שלפניו, ותכלית ואחרית ותקוה לדורות הבאים עד עת קץ, האזינה עמי תורתי, כי בשיר הזה יספר קורות האבות כפשוטם, אמנם ספורי קורות ישראל נבדלו מאד מקורות יתר העמים, כי כל המוצאות לעם ה' היה בהשגחה פרטית ובנסי ה' ופליאותיו, עד שידיעת קורות ישראל בימי קדם היא עצמה תורה ואמונה, כי בם נודע מציאות ה' יכלתו והשגחתו שכרו וענשו, לכן אמר האזינה תורתי, וגם הטו אזנכם לאמרי פי, כי חיצונית הספור שהוא אמרי פיו, עם פנימותיו שהיא התורה הרצופה בו, משולבות אשה אל אחותה:
מצודת ציון
האזינה. ענין הקשבה:
(ב)אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל פִּי אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי־קֶדֶם:
מצודת דוד:אפתחה במשל פי. אפתח פי לדבר במשל והמשל הוא מ״ש ואש נשקה ביעקב וכדומה: חידות. דברים סתומים קשה ההבנה והוא מ״ש ויתן לשבי עוזו כי אלו לא נאמר בשמואל שלקחו הפלשתים את הארון לא היינו יודעים מה הוא: מני קדם. מה שנעשה מימי קדם:
עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
בְּמָשָׁל פִּי. הֵם דִּבְרֵי תוֹרָה (שבת קמה.):
אבן עזרא
אפתחה קמצות התי"ו בחטף, בעבור אות הגרון כמו אשמעה מה ידבר ואילו היה בשוא לבדו, היה שוה רק ככה נמצא, וטעם חידות שהיא מני קדם והמשל: כמו: נושקי רומי קשת, לערוך שלחן, ואש נשקה ביעקב, בחוריו אכלה אש. והחידות לחם אבירים אכל איש, כדרך מהאכל יצא מאכל. ויהרג במשמניהם ויתן לשבי עזו, כי לולי שהוא מפורש בספר שמואל שבית הארון היתה החידה קשה.
רד"ק
אפתחה. יש ספרים התי"ו בקמ"ץ חטף ויש ספרים בשו"א לבדו המשל אשר במזמור הזה כמו לערוך שלחן במדבר ואש נשקה ביעקב ודלתי שמים פתח ודגן שמים:
והחירות. לחם אבירים אכל איש שהוא אומר על המן כמו חידה ויתן לשני עוזו שהוא אומר על הארון ולא היו מבינים זה לולי שכתב בספר שמואל גלות הארון והדבר הסתום יקרא חידה:
מלבי"ם
אפתחה, ר"ל כי כל העמים הקדמונים היה להם בהבלי אמונתם ספורים רבים מקורות אליליהם מימי קדם, והם ספורים בדויים בדו כהני האליל, אשר היה למשל אל ענינים פנימים, איזה חכמה או מוסר שהלביש בו ממציא הספור, ובזה היו בם שני מגרעות, א. במה שהמשל הוא דבר בדוי וכזב, ב. שגם המשל דברו אותו בחדות ובדברים נעלמים שלא יבינום ההמון רק חכמיהם, וההמון שלקחו הספורים הבדוים כפשוטן נחלו שקר, וגם אולת, כנודע בהבלי שירי האלילים והמיטאלאגיא שלהם, לא כן ספורי התורה, ואנכי אפתחה במשל פי, וגם אביעה חדות מני קדם, אשר יש להם שני מעלות, א. שאינם חדות צפונות וחתומות, רק אשר שמענו ונדעם, כי מה שספר מקריעת הים והורדת המן והשלו וירידת ה' על הר סיני וכדומה, אינם חדות סתומים רק נדעם שכן היה, וכן אינם משלים בדוים רק אבותינו ספרו לנו, שכן היה באמת, עד שהספורים האלה מהנפלאות הגם שהם חדות, (כי אין אנו מבינים איך היה), בכ""ז נדעם שהיו באמת, והגם שהם משלים שעל ידם נכיר ההשגחה והיכולת, בכ"ז אינם כמשלים אחרים שאינם אמת, כי אבותינו ספרו לנו שהיו המעשים באמת:
מצודת ציון
אביעה. ענין אמירה כמו יום ליום יביע אומר (לעיל יט):
(ג)אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ־לָנוּ:
מצודת דוד:אשר שמענו. מבני הדור שלפנינו: ונדעם. שהאמת כן הוא: ואבותינו ספרו לנו. ואין מדרך האב להשריש בלב בנו ספורי שקר:
עוד פירושים על פסוק ג: אבן עזרא, רד"ק
אבן עזרא
אשר שמענו זה מפי אנשים רבים וצדיקים שחייב אדם לקבל מה שהעתיקו היתה הקבלה, כמו דעה וזה הוא ונדעם.
וטעם המספרים כי המספרים אוהבינו היו והם אבותינו, שאין להם חפץ להכשילנו.
רד"ק
אשר שמענו. הדברים האלה מפי הקדמונים:
ואבותינו ספרו לנו. שלא יאמרו אלא האמת:
ונדעם. ידענו אותם גם כן מפי הכתוב מתורת משה רבינו:
(ד)לֹא נְכַחֵד מִבְּנֵיהֶם לְדוֹר אַחֲרוֹן מְסַפְּרִים תְּהִלּוֹת יְהוָה וֶעֱזוּזוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה:
מצודת דוד:מבניהם. מבני אבותינו אשר לא בא להם הקבלה מהאבות: לדור אחרון. למען תספרו לדור אחרון את תהלת ה׳ וגו׳:
עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
לֹא נְכַחֵד מִבְּנֵיהֶם. וְגַם אֲנוּ לֹא נְכַחֵד מִבְּנֵיהֶם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ מִלְּהוֹדִיעָם מַה שֶּׁסִּפְּרוּ לָנוּ:
אבן עזרא
לא והנה חייבים אנחנו שלא נכחד מה ששמעו מאבותינו לאשר הם מזרעם, עד שיהיו גם הם מספרים תהלות השם.
רד"ק
מבניהם. בני אבותינו והם אחינו שאינם לומדים ואינם יודעים הקבלה חייבים אנו היודעים להזכיר להם ולא נכחד מהם עד שיהיו גם הם מספרים לבניהם ובניהם לבני בניהם עד שיהיו עד דור אחרון מספרים תהילת ה':
מלבי"ם
לא נכחד, הנה הבלי היונים וחדותיהם הם מכחידים אותם מבניהם, כי לא ימסרו אותם רק לזקניהם וכהניהם, אבל משלי התורה וספוריה לא נכחד מבניהם עד דור אחרון, כי הם מספרים תהלות ה' ועזוזו, ר"ל כי הבלי היונים יספרו דופי אליליהם ומעשים מגונים קנאה תאוה ואכזריות, אבל הם מספרים תהלות ה', ב. הם מספרים חולשת אליליהם איך נפלו ולא קמו לפני כחות נשגבות מהם, אבל הם מספרים עזוזו, ג. הם מספרים נפלאות אשר לא עשו, כי המהבילים בדו הספורים מלבם, אבל משלי התורה יספרו נפלאותיו אשר עשה באמת:
מצודת ציון
נכחד. ענין מניעה כמו ולא כחד ממנו (ש״א ג):
ועזוזו. מל׳ עוז וחוזק:
(ה)וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוָּה אֶת־אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם:
מצודת דוד:ויקם. העמיד עדות התורה ביעקב להיות מתקיים לעולם בעבור אשר צוה את אבותינו להודיע לבניהם:
עוד פירושים על פסוק ה: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
אבן עזרא
ויקם עדות המצות ששקול הדעת יעיד עליהם, על כן מלת ויקם, וקם הבית ותורה המצות שנעלם סודם מרבים, על כן מלת שם שקבלו ככה מפי משה.
וטעם צוה כדרך: והודעתם לבניך ולבני בניך.
רד"ק
ויקם. וכמו שצריך להזכיר הנפלאות ולהודיע לבנים כן צריך להודיעם התורה והעדות והתורה אשר הקים שם בישראל אחר שהוציאם ממצרים וצוה לאבותינו להודיעם לבניהם:
מלבי"ם
ויקם, ספורי התורה הפשוטים נקראים עדות, שהם מעידים על דברים אמתיים שהיו במציאות, כמו הבריאה והמבול ועונש סדום והפלגה וספורי האבות וספורי גאולת מצרים, והלמודים אשר יצאו מן הספורים האלה נקראים תורה, ותחת הספורים האלה נצפנים ענינים נשגבים מסודות הבריאה והאלהות ממעשה בראשית ומרכבה וכדומה, והעדות הקים ביעקב, שהם ההמון, והתורה שם בישראל שהם הגדולים ושני אלה צוה את אבותינו שיודיעו אותם לבניהם, ולא יעלימו מהם דבר רק שתמשך הקבלה מדור דור, כי התועלת הנמשך מהודעה זאת, הוא למען ידעו דור אחרון, שהגם שבין הספורים האלה היא העדות של העונשים שהעניש ה' לדור המדבר ועדת קרח ומרגלים, בכ"ז ידע ה' שהדורות הבאים ילכו מהלך השלמות, וע"י העדות האלה שיעידו בם מעונשי ה' והשגחתו יקום דור אחרון שישמרו העדות האלה ולא יבגדו עוד (וכיון בזה על דור דוד ושלמה), וז"ש למען ידעו דור אחרון, כי עוד יולדו בנים אשר יקומו ויספרו העדות והתורה לבניהם והם וישימו באלהים כסלם, א. הבטחון לבטוח בה' ולהאמין בו, ב. שלא ישכחו מעללי אל, שהם הפעולות המעידים על מדותיו חנון ורחום וכו', ג. ומצותיו ינצורו שהם המצות שצוה להם:
(ו)לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם:
מצודת דוד:דור אחרון. למען ידעו בני הדור שאחריהם ויספרו לבניהם ובניהם לבניהם עד סוף כל הדורות:
עוד פירושים על פסוק ו: אבן עזרא, רד"ק
אבן עזרא
למען דור אחר דור, עד עמוד התורה כימי שמים.
רד"ק
למען. וכן הבנים צריכים להודיעם לבניהם עד דור אחרון והבנים כשילדו כשיקומו בדעתם גם כן:
(ז)וְיָשִׂימוּ בֵאלֹהִים כִּסְלָם וְלֹא יִשְׁכְּחוּ מַעַלְלֵי־אֵל וּמִצְוֺתָיו יִנְצֹרוּ:
מצודת דוד:וישימו. ע״י ספורי הנפלאות ישימו בטחונם בה׳ ולא ישכחו פלאי מעשיו למען ישמרו מצותיו:
עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון
רש"י
כִּסְלָם. תּוֹחַלְתָּם, וְכֵן ״אִם שַׂמְתִּי זָהָב כִּסְלִי״ (איוב לא:כד):
אבן עזרא
וישימו, כסלם כמו מבטחם אשר יקוט כסלו וכאשר לא ישכחו מעשה השם, אז ישמרו מצותיו.
רד"ק
כסלם. מבטחם:
ולא ישכחו. מה ששמעו זכרו תמיד כדי שלא ישכח מפיהם ובזה יאמינו בו ובתורתו וינצרו מצותיו:
מצודת ציון
כסלם. בטחונם כמו אם שמתי זהב כסלי (איוב ל״א:כ״ד):
(ח)וְלֹא יִהְיוּ כַּאֲבוֹתָם דּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה דּוֹר לֹא־הֵכִין לִבּוֹ וְלֹא־נֶאֶמְנָה אֶת־אֵל רוּחוֹ:
מצודת דוד:כאבותם. המה אנשי דור המדבר שהיו סוררים מדרך ה׳ ומורדים בו: לא הכין לבו. אל דבר ה׳: ולא נאמנה. לא האמינו בו:
עוד פירושים על פסוק ח: רש"י, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
כַּאֲבוֹתָם. שֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר:
רד"ק
ולא יהיו כאבותם. שלא שמו בטחונם באל יתברך, והיו דור סורר ומורה וזה היה דור המדבר שלא הכינו לבם לאל יתברך:
לא נאמנה את אל רוחו. לא נתקיימה עם אל מחשבתו ורצונו או פירושו לשון אמנה כמשמעו:
מלבי"ם
ולא, והדור האחרון הזה שיגיעו אל השלמות ולא יהיו כאבותם, שהיה, א. דור סורר ומורה יודעים רבונם ומורדים בו, ב. דור לא הכין לבו לדרוש את ה' כלל ולדעתו, ג. ולא נאמנה את אל רוחו, שרוחו הפנימי המעלה הציורים על הלב היה מעלה ציורים רעים לכל חטאת עד שלא יכול לעמוד באמונה בעבודת האל:
מצודת ציון
סורר. סר מדרך הישר:
ומורה. ענין מורד ומסרב:
(ט)בְּנֵי־אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי־קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב:
מצודת דוד:בני אפרים. ר״ל עם כי ראו אשר בני אפרים שעל כי בטחו בכחם כי היו מזוינים נושאי חצים ומורים בקשת לזה מהרו את הקץ לצאת ממצרים קודם הזמן וסופם הפכו עורף לנוס ביום קרב והרגום אנשי גת כמ״ש בד״ה:
עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
בְּנֵי אֶפְרַיִם. שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם בִּזְרוֹעַ לִפְנֵי הַקֵּץ וּבָטְחוּ בִּגְבוּרָתָם וּבְחִצֵּיהֶם, וְסוֹפָם הָפְכוּ לָנוּס בְּיוֹם קְרָב, כַּמְפֹרָשׁ בְּדִבְרֵי הַיָּמִים: ״וַיַּהַרְגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ״ (דברי הימים א ז:כא):
רוֹמֵי. מַשְׁלִיכִין וְזוֹרְקִין, כְּמוֹ ״רָמָה בַיָּם״ (שמות טו:א):
אבן עזרא
בני אפרים דרך דרש כי כל ישראל יקראו כן, כמו: הבן יקיר לי אפרים גם רמז לבני אפרים, שיצאו ממצרים, בטרם געת הקץ והרמז בדברי הימים והרגום אנשי גת ויתאבל אפרים אביהם. ועל דרך הפשט כי עקר זה המזמור נאמר על מלכות דוד ובנין הר ציון, ושם היה הארון במלוך דוד אחר שחרבה שילה שהיתה לבני אפרים, על כן: ובשבט אפרים לא בחר באחרונה אחר שבחר בם בראשונה לשכן שמו בשילה והעד הנאמן על זה הפירוש: שבט אפרים רומי קשת הם אנשי שילה שאמר אחריהם: לא שמרו ברית אלהים ועוד: נגד אבותיהם עשה פלא וזה היה אחר צאת ישראל ממצרים.
נושקי חסר כ"ף, כמו: אש אוכלה הוא. ומלת נושקי דבקה עם קשת, כדרך: נהרי נחלי דבש וחמאה. והטעם שהפכו עורף ביום קרב, משל בעבור שלא שמרו ברית אלהים, שהשכין כבודו בתוכם.
ויש אומרים: שמנהג רומי קשת שלא יעמדו במקום אחד, כן הפכו ככה בני אפרים.
רד"ק
בני זה היה במדבר ואע"פ שלא נזכר בדברי הימים והרגום אנשי גת הנולדים בארץ והלכו אל גת בלא מצות האל יתברך כנגד דברו כי אמר ארבעים שנה יהיו במדבר והם המרו את רוחו ונגפו: וטעם נושקי רומי קשת. שהלכו בכלי מלחמותם ונשענו בהם ולא באל יתברך והפכו עורף לפני אויבים זהו הפכו ביום קרב הפכו עורף ביום מלחמה:
ונושקי רומי סמוך על סמוך ופי' מזויינים ומורי חיצים בקשת:
מלבי"ם
בני אפרים, אחר ההצעה הזאת מתחיל דבריו, ויתחיל לדבר ממה שמאס ה' במשכן שילה שעמד בחלק של אפרים, ובבני אפרים בימי עלי, הגם שבני אפרים היו נושקי רומי קשת, בכ"ז הפכו ביום קרב עם הפלשתים, וזה היה על כי (י-יא) לא שמרו, ר"ל שה' היה משתדל להושיעם מפני ג' טעמים, א. מצד הברית שכרת עמם אבל הם לא שמרו ברית אלהים, ב. בזכות ששומרים התורה, אבל הם ובתורתו מאנו ללכת, ג. מצד שכבר עשה עמהם נפלאות בימי קדם ובו הם מזכירים אותו בתפלותיהם, אבל הם שכחו עלילותיו ונפלאותיו:
מצודת ציון
נושקי. מזויינים כמו נושקי קשת ומגן (דה״ב י״ז):
רומי. ענין השלכה כמו פרש ורומה קשת (ירמיהו ד׳:כ״ט):
קרב. מלחמה כמו המלמד ידי לקרב (לקמן קמ״ד):
(י)לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת:
מצודת דוד:לא שמרו. עכ״ז לא שמרו אנשי דור המדבר את ברית ה׳ ולא לקחו מוסר מבני אפרים:
עוד פירושים על פסוק י: אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון
אבן עזרא
לא שמרו ברית אלהים זה ברית סיני.
רד"ק
ברית אלהים. ברית שכרת עמהם בהר סיני:
מצודת ציון
מאנו. לא רצו:
(יא)וַיִּשְׁכְּחוּ עֲלִילוֹתָיו וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר הֶרְאָם:
עוד פירושים על פסוק יא: אבן עזרא
אבן עזרא
וישכחו בעבור היות הנפלאות נעלמות, אמר כנגדם הראם.
(יב)נֶגֶד אֲבוֹתָם עָשָׂה פֶלֶא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׂדֵה־צֹעַן:
מצודת דוד:נגד אבותם. ארז״ל האבו׳ באו על הים והראם הקב״ה הפלא שעשה באנשי ארץ מצרים שנטבעו שמה: שדה צוען. יושבי שדה צוען והוא מארץ מצרים וכפל הדבר במ״ש כדרך המליצה:
עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
רש"י
נֶגֶד אֲבוֹתָם עָשָׂה פֶלֶא. אַחֲרֵי כֵן, כְּשֶׁהִגִּיעַ הַקֵּץ, אַף הֵם וַיּוֹסִיפוּ לַחֲטֹא לוֹ, כְּמוֹ שֶׁמְּסַיֵּם וְהוֹלֵךְ:
נֶגֶד אֲבוֹתָם. אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַיָּם, וְהֶרְאָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵיאַךְ הוּא גּוֹאֵל אֶת בְּנֵיהֶם (בראשית רבה צב:ב):
אבן עזרא
נגד הראם, כי נגד אבותם עשה פלא והם שמעו מפיהם.
וטעם במצרים כל המופתים שהיו במצרים.
יש אומרים: כי שדה צוען כדרך שדה אדום.
רד"ק
נגד. אותם שנולדו במדבר שלא ראו בנפלאות שעשה האל יתברך במצרים שמעו מאבותם כי נגד אבותם עשה פלא בארץ מצרים:
ופלא דרך כלל כי לא היה פלא אחד אלא פלאים רבים:
שדה צוען. כפל דבר במלות שונות כי שדה הוא כמו ארץ וצוען היא עיר מלוכה במצרים:
מלבי"ם
נגד, הגם שהנפלאות נעשו נגד עיני אבותיהם שמסרו להם בקבלה שהם ראום בעיניהם, שנגד אבותם עשה פלא, ר"ל נגד עיניהם, וזאת שנית שהיו הנפלאות גלוים וכוללים לעיני כל מצרים, כמ"ש לכל האותות והמופתים וכו' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו וכו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ועז"א בארץ מצרים שדה צוען:
(יג)בָּקַע יָם וַיַּעֲבִירֵם וַיַּצֶּב־מַיִם כְּמוֹ־נֵד:
מצודת דוד:ויצב. העמיד המים הבאים להיות כמו תל גבוה ולא ירדו כדרכם:
עוד פירושים על פסוק יג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
כְּמוֹ נֵד. תֵּל גָּבוֹהַּ, כְּדִמְתַרְגְּמִינָן ״נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד״ (שמות טו:ח): ״קָמוּ כְשׁוּר״ (תרגום אונקלוס):
אבן עזרא
בקע ויבקעו המים.
ויצב מים כמו נד והמים להם חומה.
רד"ק
בקע ים. אחר הנפלאות שעשה להם במצרים בקע להם את הים:
ויצב מים כמו נד. כמו שכתוב נצבו כמו נד נוזלים:
מלבי"ם
בקע, מבאר מ"ש נפלאותיו ועלילותיו, הפלא הוא הנס, והעלילה הוא מה שבו מתראה מדות ה' ודרכיו שעלילות הם הפעולות היוצאות מתכונות נפשיות, ומפרש נגד נפלאותיו בקע ים, שזה היה נס ופלא, ונגד עלילותיו ויעבירם, כי מה שהעביר בו את ישראל היה מצד מדותיו של רחמים וחסד, ויצב מים כמו נד שבזה נפתו מצרים לרדת אל תוך הים, כמ"ש וברוח אפיך נערמו מים שהמים עשו ערמה, שבמה שנצבו כמו נד ערבו המצרים את לבם לרדת אל תוך הים, וזה ג"כ מצד עלילותיו ומדותיו שרצה להטביע את המצרים לשלם להם כמדתם, כמ"ש כי בדבר אשר זדו עליהם, שזה מעלילות ה' לשלם מדה כנגד מדה:
מצודת ציון
נד. צבור ותל כמו נצבו כמו נד (שמות ט״ו:ח׳):
(יד)וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן יוֹמָם וְכָל־הַלַּיְלָה בְּאוֹר אֵשׁ:
עוד פירושים על פסוק יד: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
אבן עזרא
וינחם יספר חסדי השם עמהם, כי הענן ביום שלא יכם השמש ואור אש בלילה, שלא היו צריכים לאבוקות.
רד"ק
וינחם. ואותם שהעבירם בים הנחם הענן יומם שהיה הולך לפניהם לנחותם הדרך וגם לפני עבור הים היה להם אחר שנסעו מסוכות:
וכל הלילה באור אש. כי כל הלילה היה להם עמוד אש עד בא אור היום שלא היו צריכים לאור נר לילה כי גם בחנותם היה עמוד האש על המשכן להאיר להם:
מלבי"ם
וינחם, קריעת ים סוף מורה יכלתו לשדד הטבע וינחם בעמוד הענן והאש, וכן נתינת המים שמורים השגחתו וטובו להנחותם הדרך ולתת להם צרכיהם בדרך פלא:
מצודת ציון
וינחם. נהגם:
(טו)יְבַקַּע צֻרִים בַּמִּדְבָּר וַיַּשְׁקְ כִּתְהֹמוֹת רַבָּה:
מצודת דוד:יבקע צורים. להוציא את המים: וישק. השקה אותם די ספוקם כאלו שתו בתהומות אשר כל אחד רבה וגדולה:
עוד פירושים על פסוק טו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
יְבַקַּע צוּרִים. ״וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְגוֹ׳״ (שמות יז:ו):
וַיַּשְׁקְ כִּתְהוֹמוֹת רַבָּה. אַף כְּשֶׁהָיוּ הוֹלְכִים בְּתוֹךְ הַיָּם שֶׁמֵּימָיו מְלוּחִים, הִמְתִּיק לָהֶם מַעְיָנוֹת בְּתוֹךְ הַתְּהוֹם:
אבן עזרא
יבקע טעם צורים - פעמים רבים במדבר הגדול והנורא.
וישק חסר, כמו וישקה אותם.
ורבה תואר לתהום, ובאה דרך יחיד, כמו: בנות צעדה עלי שור. הטעם שנוי במלות שונות דרך צחות.
רד"ק
יבקע צורים. ברפידים ובקדש:
יבקע עתיד במקום עבר וכמוהו רבים והנה זכר הנפלאות ואם לא זכרם כסדר:
וישק בתהומות רבה. השקם מן הצורים כמו מתהומות רבה ותואר לתהום, ואמר לשון יחידה עם לשון רבות כמו בנות צעדה עלי שור:
מלבי"ם
(טו-טז) יבקע צורים במדבר, הגם שהמדבר אינו מקום מעינות השקה אותם כתהומות רבה, ולא תאמר שבמקום זה היה מקום מעין שהלא הוציא נוזלים מסלע שבארה של מרים היה סלע יחידי מתגלגל עמהם ממקום למקום, ובכ"ז הוריד מים כנהרות:
מצודת ציון
יבקע צורים. סלעים:
(טז)וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָיִם:
מצודת דוד:ויורד. הסלע הוריד המים כמו הנהרות:
עוד פירושים על פסוק טז: רש"י, רד"ק, מצודת ציון
רש"י
וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָיִם. שֶׁהָיוּ נוֹזְלִין מִן הַבְּאֵר, וְהַנְּשִׂיאִים הָיוּ עוֹשִׂין שִׂרְטוּט בְּמַשְׁעֲנוֹתָם, וְהַמַּיִם נִמְשָׁכִים אַחֲרֵיהֶם לְכָל חֲנִיַּת שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם״ (במדבר כא:יח); כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּאַרְבָּעִים וְתֵשַׁע מִדּוֹת (תנחומא, חקת כא):
רד"ק
ויוצא. כפל הענין במלות שונות כמנהג לחזק הענין ואמר:
ויורד. כי הסלע מקום גבוה:
מצודת ציון
נוזלים. מל׳ הזלה ונטיפה:
(יז)וַיּוֹסִיפוּ עוֹד לַחֲטֹא־לוֹ לַמְרוֹת עֶלְיוֹן בַּצִּיָּה:
מצודת דוד:ויוסיפו. אחר כל הנסים האלו הוסיפו עוד לחטוא:
עוד פירושים על פסוק יז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
לְמָרוֹת. לְהַקְנִיט, כְּמוֹ ״מַמְרִים הֱיִיתֶם״ (דברים ט:ז):
אבן עזרא
ויוסיפו נפתח למ"ד למרות, בעבור היותו מבנין הפעיל, כמו: לצבות בטן ולמרות עיני כבודו.
בצייה במקום צמא, והטעם כי הם המרו עליון במקום שיש להם צורך אליו.
רד"ק
ויוסיפו. כי המים על ידי חטא ותלונה באו להם:
למרות. כמו להמרות:
ציה. ענינו ענין מדבר: ואמר עליון. לפי שהוא עליון על הכל ובידו הכל וכמו שהיה בידו להוציא מים מן הסלע היבש ולהוריד המן מן האויר כן בידו להביא להם בשר במדבר, וזה היה בקברות התאוה:
מלבי"ם
ויוסיפו, בכ"ז חטאו לו, והיו מסתפקים ביכולת האל, והוא כי היו משוקעים בדעות מושחתות אשר נחלו ממצרים, שאל עליון שהוא סבת הסבות אינו משגיח בפרטים רק חלק כח אלהות לכחות פרטיים נשגבים טבעיים, זה מושל על המים וזה על הלחם וכדומה, וחשבו כי גם האלהים אשר עשה הנפלאות למשה אינו אל עליון סבת הסבות, רק הוא מן האלים מלאך או גלגל או כח למטה ממנו, אשר עפ"י רב כחו יוכל להשפיע שפע על איש או עם או מקום פרטי, ומ"מ כח מוגבל ובעל תכלית, ועז"א שחטאו למרות עליון, שהיה המרי נגד עליון שהוא סבת הסבות, שהיו מכחישים שאינו משגיח בציה:
מצודת ציון
למרות. למרוד:
בציה. במדבר שהוא ציה ושממה:
(יח)וַיְנַסּוּ־אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל־אֹכֶל לְנַפְשָׁם:
מצודת דוד:בלבבם. ר״ל מה ששאלו על הבשר לא היה עליה תוכן הכוונה כ״א בלבבם היה לנסות את ה׳:
עוד פירושים על פסוק יח: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
אבן עזרא
וינסו זה הוא דרך עקלתון שיבקש העבד מאדוניו מה שאין צורך לו, וזה הוא דרך הבשר כאשר אפרש עתה.
רד"ק
בלבבם. במחשבותם, כי לנסותו שאלו הבשר כי המן היה מאכל טוב וערב ולא היו צריכים הבשר, אבל לא אמרו כן בפיהם, רק אמרו שצורך היה להם הבשר:
לשאל אוכל לנפשם. לתאותם, ואמר לנפשם כי הנפש היא בעלת התאוה:
מלבי"ם
וינסו הנה בספורי התורה מבואר שנתן להם המן והשלו טרם שהוציא נוזלים מסלע, כי הוצאת המים היה ברפידים, וזה סותר למ"ש כאן? אולם התבאר אצלי, שהמתאוננים שנזכרו בפרשת בהעלותך היה ענין אחד עם מ"ש אח"כ והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, כי באמת לא אל הבשר התאוו רק רצו לנסות את ה', שלא האמינו שכחו הוא בלתי ב"ת ושיוכל למלא הבטחתו מהורשת הכנענים, והנה בתחלה בעת נתן להם המן ירד להם המן והשלו כמ"ש בפרשת בשלח בערב תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם, אולם השלו נפסק בבואם לרפידים, ששם הוציא להם מים, וחשבו ישראל שע"י שכחו מוגבל ובעל תכלית אין לו כח להוציא ג' דברים כאחד, לחם ובשר ומים, ושלכן כשהוצרכו למים לא יכול עוד לתת להם בשר, שכחו היה די על לחם ובשר לבד, או לחם ומים לבד, שהם שני דברים, לא על שלשה דברים, (שכן הוא בכל מי שכחו מוגבל ואינו מעצמו, כמו אליהו שלא יכול שיהיה בידו מפתח של גשמים ותחיה כאחד כמ"ש חז"ל), וע"ז רצו לנסות אם יוכל לתת להם גם בשר, שבזה ידעו שאין כחו כח מוגבל, וז"ש וינסו אל בלבבם לשאל אוכל לנפשם מה ששאלו אוכל לא היה מצד התאוה לבד רק מצד הנסיון שהסתפקו ביכולת האל:
(יט)וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹהִים אָמְרוּ הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר:
מצודת דוד:היוכל. האם יוכל לערוך במדבר שלחן מלא להאכילם בשר:
עוד פירושים על פסוק יט: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
אבן עזרא
וידברו לערוך שלחן, משל על הבשר.
וטעם במדבר מקום שאין שם יישוב.
רד"ק
וידברו. ומה דברו אמרו:
מלבי"ם
וידברו באלהים שאמרו היוכל אל לערך שלחן שהשלחן לא יחסר כל בו לחם ובשר ומים, אם יוכל לערוך שלחן שלם שלא יחסר דבר, שהגם שעד עתה נתן לנו בשר הן הכה צור ויזובו מים, וכבר נגרע מכחו אל הוצאת המים, וא"כ עתה נרצה לנסות הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו, ר"ל עתה שנגרע כחו ע"י הוצאת המים, אם ירצה להכין למו שאר ובשר לא יוכל לתת לחם, כי כחו מוגבל, וחשבו שלכן פסק מלתת הבשר, מפני שאם היה נותן להם גם בשר עתה שהוצרך לתת מים לא יוכל לתת לחם, ולכן פסק מלתת הבשר כדי שיוכל לתת לחם שהוא נחוץ יותר:
מצודת ציון
לערוך. ענין סדור:
(כ)הֵן הִכָּה־צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ הֲגַם־לֶחֶם יוּכַל תֵּת אִם־יָכִין שְׁאֵר לְעַמּוֹ:
מצודת דוד:הן. אמרו הן ראינו כי הכה צור וזב המים וזה לבד ראינו לזה ננסה לדעת אם גם יוכל תת את הלחם ר״ל הבשר כמ״ש את קרבני לחמי (במדבר כז) אם יכין שאר, כפל הדבר במ״ש:
עוד פירושים על פסוק כ: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון
רש"י
שְׁאֵר. בָּשָׂר:
אבן עזרא
הן אמר רבי משה הכהן: הנה בתורה כתוב כי רדת המן היה בתחלה במסעים רבים, קודם הכות צור ברפידים. ועוד: כי לא חרה אף השם על דבר המן, שהוא אומר: ואש נשקה ביעקב ואחריו כתוב וימטר עליהן מן לאכול והנה הכתוב בלבל דברו, שאחר המוקדם והפך זה ולא חשש מזה, כי מפורש הוא אצלנו בתורת משה.
וטעם הגם לחם יוכל תת על המן. והטעם: היוכל לתתו תמיד בלא הפסק וכמוהו הורד עדיך לפי דעתי. נאם אברהם בן עזרא המחבר, אלה הדברים יש בהם שיבוש ואני אפרש הכל.
טעם לשאול אכל לנפש על בשר קברות התאוה וזה הוא לערוך השלחן ומלת הגם לחם הוא הבשר, כמו את קרבני לחמי לחם אשה והעד אם יכין שאר לעמו שהטעם כפול, כי שאר כמו בשר.
רד"ק
הגם לחם יוכל תת. והדיבור והמאמר הזה היה בלבבם כי לא אמרו הם בפיהם כי בדרך נסיון היו שואלים הבשר ולא לצורך:
היוכל אל לערוך שלחן במדבר. במקום אשר לא ימצא בו דבר מחיה אם יוכל הוא לערוך שלחן מלא כי הנה נתן מקצת צורך השולחן והוא המן וכן המים נתן ויותר פלא יהיה אם יתן בשר כי המן הוריד מן השמים כמו השלו ואבני הברד והמים הרבה סלעים יש שיצא מים רבים מהם אבל הבשר מאין יביא אותו, זהו שאמר הגם לחם יוכל תת כל זה חשבו בלבם:
הן. אמר הכה כי על ידי מכה יצאו מהצור ברפידים: ואמר צור. ולמעלה אמר צורים כי כאשר שאלו בשר בקברות התאוה לא היה עדין דבר מי מריבה שהיה בקדש, ומה שאמר הכה צור על צור רפידים אמר:
ונחלים ישטופו. יצאו ממנו מים רבים עד שהיו נחלים גדולים שוטפים המקומות נגרים בהם:
הגם לחם. הוא בשר כמו את קרבני לחמי:
אם יכין שאר לעמו. כפל דבר במלות שונות:
מצודת ציון
תת. מל׳ נתינה:
שאר. בשר כמו אכלו שאר עמי (מיכה ג):
(כא)לָכֵן שָׁמַע יְהוָה וַיִּתְעַבָּר וְאֵשׁ נִשְּׂקָה בְיַעֲקֹב וְגַם־אַף עָלָה בְיִשְׂרָאֵל:
מצודת דוד:ויתעבר. נתמלא עברה וזעם: ואש נשקה. בערה כאש חמתו וכפל הדבר במ״ש וכפל עוד לומר וגם אף וכו׳:
עוד פירושים על פסוק כא: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
וְאֵשׁ נִשְּׂקָה בְיַעֲקֹב. כְּמוֹ ״וּבָעֲרוּ וְהִשִּׂיקוּ״ (יחזקאל לט:ט), שֶׁהוּא לְשׁוֹן הֶסֵּק וּתְבֵעָרָה. כְּדִכְתִיב ״וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה׳״ (במדבר יא:א):
אבן עזרא
לכן טעם ואש על חרון אף השם, ככתוב: ואף ה' עלה בהם.
רד"ק
לכן. אף על פי שאמרו בלבבם:
שמע ויתעבר. בהם, ואש נשקה. חמתו נשקה ביעקב:
אף עלה בישראל. כפל הענין במלות שונות:
נשקה. בערה והנכון בעיני כי זה הפסוק כולל שני דברים דבר תבערה ודבר קברות התאוה ושניהם מקום אחד הוא אלא שעל מעשה הראשון היו מתאוננים רע בערה בם אש קרא אותו תבערה, ועל מעשה השני שהתאוו תאוה ומתו המתאוים קרא אותו קברות התאוה, ומה שאמר בזה הפסוק ואש נשקה ביעקב אמר על דבר תבערה, ומה שאמר וגם אף עלה בישראל על שהתאוו תאוה ושני המעשים היו במקום אחד ועל שניהם נענשו כי היה בהם מיעוט האמנה כי מתאוננים היו שאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו ולא האמינו באל שיתנה להם בלא מלחמה, ושאלת הבשר גם היא מיעוט האמונה:
מלבי"ם
ולכן שמע ה' והבין את דבריהם וכונתם, ויתעבר, ותחלה אש נשקה ביעקב שהוא מה שבערה בהם אש ה' ע"י המתאוננים שהיה ג"כ ענין זה בעצמו, היה רק ביעקב שהם הפחותים, כמ"ש ותאכל בקצה המחנה שהם הפחותים, ואח"כ גם אף עלה בישראל שהם המובחרים שבהם, עת שגם הם רבו על הבשר כמ"ש וישובו ויבכו גם בני ישראל לאמר מי יאכילנו בשר, שבכו גם גדוליהם עלה אף ה' שנית בקברות התאוה, וטעם האף לא היה בעבור שהתאוו אל הבשר, רק בעבור. כי לא האמינו באלהים, וחשבו שכחו מוגבל ובעל תכלית, וע"כ לא בטחו בישועתו, והסתפקו אם יוכל להושיע להם על ירושת הארץ:
מצודת ציון
ויתעבר. מל׳ עברה וזעם:
נשקה. מל׳ היסק והבערה:
(כב)כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ:
מצודת דוד:כי לא האמינו. שיוכל למלאות משאלותם: ולא בטחו. מבלי נסיון:
עוד פירושים על פסוק כב: אבן עזרא, רד"ק
אבן עזרא
כי בעבור שהזכיר וינסו אמר כנגדו, כי לא האמינו.
ולא בטחו הטעם כפול.
רד"ק
כי לא האמינו. שיוכל להכניסם לארץ:
ולא בטחו בישועתו. שהושיעם כמה פעמים:
(כג)וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח:
מצודת דוד:ויצו. הלא כבר צוה השחקים וכו׳:
עוד פירושים על פסוק כג: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
אבן עזרא
ויצו וכבר צוה וככה וימטר.
רד"ק
ויצו. וכבר צוה להם שחקים לתת להם מן:
דלתי שמים פתח. להם להמטיר עליהם מן ולא שמו על לבם שכמו שיעשה זה כן יעשה זה, ואמר ודלי שמים על דרך חשב לרוב המן שהוריד להם:
מלבי"ם
(כג-כד) ויצו, ולכן הראה להם שהגם שצוה שחקים ממעל וימטר עליהם מן לאכול, בכ"ז המטיר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף, והראה להם שהגם שנתן להם לחם כבתחלה בכ"ז היה יכול לתת גם בשר בשפע רב, - ויצו שחקים ממעל יש הבדל בין שחקים ובין שמים, שהשחקים גבוהים משמים ומורים על השפעה הנסיית שהוא למעלה מן השפעה הטבעיית היורדת משמים, והמן לא ירד משמים, ר"ל מן המערכה והטבע, רק משחקים שהם ממעל, כאילו נפל משחקים אל השמים, ודרך דלתי שמים אשר פתח נפל אל הארץ, ובאופן זה המטיר עליהם מן לאכול, ולא היה מזון טבעי כי דגן שמים נתן למו, ובאשר גם מן טבעי יורד במדבר ההוא בשני חדשי השנה, בא להוציא מלב המכחישים בל יאמרו שהיה מזון טבעי הנמצא גם עתה במדבר, לכן באר סימנים שבם נדע שהיה דגן שמים כי לחם אבירים אכל איש, שהמן היורד במדבר אינו מאכל בריאים לשובע רק נותנים אותו לחולים, והוא היה לחם הנאות לאנשים אבירים, זאת שנית שהמן היורד בטבע אינו משביע, ואינו יורד רק מעט, וא"א שיהיה מספיק לכל איש ואיש שהיו ששים רבוא, ופה לחם אבירים אכל כל איש, וגם ששלח להם צידה לשובע, שזה א"א במן הטבעי:
(כד)וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן־שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ:
מצודת דוד:וימטר. וכבר המטיר המן וראו א״כ שידו לא תקצר: ודגן שמים. הוא המן וכפל הדבר במ״ש:
עוד פירושים על פסוק כד: אבן עזרא, רד"ק
אבן עזרא
וימטר הטעם: וכבר המטיר עליהם, כמו: וייצר ה' אלהים וכבר יצר. ויאמר ה' למשה וכבר אמר. ויסעו מרפידים וכבר נסעו. ויאמר בת מי את וכבר אמר. ויאמר אל משה אני חותנך ואחר ויבא ורבים ככה. והטעם למה בקשו בשר תאוה? לנסות את השם. ומה צורך היה להם לבשר והלא היה להם המן שהי' מתוק וערב ונקי ומלקטין אותו בלי טורח חנם?! והכה להם הצור ויש להם לספוקם, אמר: וימטר כי מן השמים ירד, ודגן שמים כי באויר יולד.
רד"ק
ודגן שמים. כי היה להם לאכול המן במקום דגן ויותר טוב וערב:
(כה)לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשֹׂבַע:
מצודת דוד:לחם אבירים. לחם מן השמים הקרואים אבירים שהוא ענין חוזק וכן נאמר עליהם חזקים כראי מוצק (איוב ל״ז:י״ח): אכל איש. כאומר הלא דבר תימה הוא שאיש נברא מהאדמה אכל לחם שמים: לשובע. ר״ל להשביעם מכל מין שירצו כי טעמו במן כל המטעמים ושאלו א״כ הבשר שלא כהוגן:
עוד פירושים על פסוק כה: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון
רש"י
לֶחֶם אַבִּירִים. לַחְמָם שֶׁל מַלְאָכִים, דָּבָר אַחֵר: אַבִּירִים אֵיבָרִים, שֶׁהָיָה נִבְלָע בְּכָל הָאֵיבָרִים וְלֹא הָיוּ צְרִיכִים לִנְקָבֵיהֶם (יומא עה:):
אבן עזרא
לחם אבירים הם השחקים.
וטעם איש שהוא בן אדם נברא מהאדמה.
והטעם צידה בעבור היותם תמיד הולכים.
רד"ק
אבירים. השחקים הם אבירים כמו שנאמר עליהם חזקים כראי מוצק, וזה דבר תימה כי אכל איש נברא מן האדמה לחם שחקים:
צידה שלח להם. כי בכל מקום שהיו הולכים היה צרכיהם מוכן להם לשובע:
מצודת ציון
אבירים. חזקים:
צידה. מזון:
(כו)יַסַּע קָדִים בַּשָּׁמָיִם וַיְנַהֵג בְּעֻזּוֹ תֵימָן:
מצודת דוד:יסע. עכ״ז הסיע ונשב רוח קדים מן השמים: תימן. רוח דרום כי הרוח היתה ממקצוע דרומית מזרחית:
עוד פירושים על פסוק כו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
יַסַּע קָדִים. ״וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה׳ וַיָּגָז שַׂלְוִים״ (במדבר יא:לא):
אבן עזרא
יסע שב לספר דברי הבשר שהחל לומר עליו, לכן שמע ה' ויתעבר.
קדים הטעם רוח קדים והנו תואר, כי ימצא רוח לשון זכר מפרק הרים.
ותימן מגזרת ימין, והוא הרוח מזרחי דרומי.
רד"ק
יסע הסיע רוח קדים לגוז השלוים:
וינהג בעוזו תימן. רוח דרום כי מזרחי דרומי היה אותו הרוח:
מלבי"ם
יסע, והגם שנתן להם המן, נתן להם גם בשר הפך דעתם, ולבל יאמרו שהרוח שהגיז שלוים מן הים היה דרך מקרה שהרוח נשאם לשם בטבע, מבאר בראיה שגם זה היה בנס, כי הים היה במערב וצפון לישראל, וא"א שישאם למחנה ישראל רק רוח מערבי או רוח צפוני, אבל יסע קדים בשמים שהיה רוח מזרחי, וגם ינהג בעזו תימן, הוא רוח דרומית, שלפי הטבע היה ראוי שרוחות אלה ירחיקום מגבול ישראל וישאם הלאה לצד האחר, וא"כ היה הנשיאה הפך ממקום הרוח בדרך נס:
מצודת ציון
בעזו. בחזקו:
(כז)וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף:
מצודת דוד:כעפר. מרובה כעפר: עוף כנף. עוף בעל כנף:
עוד פירושים על פסוק כז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
רש"י
שְׁאֵר. בָּשָׂר:
אבן עזרא
וימטר בעבור שהרוח הביאו והיה עליהם, והנה התברר פירושי על דבר שאר, שהוא הגם לחם - הוא הבשר.
רד"ק
וימטר. כי באו לרוב כמו מטר וזה פלא כי המטיר להם עוף כנף ולא היה בו כח לעוף הנה והנה אלא הפילם במחנה:
מלבי"ם
וימטר, והנס השני היה כשבא למחנה ישראל לא פרחו משם הלאה, רק שם המטיר אותו עליהם מלמעלה למטה כעפר שנופל למטה, והיו רבים כחול ימים:
(כח)וַיַּפֵּל בְּקֶרֶב מַחֲנֵהוּ סָבִיב לְמִשְׁכְּנֹתָיו:
מצודת דוד:בקרב מחנהו. למען לא יטריחו ללכת אחריהם למרחוק: סביב למשכנותיו. כפל הדבר במ״ש:
עוד פירושים על פסוק כח: אבן עזרא, מלבי"ם
אבן עזרא
ויפל הזכיר נפילת העוף באמצע וסביבות למשכנותיו, כמו מחנהו, והם האהלים.
מלבי"ם
ויפל, וגם שהפיל את השלו בקרב מחנהו, הגם שטבע העוף להתרחק מבני אדם נפלו סביב למשכנותיו לא רחוק, ולא על גבי האהלים:
(כט)וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם:
מצודת דוד:ותאותם. בדבר הנסיון אשר נסו את ה׳:
עוד פירושים על פסוק כט: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
אבן עזרא
ויאכלו טעם מאד – כמו: והיה לכם לזרא.
יביא היה מביא, כדרך: יעשו עגל בחורב.
רד"ק
ויאכלו. מאד יותר מדאי:
מלבי"ם
(כט-ל) ויאכלו, כבר בארתי באה"ש דרוש ח', שה' הביא ראיה שעיקר תלונת העם לא היה מצד התאוה שהתאוו לבשר, רק מצד הכפירה שהתחרטו על יציאת מצרים ששם לא היה עליהם עול מצות, ומאסו את ה' ואת מצותיו, ותלונת הבשר היה רק עלילה, וכמ"ש חז"ל שבכו על משפחות שנאסרו להם, והסימן לזה, כי יש הבדל בין החוטא מצד התאוה לבין החוטא מצד המרד והכפירה, שהחוטא מצד התאוה אז כשמלא תאותו יתחרט תיכף על חטאו, וכשמלא תאותו ומוסיף בחטא זה סימן שהוא חוטא מצד הכפירה, וז"ש לא יום אחד תאכלון ולא יומים עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא, שהגם שלא יהיה לכם עוד תאוה אל הבשר בכל זה תאכלו ממנו ולא תתחרטו על מעשיכם, זה סימן שלא רציתם הבשר מצד התאוה רק מצד כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם, שהיה החטא מצד הכפירה, ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים, שעיקר בכיתכם היה שהתחרטתם על יציאת מצרים וקבלת עול תורה ומצות, וז"ש ויאכלו וישבעו, הגם שתאותם יביא להם וכבר נתמלא תאותם, בכל זה לא זרו מתאותם ועוד היה אכלם בפיהם וזה סימן שהיה החטא מצד הכפירה והזדון, לכן ואף אלהים עלה בהם, ולבל תאמר שמתו ע"פ הטבע שהשלו היה בשר קשה לעיכול, בפרט שלא אכלו בשר ימים רבים והזיק להם, עז"א ויהרג במשמניהם, כי יצוייר שיזיק מאכל קשה העיכול לזקנים או לחלושי המזג, אבל פה מתו האנשים השמנים והגבורים, ובחורי ישראל הכריע לא הזקנים:
(ל)לֹא־זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם:
מצודת דוד:לא זרו. עם כי לא נעשו זרים מתאותם כי המקום מילא משאלותם והיה עוד אכלם בפיהם אוכלים ומתענגים בהם:
עוד פירושים על פסוק ל: רש"י, אבן עזרא, רד"ק
רש"י
לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם. לֹא נַעֲשׂוּ זָרִים מִתַּאֲוָתָם, כִּי כָּל תַּאֲוָתָם הִשִּׂיגוּ:
עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם. וְאַף ה׳ חָרָה בָּעָם (במדבר יא:לג). דָּבָר אַחֵר לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם לֹא נִתְרַחֲקוּ מִתַּאֲוָתָם עַד שֶׁבָּאָת לָהֶם הַפּוּרְעָנוּת:
אבן עזרא
לא עוד לא היה להם לזרא, עד שחרה אף השם בהם.
רד"ק
לא זרו. לא קצו בשר ולא זרו ממנו כי עוד היה אכלם בפיהם ואף אלהים עלה בהם:
(לא)וְאַף אֱלֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ:
מצודת דוד:ואף. עכ״ז לעומת זה עלה בהם אף ה׳ בעת ההיא: במשמניהם. בהחשובים שבהם: ובחורי. הנבחרים שבהם כרעו ונפלו:
עוד פירושים על פסוק לא: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון
רש"י
וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל. נִבְחָרִים שֶׁבָּהֶם, ״וְהָאֲסַפְסוּף״ (במדבר יא:ד) הֵם הַזְּקֵנִים, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם ״אֶסְפָה לִי״ (במדבר יא:טז):
אבן עזרא
ואף הזכיר אף עלה, כמו: העלות אהרן את הנרות.
במשמניהם גדולי המחנה והעשירים המתענגים, כמו: ומשמן בשרו ירזה.
והזכיר ובחורי בעבור כח תולדתם והנה לא הועילם בעלות בהם אף השם.
רד"ק
אמר אף עלה. כמו עלה עשן באפו:
ויהרוג במשמניהם. בחיר"ק המ"ם הראשונה והוא שם תואר ופירושו בבריאים ובחזקים שבהם:
מצודת ציון
במשמניהם. מל׳ שמן:
הכריע. ענין הנפילה על ברכים:
(לב)בְּכָל־זֹאת חָטְאוּ־עוֹד וְלֹא־הֶאֱמִינוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו:
מצודת דוד:בכל זאת. אף אחרי רואם שהמקום משלם גמול עכ״ז חטאו עוד בדבר המרגלים:
עוד פירושים על פסוק לב: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
אבן עזרא
בכל כדרך: וינסו אותי זה עשר פעמים, אף על פי שאינם נזכרים בתורה. והנכון: שמלת חטאו - על דבר המרגלים על כן אחריו.
רד"ק
בכל. עוד חטאו בדבר מרגלים ובדבר קרח ובדבר מי מריבה:
ולא האמינו בנפלאותיו בכל נפלאותיו שעשה להם לא האמינו עדיין שיכניסם לארץ ויתן להם הארץ:
מלבי"ם
בכל זאת חטאו עוד במרגלים, ולא האמינו בנפלאותיו, שהגם שראו שנתן להם בשר ג"כ, לא האמינו שיוכל לכבוש ארץ שבעה עממין:
(לג)וַיְכַל־בַּהֶבֶל יְמֵיהֶם וּשְׁנוֹתָם בַּבֶּהָלָה:
מצודת דוד:ויכל. עי״ז כלה ימיהם בהבל ובבהלה כי היו נעים ונדים במדבר ומתו שמה:
עוד פירושים על פסוק לג: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
אבן עזרא
ויכל וטעם בהבל – שלא ראו הארץ, שבעבור זה יצאו ממצרים.
ובבהלה לפני ארבעים שנה.
רד"ק
ויכל. שאמר להם תשאו את עונותיכם ארבעים שנה יהיו מתים בכל שנה ושנה עד שמתו כלם מבן עשרים שנה ומעלה:
בבהלה. הבי"ת פתוחה להורות על הידיעה כלומר באותה בהלה שמתו המרגלים פתאום:
מלבי"ם
ויכל בהבל ימיהם, בניכם יהיו רועים ארבעים שנה במדבר ונשאו את זנותיכם, ושנותם בבהלה, ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה:
(לד)אִם־הֲרָגָם וּדְרָשׁוּהוּ וְשָׁבוּ וְשִׁחֲרוּ־אֵל:
מצודת דוד:אם הרגם. כאשר אמר להרגם במדבר חזרו ודרשו לה׳:
עוד פירושים על פסוק לד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
אִם הֲרָגָם וּדְרָשׁוּהוּ וְגוֹ׳. אַף הִיא לֹא בֶאֱמֶת, אֶלָּא בְּפִתּוּי בַּפֶּה, וְכִזְּבוּ בִּלְשׁוֹנָם:
אבן עזרא
אם ההרוגים היו סבת דורשים אחרים, או טעמו אז אמר להרגם, או כמעט והרגם.
ושבו עשו תשובה.
ושחרו אל שהתפלה בבקר לפני יתעסק אדם, בדברי צרכיו.
רד"ק
אם. אם זה במקום אשר ופירושו כשהרגם דרשו הנשארים כי ידעו כי חטאו ושבו ושחרו אל:
מלבי"ם
אם הרגם ודרשוהו, כמ"ש ויתאבלו העם מאד, ואז דרשו אותו וידעו שה' משגיח ושבו ושחרו אל הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו:
מצודת ציון
ושחרו. ענין דרישה כמו שוחר טוב (משלי יח):
(לה)וַיִּזְכְּרוּ כִּי־אֱלֹהִים צוּרָם וְאֵל עֶלְיוֹן גֹּאֲלָם:
מצודת דוד:ויזכרו. היו זוכרים בפיהם אשר אלהים הוא חזקם:
עוד פירושים על פסוק לה: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
אבן עזרא
ויזכרו, צורם כמו חזקם.
ואל עליון גאלם והשם שגאלם הוא אל עליון שיוכל לעשות בארץ ויושביה כל חפצו והנה ויזכירו בפה, כמו: ומשא ה' לא תזכרו עוד, והעד: ולבם לא נכון.
רד"ק
ויזכרו. זכרוהו אבל ולבם לא נכון עמו:
מלבי"ם
ויזכרו כי אלהים צורם, ואז אמרו שיודעים שיש להם צור מעוז ומחסה בה', ושגואלם הוא אל עליון סבת הסבות ואינו מקבל כחו מאחרים, ובכ"ז ויפתוהו בפיהם, אמרו זאת רק בפיהם, שע"י שהרגם אמרו כן, ובלשונם יכזבו לו, הלשון מורה על דברים תבוניים, שבחקירתם בדבר בזה דברו לו כזבים, וחקרו חקירות פילוסופיות להכחיש בה':
(לו)וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ־לוֹ:
מצודת דוד:ויפתוהו. אבל לא היה בלב שלם רק חשבו לפתות את ה׳ בפיהם ויכזבו לפניו בלשונם:
עוד פירושים על פסוק לו: אבן עזרא, רד"ק
אבן עזרא
ויפתוהו דבר הכתוב כפי מחשבתם, כדרך והאנשים רדפו אחריהם ודבר שמואל אחרי מותו.
רד"ק
ויפתוהו בפיהם, לפי מחשבותם יפתוהו אבל הוא יתברך שמו אינו מפותה כי יודע היה לבבם אף עפ"כ במדת הרחמים שעמו מכפר למראים תשובה ואינו מכפר להם הכל אבל פוקד עונם ומשיב אפו מהם ואינו מעיר להם כל חמתו אלא מקצת ולפי שאין תשובתם שלימה אין סליחתו שלימה, ומן הדין היה שלא יסלח להם כלל כי הכל הולך אחר כוונת הלב אלא מפני בני אדם הרואים בתשובה הגלויה ואינם יודעים הלבבות ואם לא יסלח להם כלל יאמרו אין תשובה מועלת וזהו שאמר:
(לז)וְלִבָּם לֹא־נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ:
מצודת דוד:ולבם. אבל לבם לא היה נכון עם ה׳:
עוד פירושים על פסוק לז: רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם
רש"י
וְלִבָּם לֹא. כְּפִיהֶם נָכוֹן, וְאַף עַל פִּי כֵן וְהוּא רַחוּם לָהֶם וּמְכַפֵּר עֲוֹנָם תָּמִיד וְלֹא הִשְׁחִיתָם:
אבן עזרא
ולבם הנה התברר כי עקר התפלה, כונת הלב.
מלבי"ם
ולבם לא נכון עמו, וגם במחשבת לבם לא היו נכונים לה', ולא נאמנים בבריתו, רק הם חשבו שה' אין יודע מחשבותיהם, וחשבו שמרמים אותו בפיהם, כמ"ש בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני:
(לח)וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֺן וְלֹא־יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא־יָעִיר כָּל־חֲמָתוֹ:
מצודת דוד:והוא רחום. עכ״ז ה׳ הוא רחום ומכפר עון ולא ישחית האדם בעבור עונו ומרבה להשיב אפו מן החוטא פעמים רבות ואינו מעורר כל החמה הראוי לעורר על החוטא:
עוד פירושים על פסוק לח: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
רש"י
וְהִרְבָּה. פְּעָמִים רַבּוֹת:
לְהָשִׁיב אַפּוֹ. מֵהֶם, וְאַף אִם נִפְרָע מֵהֶם, לֹא הֵעִיר עֲלֵיהֶם כָּל חֲמָתוֹ, כִּי אִם מְעַט מְעַט. לְפִי שֶׁזָּכַר כִּי בָשָׂר הֵמָּה, וְיֵצֶר הָרָע טָמוּן בְּלִבָּם, וְהוּא רוּחַ הוֹלֵךְ – כְּשֶׁיָּמוּתוּ, וְלֹא יָשׁוּב אוֹתוֹ רוּחַ בָּהֶם לָעוֹלָם הַבָּא: כְּשֶׁיִּחְיוּ, אֵין יֵצֶר הָרָע שׁוֹלֵט בָּהֶם. וְלֹא יִתָּכֵן לְפָרֵשׁ רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב – רוּחָם שֶׁל חַיִּים בָּהֶם, שֶׁאִם אָמַרְתָּ כֵּן, כָּפַרְתָּ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים. וְכֵן מְפֹרָשׁ בְּאַגָּדַת תְּהִלִּים:
אבן עזרא
והוא, יכפר כנגד הזמן העומד, כמו: והבית ימלא עשן.
אפו הוא הפעול.
רד"ק
והוא רחום יכפר עון ולא ישחית. אף על פי שלא נאמנו בבריתו הוא רחום המכפר להם עון ולא ישחיתם מהכל כמו שהיו חייבים:
והרבה להשיב אפו. כי צריך גבורת לב והרבות כח מדת הרחמים להשיב האף:
מלבי"ם
והוא, ובכ"ז ע"י שהוא רחום יכפר עון, ויש הבדל בין אף וחמה, שהאף הוא האף החיצוני המעניש, והחמה היא החמה הפנימית השמורה בלב, והנה האף החיצוני כבר יצא והתחיל הנגף, וה' הרבה ברחמיו להשיב אפו, ואת החמה הפנימית לא יעיר כלל, כי כשהחמה מצטרפת עם האף א"א להשיבו, כמ"ש כי יגורתי מפני האף והחמה אשר אמר ה' להשמיד אתכם:
(לט)וַיִּזְכֹּר כִּי־בָשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב:
מצודת דוד:ויזכור. על כי יזכור שהאדם הוא בשר וטבעו לרדוף אחר התאוה ובזה יחטא ואשם: רוח הולך. ארז״ל זה היצה״ר שהולך מן האדם בשעת מיתה ולא ישוב עוד אליו ולזה ירבה להסית את האדם עודו חי:
עוד פירושים על פסוק לט: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
אבן עזרא
ויזכור אמר רבי משה הכהן: טעם ויזכור כי בשר המה כי אין להם כח לסבול אף ה' כי מיד ימותו וזה טעם רוח הולך. ולפי דעתי: כי הגוף הוא הבשר, כדרך: ויגל כבודי אף בשרי, וככה עם בשרא לא איתוהי.
והזכיר בשר כי הם יתאוו הבשר, כי התולדת תתאוה הדומה לה שיחזקנה. ועוד: כי מדת קשור הוא הרוח בבשר איננה ארוכה על כן יבקשו להתענג טרם הפרדם והנה מלת המה תשרת בעבור אחרת המה רוח הולך, כי האדם הוא רוח וגוף שהוא בשר, שהוא מרגיש.
רד"ק
ויזכורכי. טבע הבשר לבקש התאוות ואי אפשר שלא יחטא לפיכך צריך שיכפר להם: ועוד כי בם רוח הולך. כלומר קצרים ימיהם וצריכים כפרה בעודם חיים: ומה שאמר ולא ישוב. הוא מדרך הטבע כי מאין מדרך הטבע לשוב הרוח אל הבשר עוד משתצא הרוח ממנו אבל האל יעשה נפלאות לעתיד להשיב הרוח אל הבשר כאשר ירצה:
מלבי"ם
ויזכר, כי זכר כי בשר המה, והבשר מוכן לחטוא מצד טבעו ויצרו הרע, וגם רוח הולך ולא ישוב, שהרוח הפנימי שהוא הכח המעלה הציורים על הלב שהוא המעורר לחטוא, הלא הוא אפס עם הגויה והוא דומה כמו הבשר עלול לכל דבר פשע:
(מ)כַּמָּה יַמְרוּהוּ בַמִּדְבָּר יַעֲצִיבוּהוּ בִּישִׁימוֹן:
מצודת דוד:כמה. פעמים רבות מרו בו במדבר ובמעשיהם העציבו לפניו במדבר שממה וכפל הדבר במ״ש:
עוד פירושים על פסוק מ: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
כַּמָּה. פְּעָמִים יַמְרוּהוּ תָּמִיד בַּמִּדְבָּר:
אבן עזרא
כמה, במדבר שאין שם יישוב.
יעציבוהו דרך משל מן עצבון, כטעם מר, כמו: אם דרך עוצב בי.
רד"ק
במדבר. זכר בפרט המדבר והחטא שחטאו ואמר כמה פעמים המרוהו, זולתי הנזכר בעודם במדבר וענין ימרוהו יכעיסוהו בשנותם מצותיו:
יעציבוהו בישימון. כפל הענין במלות שונות:
מלבי"ם
כמה, וחוץ מחטאים שחשב, המרוהו כמה פעמים במדבר מצד המרי והמרד, וכמו מעשה העגל וקרח ובית פעור, וכמה יעציבוהו בישימון, שהעציבו אותו מצד שהוא ישימון, שהתלוננו על לחם הקלוקל ועל חסרון המים, שזה מצד שהוא ישימון היו מעציבים אותו בדברי עוצב שחסר להם צרכיהם:
מצודת ציון
כמה. ענין מספר מרובה:
יעציבוהו. מלשון עצבון:
(מא)וַיָּשׁוּבוּ וַיְנַסּוּ אֵל וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל הִתְווּ:
מצודת דוד:וישובו וינסו. חזרו ונסו את ה׳ במי מריבה: התוו. שאלו ממנו סימן ואות:
עוד פירושים על פסוק מא: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
הִתְווּ. לְשׁוֹן סִימָן, כְּמוֹ ״וְהִתְוִיתָ תָּו״ (יחזקאל ט:ד). וְסִימָן הוּא לְשׁוֹן מוֹפֵת וְנִסָּיוֹן. בִּקְשׁוּ מִמֶּנּוּ אוֹת וְסִימָן: ״הֲיֵשׁ ה׳ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן״ (שמות יז:ז):
אבן עזרא
וישובו בעבור שהזכיר בתחלה וינסו אל בלבבם. והטעם: שבו לנסותו, והטעם אל אחר שהתברר שהוא אל.
התוו כמו: והתוית תיו ששמו בלבם תיו וגבול שלא יוכלו לעברו.
וקדוש ישראל שהשם נקדש ונכבד מזאת המחשבה.
רד"ק
וישובו. אחר ששאלו הבשר וידעו כי חטאו באף השם שחרה בהם שבו עוד:
וינסו אל. במי מריבה ובדברים אחרים שלא נזכרו בתורה: ואמר אל. שהוא יכול על הכל והם חסרו במחשבתם יכלתו וינסוהו אם יכול לעשות זה וזה:
וקדוש ישראל התוו. ומי שנקדש בישראל בכמה אותות ונפלאות שעשה לעיניהם הגבילו אותו כלומר שמו לו גבול בלבבם זה יכול לעשות אבל זה לא יוכל לעשות מן והתוית תי"ו מענין גבול וסימן לדבר:
מלבי"ם
וישובו, ובזה שבו כפעם בפעם וינסו אל, אם יוכל למלאות כל צרכיהם ששאלו בכל פעם, וקדוש ישראל התוו, שחשבו אותו לבעל גבול ותוו תו סביבו, למדוד כחו ויכלתו וחפצו וכדומה:
מצודת ציון
התוו. ענין סימן ואות כמו והתוית תיו (יחזקאל ט):
(מב)לֹא־זָכְרוּ אֶת־יָדוֹ יוֹם אֲשֶׁר־פָּדָם מִנִּי־צָר:
מצודת דוד:את ידו. את חוזק ידו שהראם ביום אשר פדם ממצרים:
עוד פירושים על פסוק מב: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
אבן עזרא
לא הטעם לא פחדו ממכתו שהכה המצריים במות הבכורים, וזה טעם: יום אשר פדם מני צר.
רד"ק
לא זכרו את ידו. את כחו הגדול ואשר פדה אותם מהצרה שהיו בהם בכח גדול וביד חזקה:
מלבי"ם
לא זכרו, הוסיף לאמר שלא זכרו את ידו וגבורותיו, גם ביום ההוא בעצמו אשר פדם מני צר, כי תיכף אחר גאולת מצרים שכחו נפלאותיו וחשבו שאין ביכלתו לעשות נסים יותר, כמ"ש וימרו על ים בים סוף:
(מג)אֲשֶׁר־שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה־צֹעַן:
עוד פירושים על פסוק מג: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
אבן עזרא
אשר רוב האותות שיזכירם הנביא טרם היותם וככה האותות, כמו הבאות והמופתים הם הפלאים.
רד"ק
אשר. הפסוק כפל הענין במלות שונות כמנהג:
מלבי"ם
אשר שם במצרים אותותיו, היו בין המכות אותות ומופתים, שהיו מכות שהתרה בם תחלה והיו לאותות, כמו דם צפרדע היו אותו על מציאת ה', ערב דבר על שאין כמהו בכל הארץ, וכמו שבארתי בפי' התורה, והמכות שלא התרה בם תחלה היו מופתים, כמו כנים שחין וחשך שבשלש אלה לא היה התראה, כי הם לא היו מורים לאות על דבר, רק אחר כל שני מכות ששלח לאות על דבר ולא שמעו בקולו נתן להם מופת, היינו מכה שהכה בם דרך בזיון להענישם על שלא שמעו האותות היו במצרים, כי היו ללמד את העם פנה מפנות האמונה, והמופתים היו בשדה צוען, כי לא באו ללמד רק להכות את הארץ בכללה:
(מד)וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם וְנֹזְלֵיהֶם בַּל־יִשְׁתָּיוּן:
עוד פירושים על פסוק מד: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
אבן עזרא
ויהפך לא הזכיר דבר התנין, כי לא היתה מכה בהם.
ונוזליהם הטעם כפול.
רד"ק
ויהפוך. גם זה הפסוק כפל ענין:
בל ישתיון. עמו כמו שכתוב כי לא יכלו לשתות ממימי היאור:
מלבי"ם
ויהפך, הנה במכות אלה שחשב פה דלג מכות כנים ושחין וחשך? וזה מבואר ממ"ש ששלש מכות אלה לא באו לאותות כמו יתר המכות שבאו לאות, שבסדר הראשון אמר בזאת תדע כי אני ה', ובסדר השני אמר כי אני ה' בקרב הארץ, ובסדר השלישי אמר כי אין כמוני בכל הארץ, ובא התראה לפני כל מכה, אבל שלש מכות אלה לא הורו על דבר, רק אחר כל שתי מכות שבאו בהתראה להורות על אחד מג' דברים הנזכרים, ולא שמעו, הכה אותם דרך בזיון בלא התראה, וע"כ דלג אותם פה מן החשבון שלא חשב רק המכות שבאו בהתראה, והנה תראה שהפך בה סדר המכות, וחשב דם ערוב צפרדע ארבה ברד דבר מכות בכורות, והוא לכונה עמוקה ונפלאה מאד, כי פה בא להודיע שהיה תכלית המכות להראות כחו וגבורתו, ולכן כל המכות חוץ מדם באו כפולות, ר"ל ששש מכות שבאו בהתראה חוץ מדם, באו כפולות, שהיה יכול להכותם בשלש, ושלש מהם היו למותר כמו שיבאר, ובזה נראה שהיה הכונה להרבות אותותיו למען ידעו כחו וגבורותיו, והנה מכת דם לא היתה כפולה ולכן חשבה על הסדר, ויהפך לדם יאוריהם, וגם נוזליהם בל ישתיון, כי גם כל המימות לקו, אולם יתר המכות היו כפולות, והם א. ישלח בהם ערב, ר"ל שמכות ערוב וצפרדע היו כפולות, שאחר שבמכת ערוב באו כל החיות והשרצים המזיקים, ממילא בא גם הצפרדע בתוכם, ולמה שלח תחלה את הצפרדע בפני עצמו, הלא היתה כלולה במכת ערוב, וז"ש הלא ישלח בהם ערוב ויאכלם, ובכ"ז שלח צפרדע ותשחיתם, וא"כ היתה הצפרדע למותר:
מצודת ציון
יאוריהם. הם ברכות העשויות בידי אדם:
ונוזליהם. מלשון הזלה ושפיכה ר״ל מים היורדים מעצמן:
(מה)יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם:
עוד פירושים על פסוק מה: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון
רש"י
וְתַשְׁחִיתֵם. שׁוֹמְטִין אֶת בֵּיצֵיהֶם (שמות רבה י:ד):
אבן עזרא
ישלח הזכיר ערוב תחלה כי היתה קשה ממכת הצפרדע, או פירושו וצפרדע כבר השחיתה אותם, כמו: וירם תולעים ויבאש ולא הזכיר, מכת כנים גם מכת שחין גם מכת חשך גם מכת דבר, בעבור שנמלטו בני אדם ובעבור היות מכת דם ראשונה למכות הזכירה, גם צורך גדול יש למים.
רד"ק
ישלח. לא כתב המכות על הסדר כי אין חסרון בזה כי סדורים הם בתורה:
וצפרדע. שם כלל לצפרדעים:
מצודת ציון
ערוב. תערובת מיני חיות:
וצפרדע. שם מין שרץ המים:
(מו)וַיִּתֵּן לֶחָסִיל יְבוּלָם וִיגִיעָם לָאַרְבֶּה:
מצודת דוד:ויגיעם. היא התבואה הבאה ע״י עבודה ויגיעה וכפל הדבר במ״ש:
עוד פירושים על פסוק מו: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
אבן עזרא
ויתן הזכיר זאת, בעבור צורך הארץ ליבול הארץ.
רד"ק
ויתן לחסיל יבולם. כי התבואות כל יגיע האדם:
מלבי"ם
(מו-מז) ויתן, ב. מכות ארבה וברד היו כפולות, שאחר שהארבה אכל כל אשר הותיר הברד, והברד לא החריב את הכל, כמ"ש והחטה והכסמת לא נכו, וא"כ היה הברד למותר, שהיה די בארבה לבדו לאכול כל פרי ארצם, וז"ש הלא יתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה ובכ"ז יהרג בברד גפנם, והיה הברד למותר, ועל כן הקדים המשורר ארבה לברד:
מצודת ציון
לחסיל. מין ארבה:
יבולם. מלשון יבול ותבואה וכן ונתנה הארץ יבולה (ויקרא כ׳):
(מז)יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל:
עוד פירושים על פסוק מז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון
רש"י
בַּחֲנָמַל. שֵׁם אַרְבֶּה, וּמִדְרָשׁוֹ : בָּא חָן וּמָל, הָיָה מוֹלֵל אֶת יֶרֶק הָעֵץ וְהָעֵשֶׂב וְאוֹכְלוֹ:
אבן עזרא
יהרג דרך משל כמו תכאיבו באבנים.
ושקמותם לשון נקבות גם שקמים זכרים כמו נפשות נפשותם. אמר חסאון: כי בחנמל מין ממיני הארבה ופירש חנמל שתי מלות. ולפי דעתי: כי בחנמל – אבן, כמו אבנים גדולות מן השמים, כי הוא כנגד ברד ויש לשקמים פרי כמו לתאנים ומלת חנמל רבעית.
רד"ק
יהרג. על דרך השאלה גם יתכן בצומח מיתה, אחר אשר בו נפש הצומחת:
ושקמותם. הם מין ממיני התאנים מדבריים וזכר הגפן והשקמה אף ע"פ שהכה הברד כל עץ השדה, לפי שאלה הם רוב אילנותיהם במצרים:
בחנמל. הוא מין ממיני הברד ורב סעדיה פירש אותו בלשון ערבי א"ל שק"יע והוא הקרח החזק המשבר פרחי האילנות ומייבש הליחות:
מצודת ציון
יהרוג. הוא לשון מושאל על השבירה:
ושקמותם. מין אילן תאנה כמו ובולס שקמים (עמוס ז):
בחנמל. הוא מין ברד:
(מח)וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים:
מצודת דוד:לרשפים. רשפי אש שהיתה מתלקחת בתוך הברד:
עוד פירושים על פסוק מח: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם. כְּשֶׁהִתְחִיל הַבָּרָד לֵירֵד, הַמִּצְרִי מַבְרִיחַ צֹאנוֹ לַבַּיִת, וְהַבָּרָד נַעֲשָׂה לְמוּלוֹ כְּמִין כּוֹתֶל, וְהַמִּצְרִי שׁוֹחֲטוֹ וְנוֹתְנוֹ עַל כְּתֵיפוֹ לְהוֹלִיכוֹ לַבַּיִת וּלְאָכְלוֹ, וְהָעוֹף בָּא וְנוֹטְלוֹ הֵימֶנּוּ. וְזֶה וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים לָעוֹפוֹת, כְּמוֹ ״וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף״ (איוב ה:ז). זֶה מִדְרָשׁוֹ. וּלְפִי פְשׁוּטוֹ: לָרְשָׁפִים רִשְׁפֵּי אֵשׁ, כְּדִכְתִיב ״וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד״ (שמות ט:כד):
אבן עזרא
לרשפים הם, ותהלך אש ארצה.
רד"ק
ויסגר לרשפים. כמו שכתוב ואש מתלקחת בתוך הברד:
מלבי"ם
(מח-מט) ויסגר, הברד הרג גם את בהמתם, וגם זה היה למותר שזה נכלל במכת דבר שהדבר הרג את כל הבהמות, וא"כ מכת הברד על הבהמות היה למותר, וז"ש ויסגר לברד בעירם שהברד והרשפים הרג את בעירם ומקניהם וזה היה למותר, כי הלא ישלח בם חרון אפו הלא עתיד לשלח חרון אפו שהוא הדבר, והוא יכלה את הבהמות:
מצודת ציון
ויסגר. ענין מסירה כמו לא תסגיר עבד (דברים כ״ג:ט״ז):
בעירם. בהמתם לרשפים. ענין להט ולהב:
(מט)יְשַׁלַּח־בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים:
עוד פירושים על פסוק מט: אבן עזרא, רד"ק
אבן עזרא
ישלח רמז לרוב פחדם ממכת הברד כאשר הזכיר כל מגפותי אל לבך והלא תראה לא הודה פרעה לעולם לאמר: אני ועמי הרשעים, רק במכה הזאת והנה דימה אלה המגפות לעברת השם, ומשלחת מלאכי רעים בעבור האש כמו עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט.
ומלת מלאכי אינה סמוכה, כאילו כתוב: מלאכי השם, כמו ביד נביאי כל חוזה.
רד"ק
ישלח. זה הפסוק כולל למכות שלא הזכיר בפרט:
מלאכי רעים. אינו סמוך אבל הוא חסר מ"ם והוא כמו מלאכים והמכות הם מלאכים רעים כי בשליחות האל יתברך וברצונו באו:
משלחת. הדבר שיבוא בריבוי זה אחר ה:
(נ)יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ לֹא־חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם וְחַיָּתָם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר:
מצודת דוד:יפלס. היה מיישר שביל להוליך דרך בו את אפו עליהם:
עוד פירושים על פסוק נ: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁבְּאַף נִשְׁתַּלְּחוּ הַמַּכּוֹת לֹא שִׁמְּשׁוּ אֶלָּא שְׁלִיחוּתָם, מַה שֶּׁנִּצְטַוּוּ לְהָמִית הֵמִיתוּ וְלֹא הַכֹּל, בִּנְתִיבוֹתָם הָלְכוּ. בְּפֵרוּשִׁים אֲחֵרִים מָצָאתִי כֵּן: יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ כְּשֶׁהִכָּה כָל בְּכוֹר בְּמִצְרַיִם (שמות יב:כט), הוֹרָה דֶּרֶךְ לַמַּשְׁחִית בְּאַף לָבוֹא אֶל בָּתֵּי מִצְרַיִם וְלֹא לְבָתֵּי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יב:כג):
וְחַיָּתָם. גּוּפָם:
אבן עזרא
יפלס דרך משל נכבד לרדת הגזרות מן השמים.
וחייתם נפשם וזו היא מכת בכורות, כאשר פירש אחרי כן.
רד"ק
יפלס. יישר האל דרך לאפו שילך בלא ערוב אליהם:
לא חשך. אין צריך לומר שלא מנע נפשם ממות אותם שהגיע עתם אבל הסגירם למות בלא עתם ועל מכת בכורים אמר זה כמו שמפרש בפסוק זה הבא אחריו:
וחיתם. כמו נפשם ויש מפרשים וחייתם על מות המקנה:
מלבי"ם
(נ-נא) יפלס, גם מכת בכורות היה למותר, שהיה יכול להרוג את כולם בעת הדבר, כמ"ש כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ, רק ה' יפלס נתיב לאפו, ר"ל שאף ה' שהוא הדבר שיצא היה ענינו להשחית את כולם, וה' פלס ושקל לו נתיב מיוחד, שהנתיב הוא דרך צר ליחיד, שגבל לו נתיבו שלא ילך בדרך הכולל להשחית את בני אדם, כי זה הניח למכה מיוחדת במכות בכורות והדבר לא השחית רק הבהמות כדי שיכפול אותותיו ומופתיו, וז"ש לאפו אשר לא חשך ממות נפשם יפלס לו נתיב וחיתם לדבר הסגיר, ר"ל שאם היה אפו יוצא בדרכו הגדול לא היה חושך את נפשם ממות, לכן פלס לו ה' נתיב שילך בדרך היחיד, ורק חיתם לדבר הסגיר, ולא המית את האנשים, ועל ידי כן ויך כל בכור במצרים, שלח עליהם שנית מכות בכורות להרוג אנשים, ומ"ש ויך כל בכור היינו גדול הבית, וראשית אונים הוא מי שנולד מטפה הראשונה, והנה הבכור וגדול הבית לא נהרג רק במדינת מצרים, בין שהיה מילדי מצרים בין שהיה מילדי מדינה אחרת וגר במצרים, וז"ש ויך כל בכור במצרים, והראשית אונים לא נהרגו רק מילדי מצרים ולא הגר שם ממדינה אחרת, אבל זה נהרג אף במדינה אחרת אם היה מילדי מצרים, ועז"א ראשית אונים באהלי חם, שחם כולל השורש שמצרים יצא ממנו, כמ"ש ובני הם כוש ומצרים ופוט וגו', ואם נמצא יליד מצרים גם באהלי חם, שגר בכוש או בפוט וכנען, נהרג ג"כ, וכן אמרו חז"ל שנהרגו בכורי מצרים שגרו במקום אחר ובכורי אומות אחרות שגרו במצרים:
מצודת ציון
יפלס. ענין ישר כמו פלס מעגל רגליך (משלי ד׳:כ״ו) ועש״ז גקרא קנה המאזנים בשם פלס כי מיישר המשקל:
נתיב. שביל ודרך:
לא חשך. לא מנע:
וחיתם. ובהמתם:
הסגיר. ענין מסירה:
(נא)וַיַּךְ כָּל־בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי־חָם:
מצודת דוד:ראשית אונים. הם הבכורים כמו כחי וראשית אוני (בראשית מ״ט:ג׳): חם. הוא מצרים הבא מחם:
עוד פירושים על פסוק נא: אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון
אבן עזרא
ויך הזכיר חם אביהם, דרך חסרון וקלון להם.
וראשית אונים תחלת בנים שנראה און האב.
רד"ק
באהלי חם. הזכיר חם כי הוא אבי מצרים:
מצודת ציון
אונים. ענין כח כמו מצאתי און לי (הושע י״ב:ט׳):
(נב)וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ וַיְנַהֲגֵם כַּעֵדֶר בַּמִּדְבָּר:
מצודת דוד:כעדר. כמו שהרועה מנהיג העדר במקום מרעה כן נהגם במדבר ולא חסרו דבר:
עוד פירושים על פסוק נב: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
אבן עזרא
ויסע טעם כצאן, שנהלם לאט.
רד"ק
ויסע. הסיעם ממצרים אחרי מות הבכורים והסיעם לאטם כמו הרועה צאנו:
מלבי"ם
ויסע כצאן עמו, שהסיעם אז ממצרים והם הלכו אחריו כצאן שהולך אחרי הרועה, וינהגם כעדר במדבר, במדבר היו דומים כעדר שמוצא מרעהו שם, כן מצאו שם מחיתם מן ומי באר:
(נג)וַיַּנְחֵם לָבֶטַח וְלֹא פָחָדוּ וְאֶת־אוֹיְבֵיהֶם כִּסָּה הַיָּם:
עוד פירושים על פסוק נג: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
אבן עזרא
וינחם שלא יצא עליהם אויב בדרך בצאתם עד בואם אל הים, על כן הזכיר ואת אויביהם כסה הים.
ויש אומרים: וינחם לבטח ביבשה בעברם ולא פחדו.
רד"ק
ולא פחדו. אף על פי שכתוב ויראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה' לא היה רגע אותו פחד כי מיד הבטיחם משה שימותו כל אויביהם וכן ראו בעיניהם לפיכך אמר ואת אויביהם כסה הים:
מלבי"ם
וינחם, ותחת שהצאן במדבר יראים מן חיות רעות, הם לא פחדו, כי את אויביהם כסה הים:
(נד)וַיְבִיאֵם אֶל־גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר־זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ:
מצודת דוד:גבול קדשו. זה א״י: הר וגו׳. זה בה״מ אשר קנתה ימינו להיות שלו לשכון שמה:
עוד פירושים על פסוק נד: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
אבן עזרא
ויביאם אל גבול קדשו ירושלם.
הר זה הוא הר המוריה, אם אסף זה המשורר הוא שהיה בימי דוד אולי התנבא, או אמר זה המזמור אחר נבואת גד.
ולפי דעתי: כי גבול קדשו הוא ארץ ישראל.
והר זה קנתה ימינו ההר הטוב הזה והלבנון, והעד על זה הפירוש שאחר כן כתיב.
רד"ק
גבול קדשו. ארץ ישראל:
והר זה. בית המקדש: ואמר זה. כי אמר זה המזמור אחר שנודע המקום על יד גד הנביא:
קנתה ימינו. כמו שכתוב כוננו ידיך:
מלבי"ם
ויביאם, ובזה קיים כל הבטחותיו, ויביאם לארץ ישראל, ושם בחר להם הר המוריה לבית המקדש, כמ"ש תביאמו ותטעמו בהר נחלתך:
(נה)וַיְגָרֶשׁ מִפְּנֵיהֶם גּוֹיִם וַיַּפִּילֵם בְּחֶבֶל נַחֲלָה וַיַּשְׁכֵּן בְּאָהֳלֵיהֶם שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:
מצודת דוד:גוים. אלו שבעה עממין בכנען: ויפילם. הפיל גורל לתת לכל שבט חלקו במדידת חבל כי כן הדרך למדוד הקרקע בחבל: באהליהם. של שבעת עממין:
עוד פירושים על פסוק נה: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
וַיְגָרֶשׁ מִפְּנֵיהֶם. שֶׁבַע אֻמּוֹת:
בְּאָהֳלֵיהֶם. שֶׁל גּוֹיִם:
אבן עזרא
ויגרש מפניהם גוים הם השבעה.
רד"ק
ויפילם. השכין ישראל בחבל נחלה כמו על פני כל אחיו נפל ויש מפרשים ויפילם על הגוים כי הפילם האל בחרב בארצם:
מלבי"ם
ויגרש, בשבע שכבשו ויפילם בחבל נחלה בשבע שחלקו, וישכן באהליהם אחר גמר החלוקה:
מצודת ציון
בחבל. הוא קו המדה:
(נו)וַיְנַסּוּ וַיַּמְרוּ אֶת־אֱלֹהִים עֶלְיוֹן וְעֵדוֹתָיו לֹא שָׁמָרוּ:
מצודת דוד:וינסו וימרו. בימי השופטים:
עוד פירושים על פסוק נו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
רש"י
וַיְנַסּוּ וַיַּמְרוּ. בִּימֵי הַשּׁוֹפְטִים:
אבן עזרא
וינסו עתה יספר איך מרו בני אפרים, על כן חרבה שילה.
רד"ק
וינסו וימרו. אחר שמת יהושע והזקנים:
מלבי"ם
וינסו, ובכל זאת שבו לנסות שנית אחר מות יהושע והזקנים, וימרו את אלהים עליון, שהסתפקו שנית אם הוא אלהים עליון סבת הסבות, שלכן עבדו ע"ז בחשבם שהוא רק כח מכחות פרטים המושלים בתבל, ועדותיו לא שמרו, שהם מה שהעידו בם הנביאים, וכן עדות של עונשי התורה:
(נז)וַיִּסֹּגוּ וַיִּבְגְּדוּ כַּאֲבוֹתָם נֶהְפְּכוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה:
מצודת דוד:כקשת רמיה. מורה הקשת הרמאי מראה עצמו כמורה לצד זה וברגע חוזר ומהפך עצמו לירות בצד אחר אל מקום הנרצה כן ישראל עבדו את ה׳ כל ימי השופט ובמות השופט נהפכו כרגע לעבוד הגלולים:
עוד פירושים על פסוק נז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה. שֶׁאֵינָהּ זוֹרֶקֶת חֵץ לְמָקוֹם שֶׁהַמּוֹרֶה חָפֵץ:
אבן עזרא
ויסוגו נין נפעל, מגזרת סג כמו ויכונו.
וטעם כאבותם בימי השופטים.
נהפכו כקשת רמיה אמר רבי משה: רמיה תאר לקשת והטעם כדרך זכר עצל וכלי כמו ורמיה תהיה למס. ולפי דעתי: כי רמיה - שם כמו והשתיה כדת כמו רומי קשת והעד לשון רמיה ואחריו חצי גבור שנונים והנה הטעם תתהפך הקשת לא ירמה בה הרומה, או טעמו כאשר פירשתי במלת הפכו ביום קרב, על כן פירש עתה מה שהזכיר בראשונה.
רד"ק
ויסוגו. ויפנו בימי השופטים בין שופט לשופט:
כאבותם. האחרונים:
רמיה. ענין מרמה כי המורה הרמאי הערום מראה עצמו מורה לצד אחד והוא מורה לצד אחר כדי שלא ישמרו ממנו העומדים בצד האחד והוא נהפך כרגע לצד אחר כך ישראל היו עובדים בימי השופט ובמות השופט היו נהפכים כרגע לעבור ע"א:
מלבי"ם
ויסגו ויבגדו כאבותם, ר"ל אחר שהיה הכונה האלהית שילכו במהלך השלמות ממדרגה למדרגה לפנים, נסוגו הם לאחור אל מדרגת הבגידה של אבותיהם, נהפכו כקשת רמיה, שמורה החץ נגד בעליו, כן תחת שחשב ה' שיהיו בידו כחצים ביד גבור ללמד אמונת האמתי ולבער הגלולים, שבו כחץ נגדו, כי ויכעיסוהו בבמותם, כמ"ש הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם, שכעס על הבליהם ובמות שעשו להבלים, וקנא על שהחליפו עבודתו בעבודת פסילים ובלא אל:
מצודת ציון
ויסגו. ענין החזרה לאחור:
(נח)וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ:
עוד פירושים על פסוק נח: אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון
אבן עזרא
ויכעיסוהו לעשות עולות בבמות לא לגבוה.
רד"ק
ויכעיסוהו בבמותם. כי בימי עלי ושמואל היו בהם עובדי ע"א עד שהשיבם שמואל לדרך טובה אחר שוב הארון משדה פלשתים:
מצודת ציון
בבמותם. מל׳ במה:
יקניאוהו. מלשון קנאה והכעסה כמו הם קנאוני בלא אל (דברים ל״ב:כ״א):
(נט)שָׁמַע אֱלֹהִים וַיִּתְעַבָּר וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל:
עוד פירושים על פסוק נט: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
אבן עזרא
שמע לאות שהכעיסוהו בדברים שדברו בו, על כן: שמע אלהים ויתעבר, מגזרת עברה שעבר חוק החרון.
וימאס כי חרבן בית שילה קשה על כל ישראל.
רד"ק
שמע. דברי ההכעסה שהיו אומרים בעובדם אלהי נכר:
וימאס מאד. שהגלה הארון מהם:
מלבי"ם
(נט-ס) שמע אלהים ויתעבר, גדר העברה הוא שמתוך קצפו עובר הגבול לכעוס גם על מי שלא חטא כנגדו, וכן פה ע"י שמאס מאד בישראל שהם חטאו כנגדו, עי"כ התעבר ויטש משכן שלו, שע"י העברה נטש את המשכן, וטעם העברה היה, כי אהל שכן באדם, שעקר משכן אהלו היה באדם, אם הם ראוים לכך, ואחר שבני אדם לא היו ראוים שישכון ביניהם, נטש את המשכן:
מצודת ציון
ויתעבר. מל׳ עברה וזעם:
(ס)וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם:
מצודת דוד:ויטוש משכן שלו. בימי עלי הכהן: אוהל. את האוהל אשר שכן בה בין בני אדם:
עוד פירושים על פסוק ס: אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון
אבן עזרא
ויטוש הזכיר משכן כי כן כתוב שהארון היה בהיכל רק בלי תקרה, על כן קראו אהל.
רד"ק
ויטש. הארון שהיה בשילה זהו אהל שכן באדם, כמו שאומר ושכנתי בתוך בני ישראל: ואמר אהל. כי תחת היריעות היה הארון בשילה:
מצודת ציון
ויטוש. ענין עזיבה:
(סא)וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד־צָר:
מצודת דוד:ויתן לשבי עוזו. זה הארון אשר נשבה ביד פלשתים:
עוד פירושים על פסוק סא: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ. מָסַר הָאָרוֹן וְהַלּוּחוֹת בְּיַד פְּלִשְׁתִּים (שמואל א ד:יא):
אבן עזרא
ויתן, עזו הוא הארון אתה וארון עזך דרשו את ה' ועוזו.
רד"ק
עוזו ותפארתו. הוא הארון כי בו נראה עוז האל ותפארתו:
מלבי"ם
ויתן, מבאר איך היה נטישת המשכן, כי נתן את הארון לשבי ביד פלשתים, והארון הוא עזו מצד התורה שיש בו, והוא תפארתו מצד שעל ידו עשה אותות ומופתים, והוא נתן תפארתו ביד צר, שהם הצליחו והתפארו:
מצודת ציון
עזו. כן יקרא הארון ע״ש שהראה כח ה׳ בפלשתים להכות בהם כמ״ש בשמואל א:
(סב)וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר:
עוד פירושים על פסוק סב: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
אבן עזרא
ויסגר וגם מגפה גדולה היתה בעם.
רד"ק
ויסגר. כי מתו רבים מישראל באותה מלחמה:
מלבי"ם
ויסגר, ועי"כ הסגיר עמו לחרב, שמתו שלשים אלף, ובנחלתו התעבר שחרב משכן שילה ע"י העברה כנ"ל:
מצודת ציון
ויסגר. מסר:
(סג)בַּחוּרָיו אָכְלָה־אֵשׁ וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ:
מצודת דוד:בחוריו. אנשי המלחמה: אכלה אש. בערה בהם אש חמת ה׳ ומתו במלחמה: לא הוללו. לא באו אל בית החופה כי חתניהם מתו במלחמה:
עוד פירושים על פסוק סג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ. עֶבְרָתוֹ:
לֹא הוּלָּלוּ. לֹא נִכְלְלוּ לְאַפִּרְיוֹן וְחוּפָּה, שֶׁמֵּתוּ הַבַּחוּרִים בַּמִּלְחָמָה:
הוּלָּלוּ. לְשׁוֹן הִלּוּלָא בַּאֲרָמִית (ברכות לא.), וְרַבּוֹתֵינוּ דְּרָשׁוּהוּ עַל נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְאֵין לִבִּי מִתְיַשֵּׁב לְפָרְשׁוֹ כֵּן, שֶׁהֲרֵי כְּבָר הִתְחִיל בְּמִשְׁכַּן שִׁילֹה:
אבן עזרא
בחוריו דימה מאכלת החרב למאכולת אש, כדרך: כי אש יצאה מחשבון. וטעם וי"ו בחוריו - למות חסידים במלחמה.
ובתולותיו שהיו צנועות, לא ראו חופות במות הבחורים.
רד"ק
אכלה אש. על דרך משל נקראה המלחמה אש: ואמר הבחורים. כי הבחורים יוצאים למלחמה:
ובתולותיו לא הוללו, כיון שמתו הבחורים לא נכנסו לחופה שהיו נשואות לבחורים שמתו אם היו חיים:
והוללו. ענין שמחת החופה וכן קראו בית החופה בי הלולא ונקרא כן לפי שמהללים בשירים חתן והכלה:
מלבי"ם
בחוריו אכלה אש, כי במלחמת מצוה אפילו חתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה ושם נפלו הבחורים, והבתולות לא הוללו בחופה:
מצודת ציון
הוללו. בית החופה נקרא בדרז״ל הלולא (כתובות ה׳) ע״ש שמהללים ומשבחים שמה את החתן ואת הכלה:
(סד)כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה:
מצודת דוד:כהניו. הם חפני ופנחס בני עלי ויתר הכהנים נושאי הארון: לא תבכינה. כי הרבו לבכות על לקיחת הארון ולמול זה לא היה נחשב צער אלמנותם למאומה:
עוד פירושים על פסוק סד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
רש"י
כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ. חָפְנִי וּפִינְחָס (שמואל א ד:יא):
וְאַלְמְנוֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה. אַף אַלְמְנָתוֹ לֹא נִיתְּנָה לִבְכּוֹתוֹ, שֶׁאַף הִיא מֵתָה בְּיוֹם הַשְּׁמוּעָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִירֶיהָ״ (שמואל א ד:יט):
אבן עזרא
כהניו חפני ופנחס.
ואלמנותיו כאשת פנחס, גם קרה ככה לאלמנות הרוגים אחרים.
רד"ק
כהניו. חפני ופנחס ושאר כהנים שהיו עם הארון שמתו במלחמה:
לא תבכינה. שמתו מכאב לב:
מלבי"ם
כהניו, חפני ופינחס, ואלמנותיו לא תבכינה ואשת פנחס הרה ללדת וכו' ותמת:
(סה)וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן אֲדֹנָי כְּגִבּוֹר מִתְרוֹנֵן מִיָּיִן:
מצודת דוד:ויקץ כישן. כי עד הזמן ההוא החריש המקום מענוש את ישראל על מעשיהם כאלו היה ישן ובעת ההיא גברו העונות והקיץ משינתו לעשות בהם נקם: מתרונן. המתעורר משכרות היין ע״י צעקה ורנון:
עוד פירושים על פסוק סה: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
רש"י
מִתְרוֹנֵן. מִתְעוֹרֵר וּמִתְגַּבֵּר בְּדִבּוּר לְהָקִיץ מִיֵּינוֹ, מִתְרוֹנֵן לְשׁוֹן רִנָּה הוּא:
אבן עזרא
ויקץ דבר הכתוב כנגד מחשבות פלשתים שתפשו מקום הכבוד, או על דרך משל, בעבור שלא נראתה גבורת הכבוד בהלקח הארון, ועתה מתרונן המתרונן מיינו שהוא בוטח בכחו. ויש אומרים: כי המתרונן הוא השכור בנפול התרדמה.
רד"ק
ויקץ. כאדם שנרדם מרוב היין ששתה ועתה הוא מקיץ מיינו וצועק ומתרונן: ואומר כגבור. כי לא תחסר הגבורה ממנו כי אם בעבור היין, כך הקב"ה היה רואה בעונות ישראל מחריש להם וכשגברו עונותם והכעיסו במעשיהם הרעים הקיץ והתנקם בהם והיה כגבור מתרונן מיין:
מלבי"ם
(סה-סו) ויקץ, ובכ"ז הקיץ כמו הישן על שקנא לכבוד הארון, ויך צריו אחור מה ששת להם עפולים שהוא מכת אחור ומכת חרפה ובוז:
(סו)וַיַּךְ־צָרָיו אָחוֹר חֶרְפַּת עוֹלָם נָתַן לָמוֹ:
מצודת דוד:ויך. הכה צרים מאחוריהם כי נסו מפני פלשתים ורדפו אחריהם והכום מאחוריהם כדרך הרודף להנרדף: חרפת עולם. זהו לקיחת הארון:
עוד פירושים על פסוק סו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק
רש"י
וַיַּךְ צָרָיו אָחוֹר. מַכּוֹת אֲחוֹרַיִם בָּעֳפוֹלִים וּבַטְּחוֹרִים (שמואל א ה:ו), וְהוּא חֶרְפַּת גִּדּוּף לָהֶם עוֹלָמִית:
אבן עזרא
ויך רמז לטחורים.
רד"ק
צריו. הפושעים שהיו בישראל הכה אותם עד ששבו אחור לפני אויביהם, או אמר אחור לפי שנסו ישראל מפני פלשתים ופלשתים מכים אותם מאחוריהם והשם עשה זה לעונש עונותיהם שרבו:
חרפת עולם נתן למו. גלות הארון שהיתה חרפה לישראל לעולם:
(סז)וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר:
מצודת דוד:וימאס. מאז מאס במשכן שילה שהיתה בנחלת אפרים בן יוסף: ובשבט אפרים. הוא הוא וכפל הדבר במ״ש:
עוד פירושים על פסוק סז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
רש"י
וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף. הוּא שִׁילֹה שֶׁהוּא בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יוֹסֵף (זבחים קיח.):
אבן עזרא
וימאס מאז לא היה הארון בחלק אפרים רק מאהל אל אהל וממקום למקום עד בוא דוד, והיה הארון בעיר ציון.
רד"ק
וימאס. שחרב משכן שילה ויש מפרשים ויקץ כישן על מה שעה בפלשתים שהיה ישן בגלות הארון והקיץ אחר כך והכה בפלשתים שלקחוהו:
ויך צריו אחור. הם הפלשתים וזהו מכת הטחורים ואותה המכה היתה להם חרפת עולם:
וימאס באהל יוסף. כי אף על פי ששב הארון לא שב בשילה אלא הלך ממקום למקום עד שהביאו דוד לירושלים:
מלבי"ם
(סז-סח) וימאס, ומאז מאס באהל יוסף, שלא עמד המקדש עוד בחלקו של יוסף, וכן בשבט אפרים לא בחר אל המלוכה, ומפרש נגד מ"ש ובשבט אפרים לא בחר ויבחר את שבט יהודה, ונגד מ"ש וימאס באהל יוסף אמר ויבחר את הר ציון אשר אהב:
(סח)וַיִּבְחַר אֶת־שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת־הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב:
מצודת דוד:ויבחר. להיות בנחלתו מקום המקדש: אשר אהב. מימים רבים כי שם נעקד יצחק:
עוד פירושים על פסוק סח: אבן עזרא, רד"ק
אבן עזרא
ויבחר הזכיר השבט שהיה ממנו דוד, כי בעבורו עקר כל המזמור.
רד"ק
ויבחר. בירושלים כי בירושלים בחלק יהודה ודוד משבט יהודה:
(סט)וַיִּבֶן כְּמוֹ־רָמִים מִקְדָּשׁוֹ כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ לְעוֹלָם:
מצודת דוד:כמו רמים. ר״ל בנהו בנין עדי עד כמו השמים הרמים ויסדם להיות לעולם כמו הארץ:
עוד פירושים על פסוק סט: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
רש"י
וַיִּבֶן כְּמוֹ רָמִים מִקְדָּשׁוֹ וְגוֹ׳. כְּמוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁנֶּאֶמְרוּ בָּהֶם שְׁתֵּי יָדַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם״ (ישעיה מח:יג), אַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם שֶׁנֶּאֱמַר ״כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ״ (שמות טו:יז). דָּבָר אַחֵר: כְּמוֹ רָמִים מִקְדָּשׁוֹ כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ. מַה שָּׁמַיִם וָאָרֶץ אֵין לָהֶם חֲלִיפִין, אַף מִקְדָּשׁ אֵין לוֹ חֲלִיפִין לְהַשְׁרוֹת שָׁם שְׁכִינָה:
אבן עזרא
ויבן, רמים תואר והמתואר חסר, כמו ומאכלו בריאה שה, או עגלה. וכן זה ויבן בארמונים רמים.
וטעם כארץ בעבור היות הארץ בכלל העומדת וחלקיה, על כן הזכיר זה החלק מהארץ עומד, כנגד הארץ בכללה.
רד"ק
רמים. כמו ארמונים רמים:
כארץ יסדה לעולם. כן בנה לעולם מקדשו שם לעולם לא כמו שהיה בגלגל ובשילה ובנוב ובגבעון אלא לעולם היה ויהיה המקדש שם בהר המוריה:
מלבי"ם
(סט-עב) ויבן כמו רמים מקדשו שהמקדש היה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שהוא מקשר עולם העליון עם התחתון, והוא כמו רמים עולמות העליונים, והיסוד שלו הוא כמו הארץ כו', והנה המקדש ומלכות ב"ד שניהם היו צריכים לשלמות הכלל, והמקדש ומלכות ב"ד תלוים זה בזה כמו שבארתי בסי' קל"ב וז"ש ויבחר בדוד עבדו, והבחירה היתה מצד רעיית הצאן, כמ"ש במדרש שבחן טוב לבבו בהנהגת הצאן, וז"ש מאחר עלות הביאו לרעות בשני מיני הנהגות, א. המדינית, עז"א ביעקב עמו, ב. המוסרית, עז"א ובישראל נחלתו כי ישראל גדול מיעקב, והוא רעה אותם כתום לבבו, בהנהגה התוריות ובתבונות כפיו ינחם בהנהגה המדינית:
(ע)וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן:
מצודת דוד:ויבחר בדוד. למלוך על ישראל: ממכלאות צאן. ממה שהיה תמיד עם הצאן בדיר שלהם:
עוד פירושים על פסוק ע: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון
רש"י
מִמִּכְלְאוֹת צֹאן. דִּירֵי צֹאן, כְּמוֹ ״גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן״ (חבקוק ג:יז):
אבן עזרא
ויבחר וכבר בחר כדרך וישאל אותה ורבים ככה, כי הר ציון דוד תפשו ועל שמו נקראת ירושלם, קרית חנה דוד.
ויקחהו אחר שלקחו.
ממכלאות כמו: גזר ממכלה צאן.
רד"ק
ויבחר. וכן בחר בדוד לעבדו לעולם שלא יהיה מלך אחר לירושלים אלא הוא וזרעו אחריו:
ויקחהו ממכלאות צאן. להיות מלך על ישראל: ופי' ממכלאות צאן. כמו גדרות צאן:
מצודת ציון
ממכלאות. מל׳ בית הכלא ומאסר והוא דיר הצאן שהמה כלואים בה:
(עא)מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ:
מצודת דוד:מאחר עלות. ממה שהלך אחר המניקות לרעותן הביאו להיות מלך רועה ישראל:
עוד פירושים על פסוק עא: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון
רש"י
מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ. שֶׁהָיָה רוֹעֶה לְאָבִיו הַצֹּאן הַמְּנִיקוֹת, שֶׁהָיָה רַחֲמָנִי וּמוֹצִיא הַגְּדָיִּים תְּחִלָּה וּמַאֲכִילָן רָאשֵׁי עֲשָׂבִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁהֵם רַכִּים, וּמוֹצִיא הַתְּיָשִׁים אַחֲרֵיהֶם וְאוֹכְלִין אֶמְצַע הָעֲשָׂבִים, וְאַחַר כָּךְ מוֹצִיא הַזְּקֵנוֹת וְאוֹכְלוֹת הַשָּׁרָשִׁים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רָאוּי הוּא זֶה לִהְיוֹת רוֹעֶה אֶת עַמִּי:
אבן עזרא
מאחר עלות תואר דומה לפועל על דרך העולים על הצאן העלות הם הנקבות.
לרעות עם בי"ת נוסף כמו: רועה את אחיו בצאן, והנה בתחלה היה רועה צאן ושב לרעות ישראל, כאשר התחיל בתחלת המזמור: ויסע כצאן עמו.
וטעם ובתבונות כפיו ינחם בעבור שדימה עם השם לצאן ויש צורך למרעה טוב והכל במקל, על כן ובתבונות. ולפי דעתי: כי בי"ת בתבונות ישרת שנים כמו וזרועו כשדים כאילו כתוב: ובתבונות בכפיו ינחם. והנה טעם כתום לבבו, לעשות טוב לעמו ובתבונות כפיו - הוא המעשה, ככתוב: ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו.
רד"ק
עלות. הנקבות מן הצאן המניקות נקראו עלות על שם בניהן שנקראו עולים, ומה שאמר מאחר עלות שהרועה צריך להיות אחר העלות לנהלם לאטם:
לרעות ביעקב. לקחו לרעות ישראל:
מצודת ציון
עלות. מגדלות עולליהן ר״ל מניקות:
(עב)וַיִּרְעֵם כְּתֹם לְבָבוֹ וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם:
מצודת דוד:כתום לבבו. כפי תמימות לבו ירעה אותם: ובתבונות כפיו. עם כי התבונה היא בלב אמר כפיו לפי שבהם ינהג הרועה ויראה כאלו התבונה בכפיו ודומה לו שכל את ידיו (בראשית מ״ח:י״ד) ור״ל שעשה בהשכל וכ״ז חוזר לראשית האמרים לומר את כל זה יספרו לבל יאחזו במעשה אבותם שמרו בה׳ כ״א יאחזו במעשה דוד שזכה למלוכה בעבור כשרון דרכו:
עוד פירושים על פסוק עב: רד"ק, מצודת ציון
רד"ק
וירעם. כמו שהיה היושר והתמימות בלבבו כן רעה אותם:
בתבונות כפיו ינחם. כנה בתבונות לכפים לפי שרועה הרועה הצאן במקלו בכפיו וצריך שינחם אותם בתבונה וכינה התבונה לכפים ואף על פי שהיא בלב לפי שהם העושות את המלאכה:
מצודת ציון
ינחם. ינהגם:

שאלות נפוצות על תהילים פרק ע״ח

מה כתוב בתהילים פרק ע״ח?

תהילים פרק ע״ח (78) מתחיל בפסוק: "מַשְׂכִּיל לְאָסָף הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי הַטּוּ אָזְנְכֶם לְאִמְרֵי־פִי:". בפרק 72 פסוקים, והוא מובא כאן במלואו בניקוד, ואחריו פירוש מצודת דוד ופירושים נוספים פסוק אחר פסוק.

כמה פסוקים יש בתהילים פרק ע״ח?

בתהילים פרק ע״ח יש 72 פסוקים.

באיזה יום אומרים את תהילים פרק ע״ח בתהילים היומי?

בחלוקת ספר תהילים לימי החודש פרק ע״ח נקרא ביום ט״ו לחודש, ובחלוקה לימי השבוע – ביום רביעי.

עוד: תהילים יומי · תהילים לפי בקשה · תהילים לרפואה לפי השם · לעילוי נשמת

נוסח הפסוקים: Open Scriptures Hebrew Bible (כתב יד לנינגרד), לפי Open Scriptures Hebrew Bible (CC BY 4.0). בלי טעמי המקרא, עם ניקוד.

מקורות הנוסח של הפירושים

מצודת דוד: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Metzudat David on Psalms – ובלכתך בדרך (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
רש"י: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Rashi on Psalms – Vocalized Edition (מקור) · רישיון: CC0 – הוקדש לנחלת הכלל
אבן עזרא: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Ibn Ezra on Psalms – Ibn Ezra on Psalms -- Daat (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
רד"ק: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Radak on Psalms – The Psalms with Qimchi’s Longer Commentary, Leipzig, 1883 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain) + מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Radak on Psalms – דרך מסילה, פיורדא תר"ד (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
מלבי"ם: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Malbim on Psalms – On Your Way (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
מצודת ציון: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Metzudat Zion on Psalms – ובלכתך בדרך (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)