תהילים פרק ס״ב

תהילים פרק ס״ב עם פירוש

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון.

1. (א)לַמְנַצֵּחַ עַל־יְדוּתוּן מִזְמוֹר לְדָוִד:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   עַל יְדוּתוּן. שֵׁם כְּלִי שִׁיר, וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה : עַל הַדָּתוֹת וְעַל הַדִּינִין הַנִּגְזָרִים עַל יִשְׂרָאֵל מֵאוֹיְבֵיהֶם:

   אבן עזרא

   למנצח לידותון נועם פיוט תחלתו לידותון שחברו ידותון המשורר, או אחר חברו עליו, ולהיותו כלי רחוק הוא.

   רד"ק

   למנצח. המזמור לדוד ונתנו אל ידותון לשורר:

   ועל. כמו אל והמזמור הזה נאמר על לשון הגלות:

   מלבי"ם

   למנצח, מזמור זה נחלק לג' חלקים א. ידבר אל אויביו החורשים עליו רעה, ב. מדבר אל נפשו שיבטח ויתחזק בה', ג. תוכחת מוסר כי יש אלהים שופטים בארץ: (חלק א') אך אל אלהים דומיה נפשי, מה שנפשי דומיה ובלתי פוחדת משום דבר, הוא אך מחמת שמקוה לאלהים, כי ממנו תבא ישועתי:

   מצודת ציון

   ידותון. שם כלי נגון:

2. (ב)אַךְ אֶל־אֱלֹהִים דּוּמִיָּה נַפְשִׁי מִמֶּנּוּ יְשׁוּעָתִי:

   מצודת דוד:אך וגו׳. לא שמתי תוחלתי באדם אך אל אלהים תקוה נפשי כי מעולם ישועתי ממנו:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

   רש"י

   דּוּמִיָּה נַפְשִׁי. מְצַפָּה נַפְשִׁי, כְּמוֹ ״דּוֹם לַה׳ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ״ (תהלים לז:ז):

   אבן עזרא

   אך טעם אך למה הוא נפשי דומיה, כטעם: דום לה, דומו עד הגיענו אליכם, על משקל: על אלה אני בוכיה, לבא ישועה לה רק לשם לבדו.

   רד"ק

   אך, לא תוחיל אל אל אחר כי ממנו תהיה לי ישועתי:

   דומיה. מחרישה ושותקת על שתבא ישועתה:

   מצודת ציון

   דומיה. ענין תקוה כמו דמינו אלהים חסדך (לעיל מ״ח):

3. (ג)אַךְ־הוּא צוּרִי וִישׁוּעָתִי מִשְׂגַּבִּי לֹא־אֶמּוֹט רַבָּה:

   מצודת דוד:אך הוא צורי. ולא זולתו: משגבי. ועל שהוא משגבי לזה לא אמוט נטיה רבה מבלי תקומה:

   עוד פירושים על פסוק ג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   רש"י

   לֹא אֶמּוֹט רַבָּה. מְטוֹת גְּדוֹלוֹת, וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: רַבָּה גֵּיהִנֹּם:

   אבן עזרא

   אך ולא היה לי מושיע זולתו ובעבור שהזכיר למעלה, כי ממנו ישועתי הזכיר כאן הוא ישועתי.

   וטעם לא אמוט אל תהום.

   רבה הפך משגבי, כי מצאנו תהום על לשון נקבה תהום רוממתהו.

   רד"ק

   אך הוא. לבדו:

   לא אמוט. מוטה רבה כי אל יסמוך ידו וחסר המתואר:

   מלבי"ם

   אך, ולא תחשבו שיושיעני על ידי אמצעיים טבעיים, רק אך הוא צורי וישועתי, הוא לבדו בלא שליח ע"י דרך הטבע, וא"כ משגבי לא אמוט רבה מאד, אחר שמשגבי שמחזק אותי שלא אמוט הוא אלהית, א"כ הוא רב וגדול מאד:

4. (ד)עַד־אָנָה תְּהוֹתְתוּ עַל אִישׁ תְּרָצְּחוּ כֻלְּכֶם כְּקִיר נָטוּי גָּדֵר הַדְּחוּיָה:

   מצודת דוד:עד אנה. עד מתי תחשבו הוות על כל איש ואיש: תרצחו. יהי רצון שתרצחו כולכם ובתחלה תהיו ככותל הנטוי לפול וכגדר הנדחה ממקומה כן תהיו בתחלה בפחד ואימה ובסוף תמותו ע״י רציחה:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   תְּהוֹתְתוּ. מְנַחֵם פֵּירֵשׁ מִגִּזְרַת ״הֵתָיוּ לְאָכְלָה״ (ירמיהו יב:ט), ״וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם״ (דברים לג:כא): עַד אָנָה תֵּאָסְפוּ עַל אִישׁ. וְלִי נִרְאֶה שֶׁיֵּשׁ לְפוֹתְרוֹ לְשׁוֹן ״הַוּוֹת״ (תהלים ה:י), וִיהֵא הֵ״א וְתָי״ו שֹׁרֶשׁ: כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מִן ׳מֵת׳ – ׳מוֹת׳, כָּךְ נֹאמַר מִן יְסוֹד ׳הֵת׳ – ׳הוֹת׳, וּלְשׁוֹן רַבִּים ׳הַוּוֹת׳; וְהוּא לְשׁוֹן מַחֲשֶׁבֶת שֶׁבֶר וְתַרְמִית. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁין: תְּהוֹתְתוּ כְּמוֹ תַּאֲרִיכוּ לְשׁוֹנְכֶם עַל בְּנֵי אָדָם בְּרַע. וְדִמּוּהָּ לִלְשׁוֹן הָעֲרָב כְּשֶׁמַּרְבֶּה בִּדְבָרִים (ס״א אינו):

   כְּקִיר נָטוּי. הַמּוּכָן לִיפּוֹל עַל בְּנֵי אָדָם:

   אבן עזרא

   עד טעם לא אמוט על מחשבת בן אדם שימוט, ע"כ יוכיחם לאמר עד אנה תהותתו מגזרת הוות תחשבו עליו ונמצא רי"ש תרצחו קמוצה, על כן הוא פועל שלא נקרא שם פועלו, כמו: ובמים לא רוחצת, כי הקמץ והשורק והחולם ימצאו בבנין הזה וזה דרך תפלה.

   וטעם כקיר נטוי שתהיו ככה, ונטוי על משקל עצום, או הוא מהפעלים היוצאים ועד הדחויה, שהטעם כפול.

   רד"ק

   עד. אמר כנגד האויבים תחשבו הוות על כל איש ואיש מישראל:

   תרצחו כולכם. יהי רצון שתרצחו כולכם ותהיו כקיר נטוי וכגדר הדחויה שהם קרובים לנפול כלומר כל ימיכם יהיו בפחד ולבסוף תמותו על ידי רציחה, ומלת תרצחו בקמ"ץ הרי"ש לבן אשר והוא מבנין שלא נזכר פועלו מהדגוש כי קמ"ץ חטף ושורק אחדים בבנין ובן נפתלי תרצחו בפת"ח הרי"ש ואנו סומכין על קריאת בן אשר:

   מלבי"ם

   עד אנה תהותתו על איש, אתם תביאו הוות ושבר בשביל איש, שעל ידי שאול תרצו להביא הוות על דוד, ובזה תרצחו כולכם, שהגם שתעשו זאת בסבת שאול גם אתם נחשבים כרוצחים, כי אתם דומים כקיר נטוי (על) גדר הדחויה, שגדר רעוע עומד תחת קיר הנטוי ליפול, והקיר הנטוי נופל על הגדר ומפילו על איש העומד תחתיו והרגו, שבזה אין לומר שעקר ההורג היה הקיר שהוא דחה את הגדר, כי גם הגדר סבב מיתת האיש, שאם היה הגדר חזק לא היה נופל ע"י הקיר, והגם שהקיר נטוי עליו היה נשאר עומד ולא היה הורג את האיש שתחתיו, וא"כ הרצח מיוחס אל שניהם, אל הגדר שהרג, ואל הקיר שהפילו, כן בנמשל שאול דוחה אותם להפיל אותם על דוד ולרצחו, ובכל זה תיוחס הרצח גם אליהם מצד שהם דומים כגדר הדחויה שאינו חזק לעמוד בפני הקיר, שאם היו חזקים בדעתם לא היו שומעים לקול שאול לרצוח בחנם והיו עומדים נגדו, וא"כ הגם שתהותתו הוות על ובשביל איש מכל מקום תרצחו כולכם, וגם אתם אשמים בדבר:

   מצודת ציון

   תהותתו. מל׳ הוות ושבר:

   כקיר. גדר ענין כותל בית וחצר:

5. (ה)אַךְ מִשְּׂאֵתוֹ יָעֲצוּ לְהַדִּיחַ יִרְצוּ כָזָב בְּפִיו יְבָרֵכוּ וּבְקִרְבָּם יְקַלְלוּ־סֶלָה:

   מצודת דוד:אך משאתו. ר״ל הן לא הרעותי את אחד מהם אך כל אחד מהם בעבור רוממתו וגאותו יעצו ביניהם להדיחני מן העולם ורוצים הם בהכזב הנאמר עלי בפני שאול: בפיו. כ״א מהם מברך אותי בפיו מן השפה ולחוץ אבל בקרב לבם מקללים אותי לעולם אף בעת שמברכים אותי בפה:

   עוד פירושים על פסוק ה: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   מִשְּׂאֵתוֹ. לְפִי שֶׁאַתֶּם יְגוּרִים מִן בְּנֵי אָדָם שֶׁמָּא יִמְלֹךְ וִישַׁלֵּם גְּמוּלְכֶם, יְעַצְתֶּם לְהַדִּיחַ עָלָיו הָרָעָה:

   בְּפִיו. שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם יְבָרֵכוּ:

   וּבְקִרְבָּם. וּבְמַחְשְׁבוֹתָם יְקַלְלוּ סֶלָה:

   אבן עזרא

   אך משאתו הטעם כמו: הלא שאתו תבעת אתכם, כי נשא אשא להם.

   והזכיר להדיח אותו בכזב אחר גדר הדחויה.

   רד"ק

   אך משאתו. מגדולתו של אל ומרוממותו, כי זכר אלהים וצורי:

   ואמר כי יעצו כל איש להדיח זה את זה מרוממותו שלא יתנו אליו כי לא יחשבו כי ה' יודע מחשבותם לפיכך ירצו כזב שמדברים אחד בפה ואחד בלב, כי ידמו כי אין יודע לבבם ויברכו בפיהם ויקללו בלבם:

   ובקרבם. לשון היחיד על כל אחד ולשון הרבים על הרבים בכלל:

   מלבי"ם

   אך משאתו יעצו להדיח ירצו כזב, מה שהם אומרים שמה שהם ידחו את הגדר על דוד להרגו הוא מפני שאתו ופחדו של שאול שהוא הקיר המפיל אותם להדיח את הגדר, בזה ירצו כזב, הוא טענה של כזב ולא ירצו את עונם בזה, כי מבואר הפך שהם עושים דבר זה מלבם ומרצונם לא מפני פחד שאול, כי בפיו יברכו, כי שאול צוה להם להתראות לפני דוד כאוהבים ולחקור ולרגל את מקומו, כמ"ש (ש"א כ"ג כ"ב) לכו נא הכינו עוד וראו את מקומו כי אמר אלי ערום יערים הוא, והם מה שמברכים אותי בפני ומתדמים כאוהבים הוא רק בפיו של שאול, מפני ששאול צוה להם כך, אבל בקרבם יקללו, והם שונאים לי ודורשים רעתי בעצמם לא משאתו של שאול, סלה סיום הענין: (חלק ב') אך, מדבר עם נפשו, את נפשי! דמי אך לאלהים כי ממנו תקותי, תקותי אל הישועה היא ממנו, וכן הוא באמת צורי וישועתי:

   מצודת ציון

   משאתו. ענין הרמה:

   כזב. ענין דבר הנפסק כמו אשר לא יכזבו מימיו (ישעיהו נ״ח:י״א):

6. (ו)אַךְ לֵאלֹהִים דּוֹמִּי נַפְשִׁי כִּי־מִמֶּנּוּ תִּקְוָתִי:

   מצודת דוד:אך וגו׳. אינני חושש להם אך נפשי תקוה לאלהים כי מעולם בא לי תקותי ממנו:

   עוד פירושים על פסוק ו: אבן עזרא, רד"ק

   אבן עזרא

   אך ואני אומר לנפשי אך לשם לבדו דומי נפשי.

   רד"ק

   אך. אבל נפשי אל תהי בעצתם אלא לאלהים לבדו דומיה. והוחילי, כי ממנו תהיה תקותי לא מאחר והוא יצילני מהם וממחשבותם וכפל עוד ואמר:

7. (ז)אַךְ־הוּא צוּרִי וִישׁוּעָתִי מִשְׂגַּבִּי לֹא אֶמּוֹט:

   עוד פירושים על פסוק ז: אבן עזרא, רד"ק

   אבן עזרא

   אך פעמים רבות היה צורי וישועתי.

   רד"ק

   אך הוא צורי. לחזק הבטחון ואבטח בו שיהיה עוד משגבי שלא אמוט כלל, וזה בצאתי מהגלות לפיכך לא זכר רבה:

8. (ח)עַל־אֱלֹהִים יִשְׁעִי וּכְבוֹדִי צוּר־עֻזִּי מַחְסִי בֵּאלֹהִים:

   מצודת דוד:על אלהים. ר״ל הלא על אלהים מוטל ישועתי ולהשאיר אותי בכבודי כי הוא הבטיחני על המלוכה ועליו לקיים: צור עוזי. הוא מאמץ כוחי ולזה אחסה בו:

   עוד פירושים על פסוק ח: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   אבן עזרא

   על אם כן אין עלי לבקש שאושע ויהיה הכבוד לי רק על השם, שהוא יושיעני ויכבדני.

   רד"ק

   על אלהים. שיוציאני מן הצרה הזאת שאני בה:

   וכבודי. שאני נקלה בגלות והוא יהיה עוד כבודי כשיוציאני מהגלות יכבדוני כל העמים:

   צור. עוזי ומחסי, בו לא באחר:

   מלבי"ם

   על אלהים, ר"ל הוא מקוה מאלהים ישע וכבוד שהיא המלוכה, וזה אין ה' מחויב לעשות לו כי יש כמה צדיקים שלא ישיגו כבוד ומלוכה בעוה"ז, רק מצד שה' הבטיח לו את המלוכה, על אלהים ישעי וכבודי, הוא דבר שקבל ע"ע לעשות לי, אבל צור עזי מחסי שישמור אותי מאויב, זה נמצא באלהים, שגם בלי הבטחה דרכו לשמור את חסידיו:

9. (ט)בִּטְחוּ בוֹ בְכָל־עֵת עָם שִׁפְכוּ־לְפָנָיו לְבַבְכֶם אֱלֹהִים מַחֲסֶה־לָּנוּ סֶלָה:

   מצודת דוד:עם. אתם בני עמי בטחו בו בכל עת: שפכו לפניו לבבכם. בתפלה כי הוא מחסה לנו מעולם:

   עוד פירושים על פסוק ט: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   אבן עזרא

   בטחו אחר שהוכיח המהותתים שב לדבר אל עם השם, בטחו בו על כן בלשון רבים.

   אלהים מחסה לנו סלה כי עם מעם השם והזכיר מחסה, כנגד מחסי באלהים.

   רד"ק

   בטחו. אמר לבני הגלות בטחו בו בכל עת שיביא לכם הגאולה, בכל עת. אע"פ שיאריך זמן הגלות ולא בא עת הגאולה בטחו בו בכל עת ר"ל עם אלהים:

   שפכו לפניו לבבכם. בתשובה שלימה ויבוא לכם הגואל:

   כי אלהים מחסה לנו. ולא יהיה מחסה כזב מחסהו כמו שהוא מחסה בני אדם על כן אמר אחריו:

   מלבי"ם

   בטחו בו עם, אתם עם בטחו בה', כי הבטחון בה' י"ל יתרון מבטחון על דבר אחר, א. שהבטחון על דבר אחר על בני אדם וכדומה, לא יבטח בו בכל עת, כי בעת רעה לא יוכל להושיעו, אבל על ה' תבטחו בכל עת, ב. שהבטחון על בני אדם לא תוכלו לגלות לו כל מצפוני לבכם, שיש דברים שיתבייש מגלות לבני אדם, אבל לפני ה' תשפכו לבבכם לגלות כל מצפוני לב, ג. שאלהים מחסה לנו, שבאדם רק יבטח, אבל בה' ימצא מחסה, כמ"ש טוב לחסות בה' מבטוח באדם כמש"פ שם, סלה, סיום הענין: (חלק ג') אך בני אדם הם הבל, שאין בם ממש, וגם בני איש הגדולים שיש בהם איזה ממש, הם כזב, שהוא דבר הפוסק ואינו מתקיים במאזנים לעלות, אם תראה בני אדם שעולים ברום ההצלחה הם דומים כמי שעולה בכף מאזנים, שזה סימן שהמה מהבל יחד, כי כשמניחים שני דברים בשתי כפות המאזנים ההבל והקל הוא עולה למעלה ודבר הכבד נופל למטה, כן עלייתם הוא סימן שהם מהבל ואין להם כובד וממש בעצמותם:

10. (י)אַךְ הֶבֶל בְּנֵי־אָדָם כָּזָב בְּנֵי אִישׁ בְּמֹאזְנַיִם לַעֲלוֹת הֵמָּה מֵהֶבֶל יָחַד:

    מצודת דוד:אך הבל בני אדם. הבטחון על בני אדם הוא הבל וכזב ודבר שאינו מתקיים במאזנים לעלות. הוא ענין מליצה לומר אם נחשוב להעלות במאזני משקל המה יחד ר״ל הבטחון של כל בני אדם אז נראה שהמה קלים ופחותים מדברי הבל והוא מקרא הפוך וכאילו אמר המה יחד מהבל:

    עוד פירושים על פסוק י: רש"י, אבן עזרא, רד"ק

    רש"י

    אַךְ הֶבֶל בְּנֵי אָדָם. וְאַל תִּירְאוּ מֵהֶם מֵאַחַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲסֶה לָנוּ בְּעֵת צָרָה סֶלָה:

    בְּמֹאזְנַיִם לַעֲלוֹת. אִם בָּאוּ לַעֲלוֹת בְּמֹאזְנַיִם וְהַבְלֵיהֶם שָׁוִים, כֵּן פְּשׁוּטוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ לְעִנְיַן הַזּוּגוֹת (ויקרא רבה כט:ח):

    אבן עזרא

    אך באדם אל תבטחו, כי הם הבל וכזב ואלו עלו במאזנים בני אדם ובני אדם היותם פחותים מההבל דרך משל, כי הם הבל הבלים כדברי שלמה בנו.

    רד"ק

    אך בני אדם כזב. כמו הבל דבר שאינו עומד במאזנים לעלות דרך משל אם יעלו אותם במאזנים עם הבל יהיו קלים יותר מהבל:

11. (יא)אַל־תִּבְטְחוּ בְעֹשֶׁק וּבְגָזֵל אַל־תֶּהְבָּלוּ חַיִל כִּי־יָנוּב אַל־תָּשִׁיתוּ לֵב:

    מצודת דוד:בעושק. להרבות הון בעושק: אל תהבלו. אל תבטחו בהבל להרבות הון בגזל כי לא תתקיים העושר ההוא וכפל הדבר במ״ש: חיל כי ינוב. אם תראו עושר הבא מגזל צומח ומתרבה אל תשימו לב לבטוח בעושר כזאת כי לא לעולם תהיה:

    עוד פירושים על פסוק יא: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    חַיִל כִּי יָנוּב. אִם תִּרְאוּ רְשָׁעִים שֶׁמָּמוֹנָם מַצְלִיחַ וְגָדֵל, אַל תָּשִׁיתוּ לֵב:

    חַיִל. מָמוֹן:

    יָנוּב. יִצְמַח, לְשׁוֹן ״תְּנוּבָה״ (ישעיה כז:ו):

    אבן עזרא

    אל הטעם הזכיר בתחלה אל תבטחו בבני אדם להושיעכם, ואל תבטחו בממונכם שיעמוד לכם בצרתכם, וזה טעם חיל כי ינוב, כמו עשה לי את החיל הזה.

    ומלת ינוב ירבה מגזרת תנובה, והזכיר בעשק ובגזל כי רוב ממון בני אדם יעשוהו על אחת מאלה הדרכים.

    והעושק על ידי פיתוי ואונאה.

    והגזל בחזקה.

    וטעם תהבלו תוסיפו הבל על הבל.

    רד"ק

    אל. העשק הוא הממון שבא לידי אדם מחבירו ואינו מחזירו לו אם נתחייב לו ממון ומעכבו, והגזל הוא שגוזל בחזקה ממון חבירו ורוב ממון בני אדם יש בו מן הדרכים האלה לפיכך אמר כי ממון בני אדם אין לו העמדה לפיכך אל תבטחו בתנצלו מן הצרה ובעבורו אל תהבלו כי הבטחון בו הבל:

    חיל כי ינוב. כשתראו שממונכם יפרה וירבה אל תשיתו לו לב שיעמוד כי לא יעמוד וינוב יפרה:

    מלבי"ם

    אל תבטחו בעושק, ובגזל אל תהבלו כי הגזל הוא הבל גרוע מעושק, וגם חיל כי ינוב אם תראה שהגזל ינוב חיל, היינו שישא פרי ותנובה וירויח בו חיל ועושר והצלחה, בכ"ז אל תשיתו לב, כי החיל הזה לא יעמוד ולא יתקיים:

    מצודת ציון

    בעושק. ענין גזל:

    תהבלו. מלשון הבל:

    חיל. עושר:

    ינוב. מלשון תנובה והצמחה:

12. (יב)אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם־זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹהִים:

    מצודת דוד:אחת. אמירה אחת דבר אלהים וממנה למדתי שתי דברים: כי עוז. האחת למדתי אשר לאלהים הוא העוז וידו בכל משלה:

    עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים. שֶׁשָּׁמַעְתִּי מִתּוֹכָהּ שְׁתַּיִם, וּמָה הֵן שְׁתַּיִם? כִּי עֹז לְךָ לְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ, וְהַשֵּׁנִי כִּי לְךָ ה׳ הַחֶסֶד. וּמֵאֵיזֶה דִּבּוּר שְׁמַעְנוּם? מִדִּבּוּר שֵׁנִי שֶׁל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שָׁמַעְנוּ מִמֶּנּוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹקֵד עָוֹן וְנוֹצֵר חֶסֶד, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שמות כ:ה) ״פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת וְגוֹ׳״. לְכָךְ בָּטוּחַ אֲנִי שֶׁיְּשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים וּפֻרְעָנוּת לָרְשָׁעִים. זוֹ לָמַדְתִּי מִיסוֹדוֹ שֶׁל ר׳ מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן. וְרַבּוֹתֵינוּ דְּרָשׁוּהוּ (מכילתא יתרו בחדש ז) בְּזָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ:

    אבן עזרא

    אחת כבר הזהירנו השם פעם ושנים כי העוז לשם הוא לבדו והוא לבדו יתן עוז לנצח, או להעשיר כנגד צור עזי.

    רד"ק

    אחת דבר אלהים. פעם ושתים כלומר פעמים רבות דבר אלהים ושמענו מפי נביאיו כי העוז לאלהים לבדו, לכן אין לו לאדם לבטוח לא בכחו ולא בממונו:

    מלבי"ם

    אחת דבר אלהים, כן דבר אלהים, שלא נבטח בעושק וגזל ובהצלחה שהעושק מצליח, והגם שאלהים דבר אחת בכ"ז שתים זו שמעתי, שמעתי מדבריו שני דברים, א. כי עז לאלהים שלכן לא יצליח הגוזל והעושק מפני שיש לאלהים עוז להעניש את העושה רשע, זאת שנית מפני כי לך ה' חסד להציל את העשוק, ולהשגיח על הצדיק אשר עשק אותו, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, שכר להצדיק ורחמים להנרדף ועונש להרשע והרודף:

13. (יג)וּלְךָ־אֲדֹנָי חָסֶד כִּי־אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ:

    מצודת דוד:ולך ה׳ חסד. והשנית למדתי ממנה שה׳ עושה חסד עם בני אדם: כי אתה תשלם. ר״ל מדבר הזה נשמע שני הדברים כי אתה ה׳ דברת אשר תשלם לאיש כמעשהו וכמ״ש ואם תלכו עמי קרי וגו׳ והלכתי אף אני עמכם בקרי (ויקרא כז) וכן על כל הדברים שהאדם חוטא אתה משלם לו מדה במדה ואם לא היה ידו בכל משלה היה א״כ לפעמים מן הנמנע בדבר מהדברים לשלם מדה במדה ומזה בעצמו נשמע שדרכו לעשות חסד עם האדם כי זה שמענש מדה במדה הוא חסד גדול כי אז יבין האדם וישכיל לדעת שלא בא במקרה כ״א מה׳ על דרך העונש וימהר לשוב מחטאיו וכ״ז חוזר למעלה לומר ומהו בטחון האדם הלא טוב לחסות בה׳ הואיל וידו בכל משלה ועושה חסד:

    עוד פירושים על פסוק יג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק

    רש"י

    וּלְךָ אֲדֹנָי חָסֶד. וּמַהוּ הַחֶסֶד? כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ, וְלֹא מַעֲשֵׂהוּ מַמָּשׁ אֶלָּא מִקְצָתוֹ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אַתָּה אֱלֹהֵינוּ חָשַׂכְתָּ לְמַטָּה מֵעֲוֹנֵנוּ״ (עזרא ט:יג). כָּךְ נִדְרַשׁ בְּאַגָּדַת תְּהִלִּים (מדרש תהלים סב:ד). וְיֵשׁ לִפְתֹּר עוֹד: וּלְךָ ה׳ הַחֶסֶד, כִּי יֵשׁ בְּיָדְךָ לְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ:

    אבן עזרא

    ולך אחר כן יודה השם שעשה חסד עם בני אדם והזהירם והודיעם כי הוא ישלם לאיש כמעשהו. ויש אומרים: כי אתה אע"פ, כדרך: כי עם קשה עורף הוא באחרונה לך החסד.

    רד"ק

    ולך. יש מפרשים כי חסד עשה האל יתעלה עם בני אדם כשהזהירם והודיע' כי הוא ישלם לאיש כמעשיו וי"מ כי כמו אע"פ כלומר אע"פ שתשלם לאיש כמעשהו באחרונה לך החסד כי החסד גובר כמו שכתוב ורב חסד, ויש לפרשו לענין המזמור שהוא מדבר על לשון הגלות אמר מה שהארכתנו בגלות חסד עשית עמנו להטיבנו באחריתנו כי חסד תעשה לאדם בשתשלם לו כמעשהו הרע שעשה בעה"ז כדי שיקבל שכרו בעה"ב שלם על הטובו' שעשה: