תהילים פרק נ״ג

תהילים פרק נ״ג עם פירוש

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון.

1. (א)לַמְנַצֵּחַ עַל־מָחֲלַת מַשְׂכִּיל לְדָוִד:

   מצודת דוד:משכיל. האמור בהשכל רב:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   עַל מָחֲלַת. שֵׁם כְּלִי שִׁיר. דָּבָר אַחֵר: עַל מַחֲלָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁיַּחֲרִיב הַבַּיִת. וּכְבָר אָמַר מִזְמוֹר אַחֵר דּוּגְמַת זֶה ״אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים וְגוֹ׳״ (תהלים יד:א), הָאֶחָד עַל חֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן, וְזֶה עַל בַּיִת שֵׁנִי:

   אבן עזרא

   למנצח על מחלת יש אומרים: כי מחלת, מגזרת חלול, כמו: במכסת נפשות מפעלי הכפל וזה איננו נכון, כי במכסת סמוך, והנכון על נועם פיוט תחלתו מחלת משכיל כבר פירשתיו. ויאמר רבי משה: אמר נבל בלבו בעבור שהשחיתו דרכו. והנכון בעיני: שהדבר הפוך ובתחלה אמר לשון יחיד, ואחר כך לשון רבים, חוטא ומחטיא.

   מלבי"ם

   למנצח על מחלת, מזמור זה כבר בא למעלה סי' י"ד בשינוי קצת, ובארתי שם שהראשון הוסד מדוד המלך על שניצול ממלך אדיר וחילו הגדול שבאו עליו, ובימי חזקיהו שנעשה להם נס במפלת סנחריב מצאו שמזמור הזה מכוון לענינם, ותקנוהו לאמרו על מחלת שהוא מין כלי זמר מיוחד, ואמרו שדוד ראה ברוח הקודש את העתיד ושרמז עליו, וע"כ אמר שהוא משכיל לדוד, שדוד השכיל על דבר בשכל טוב שהוא השגת רוה"ק, ונחזיר פה את הענין בקוצר:

   מצודת ציון

   מחלת. שם כלי נגון:

2. (ב)אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים הִשְׁחִיתוּ וְהִתְעִיבוּ עָוֶל אֵין עֹשֵׂה־טוֹב:

   מצודת דוד:אמר נבל. המחריב את הבית אמר בלבו אין אלהים הכל לפי המקרה ואמר בל׳ עבר כדרך הנבואה במקומות רבות: השחיתו. הוא ועמו השחיתו ועשו עול תעוב ואין בהם מי שיעשה טוב:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ. זֶה עַל טִיטוּס, כְּשֶׁגִּדֵּר אֶת הַפָּרֹכֶת וְחַרְבּוֹ מְטַפְטֵף דָּם. אָמַר: הָרַג אֶת עַצְמוֹ (גיטין נו:):

   אבן עזרא

   השחיתו דרכם.

   והתעיבו בעול שיעשו והבי"ת חסר, כמו: הנמצא בית ה', והפסוקים פירשתים במזמור הראשון.

   רד"ק

   אמר. כבר פירשנו זה המזמור למעלה בספר הראשון ועתה שנה אותו הנה במלות שונות מעט וכבר פירשנו אותו שהוא מדבר על הגלות ומסיים בישועה והטעם אשר חבר אותו בין דבר דואג ובין דבר הזיפים להמשיל דבר דוד אל דבר משיח בנו, כי כמו שהיה מקוה דוד למלכות וגם הטובים שבישראל היו מייחלים למלכותו והיו רעים בהם שהיו מתנכלים אליו להמיתו כמו דואג והזיפים והאל השיב להם גמולם בראשם ומלכות דוד עומדת כן הוא במלכות בנו ועמו ישראל:

   והתעיבו עול. התעיבו דרכם בעול שעשו והוא חסר וי"ו השימוש:

   מלבי"ם

   אמר נבל בלבו אין אלהים, סנחריב כפר בה' ושלח את שלוחיו לחרף אלהים חיים, וגם כל חילו כולם השחיתו והתעיבו עול, ואין עושה טוב גם טוב נימוסי:

   מצודת ציון

   נבל. אדם פחות ונבזה:

3. (ג)אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל־בְּנֵי אָדָם לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת־אֱלֹהִים:

   מצודת דוד:השקיף. לראות מעשה העם ההוא: היש משכיל. למחות בדבר: דורש. לדרוש ולחקור אלהים לדעת אשר השגחתו בכל:

   עוד פירושים על פסוק ג: מלבי"ם, מצודת ציון

   מלבי"ם

   אלהים, והגם שנמצא בינימו איזה שרים שנתנו כבוד לה' כמו שאמרו חז"ל שנצולו נבוכדנצר ועוד איזה שרים, והיה לנ"נ זכות שחס על כבוד ה' בעת ששלח מרודך בלאדן ספרים אל חזקיה והקדים שם חזקיה לשם ה' ורץ אחר השליח והחזיר אותו, שמזה נראה שלא כחש בה', בכל זה אלהים היודע תעלומות לב השקיף משמים על בני אדם לראות אם יש ביניהם אחד שידרוש את האלהים מצד שהוא משכיל, היינו שישכיל בשכל טוב להשכיל את ה' ושידרשהו באמת, וראה כי כולו סג שהיה באמת כסף סגים מצופה על חרש, כי היה זה רק מן השפה ולחוץ כי יחדיו נאלחו ונתעבו ואין עושה טוב אין גם אחד גם האחד שנראה קצת שנתן כבוד לה' שהוא נבוכדנצר, לא דרש אותו באמת ולא עשה טוב כי היה רשע כחבריו:

   מצודת ציון

   השקיף. ענין הבטה בכוונת הלב:

4. (ד)כֻּלּוֹ סָג יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ אֵין עֹשֵׂה־טוֹב אֵין גַּם־אֶחָד:

   מצודת דוד:כולו סג. כל העם חזרו לאחור ופרשו מדרך הטוב ויחדיו נבאשו ר״ל קלקלו מעשיהם:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, מצודת ציון

   רש"י

   כֻּלּוֹ סָג. לְשׁוֹן ״סִיגִים״ (יחזקאל כב:יח):

   אֵין גַּם אֶחָד. מִכָּל חֵילָיו שֶׁיִּמְחֶה בְּיָדוֹ:

   מצודת ציון

   סג. ענין חזרה לאחור כמו והוסג אחור משפט (ישעיהו נ״ט:י״ד):

   נאלחו. נבאשו כמו נתעב ונאלח (איוב טו):

5. (ה)הֲלֹא יָדְעוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם אֱלֹהִים לֹא קָרָאוּ:

   מצודת דוד:הלא ידעו. ר״ל איך יאמרו אין אלהים הלא יש לדעת לפועלי האון שמה שאוכלים את עמי באין מוחה כאוכל את הלחם שכ״ז הוא בעבור אשר עמי לא קראו לה׳:

   עוד פירושים על פסוק ה: רש"י, מלבי"ם

   רש"י

   הֲלֹא. יֵשׁ לֵידַע לְאוֹכְלֵי עַמִּי כְּמַאֲכַל לֶחֶם וֵאלֹהִים לֹא קָרָאוּ, שֶׁסּוֹפָם שֶׁיִּפְחֲדוּ שָׁם פַּחַד בְּאַחֲרִית הַיָּמִים:

   מלבי"ם

   (ה-ו) הלא ידעו, בארתי שם שבימי דוד נפל פחד על הדור בעבור חטא שמצאו שלא ברכו ברכת השבח על המזון ויתר הנאות העולם, ועשו תשובה ע"ז ותקנו מאה ברכות בכל יום, וא"כ הלא צריך לפועלי און אוכלי עמי לדעת שעם ה' בחטא שאכלו לחם וה' לא קראו שם פחדו פחד, שהם פחדו מה' ומענשו בעבור חטא קטן שהיה בידיהם שלא קראו וברכו את ה' על הלחם שאכלו, ומזה נראה איך היו ישראל צדיקים אז ועבדו את ה', והיה להם להתירא מגוי צדיק (וכמש"ש כי אלהים בדור צדיק), ע"ז אמר עתה באמת לא היה פחד, אחר שפחדו מה' ותקנו מעשיהם לא נתקיים הפחד שפחדו מסנחריב, כי ה' פזר עצמות חנך, שמחנה סנחריב שחנו על ירושלים פזר ה' את עצמותיהם השרופות הבישתה בל יאספו ולא יקברו כי אלהים מאסם:

6. (ו)שָׁם פָּחֲדוּ־פַחַד לֹא־הָיָה פָחַד כִּי־אֱלֹהִים פִּזַּר עַצְמוֹת חֹנָךְ הֱבִשֹׁתָה כִּי־אֱלֹהִים מְאָסָם:

   מצודת דוד:שם פחדו. כי הלא שם בירושלים עצמה בעת בוא סנחרב וצר עליה הלא פחדו פחד אשר לא היה כפחד הזה מעולם על כי כולם נפלו פגרים מתים: כי אלהים. כאשר אלהים פזר עצמות החונים עליך ירושלים: הבישותה. ומה שאתה טיטוס ביישת את ישראל בהרג ואבדן זה היה בעבור כי ה׳ מאסם אז ברוע מעלליהם ולא בא במקרה:

   עוד פירושים על פסוק ו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק

   רש"י

   לֹא הָיָה פַחַד. זֶה כַּפַּחַד הָרִאשׁוֹן שֶׁאֵרַע לְבֵלְשַׁצַּר, כִּי בַּגְּאֻלָּה זוֹ פִּזַּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַצְמוֹת חוֹנָךְ הַחוֹנִים עָלַיִךְ יְרוּשָׁלַיִם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְגוֹ׳״ (זכריה יד:יב). וְכֵן פְּתָרוֹ מְנַחֵם, וְדוּנַשׁ פָּתַר אוֹתוֹ כְּמוֹ ״חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ״ (משלי כב:ו), וְכָ״ף שֶׁל חוֹנָךְ הִיא יְסוֹד בַּמִּלָּה כְּכָ״ף שֶׁל חֲנוֹךְ (ס״א אינו):

   הֱבִישׁוֹתָה. אַתָּה ה׳ אֶת כָּל אוֹיְבַי, כִּי מְאַסְתָּם:

   אבן עזרא

   לא היה פחד כמוהו כמו זה העם לא היה עם כמוהו.

   ומלת חונך מגזרת חנה והכ"ף לנוכח השם, או המשיח ובעבור היות המלה מהפעלים העומדים, על כן פירושה החונים עליך.

   ומלת חונך בא על דרך: כשמעתו ענך. ותי"ו הבישות לנוכח דוד הבישות אותם, כי אלהים מאסם.

   רד"ק

   פזר עצמות. האומות החונים עליך ירושלים בימי גוג:

   הבישותה. התי"ו נגד משיח ור"ל הובשתם ושמתם לחרפה כי אלהים שיהיה עמך מאסם, והנה כל המזמור מפורש עם הפירוש הכתוב במזמור הראשון:

7. (ז)מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשֻׁעוֹת יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּב אֱלֹהִים שְׁבוּת עַמּוֹ יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל:

   מצודת דוד:מי יתן. הלואי שתבוא מהרה תשועת ישראל מהשוכן בציון: בשוב. בעת אשר ישקיט ה׳ את בני הגולה ר״ל שהכל יכירו אשר מאת ה׳ ההשקטה: יגל יעקב. אז ישמחו כי גאולה שלמה תהיה:

   עוד פירושים על פסוק ז: אבן עזרא, מלבי"ם, מצודת ציון

   אבן עזרא

   מי פירשתיו.

   מלבי"ם

   מי יתן, באשר היו מקוים בעת ההיא על הישועה הגדולה לקבץ נדחי ישראל שהגלו אז ע"י סנחריב, ושיבא הגאולה העתידה שהיה אז עת הכושר לזה (כמ"ש ישעיה סי' י"א וסי' מ"ט) בקש שיתן שמציון יבא ישועת כלל ישראל ע"י שישיב ה' שבות עמו ויבא זמן הגאולה, ואז יגל יעקב שהם עשרת השבטים הנדחים, וישמח ישראל שהם בני יהודה, וגיל מורה על דבר מתחדש, ושמחה היא השמחה התמידית, כי לישראל שהם שבט יהודה לא יתחדש דבר חדש, אבל ליעקב שהם עתה אובדים ונדחים יהיה זה דבר מתחדש שע"ז שייך לשון גילה:

   מצודת ציון

   בשוב. ענין הנחה ומשיבת נפש:

   שבות. מל׳ שיבה: