תהילים פרק מ׳

תהילים פרק מ׳ עם פירוש

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון.

1. (א)לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר:

   עוד פירושים על פסוק א: רד"ק, מלבי"ם

   רד"ק

   למנצח לדוד מזמור: גם זה המזמור כענין שני המזמורים הקודמים לו; יאמר אותו החסיד המדכה אחרי הרפאו. יתן תהלה ליי', יתברך, ויאמר:

   מלבי"ם

   למנצח, מזמור זה יסדו על איזה נס שנעשה לו בעת ברחו מפני אויביו, והביא זבחי תודה להודות לה' חסדו על הנס שנעשה לו, ואז פרסם תהלת ה' ועזוזו ונפלאותיו וחסד ה' לבוטחים בו, עם תפלה על התשועה וההצלה בעתיד:

2. (ב)קַוֺּה קִוִּיתִי יְהוָה וַיֵּט אֵלַי וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   רש"י

   קַוֺּה קִוִּיתִי ה׳. בְּמִצְרַיִם, וּמִזְמוֹר זֶה גַּם הוּא כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל:

   וַיֵּט אֵלַי. אָזְנוֹ:

   אבן עזרא

   קוה קויתי קוה מלת זרה על דרך השלם, כמו: יסור יסרני יה.

   ויט אלי בעבור שהוא שוכני מרום, יושבי בשמים.

   רד"ק

   קוה קויתי יהוה ויט אלי וישמע שועתי: כמו שקויתי אליו שיטה אזנו לתפלתי וישמע שועתי כן עשה. ופרוש ויט אלי, רוצה לומר: היה קרוב לי, כמו שכתוב (תהלים קמה יח): קרוב יי' לכל קראיו.

   מלבי"ם

   קוה קויתי, ע"י שקויתי בתמידות אל ה', לכן ויט אלי וישמע שועתי, ור"ל כי לפעמים יצייר שה' שומע את התפלה ממרום, והוא בעת שיושיע בדרך הטבע ע"י אמצעי, ולפעמים יצייר שיורד למטה ושומע תפלה, ועז"א ויט אלי, והוא בעת שמושיע ע"י נס השגחיי שלא ע"י אמצעי רק בידו ממש, וכן התשועה הזאת היתה ע"י ה' בעצמו:

3. (ג)וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן וַיָּקֶם עַל־סֶלַע רַגְלַי כּוֹנֵן אֲשֻׁרָי:

   מצודת דוד:מטיט היון. אשר העומד בה הוא שוקע ויורד: על סלע. במקום מגולה וקשה כונן אשורי. הכין רגלי לעמוד על עמדי ולא לשקוע עוד:

   עוד פירושים על פסוק ג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   מִבּוֹר שָׁאוֹן. מֵאֲסִירִים שֶׁל מִצְרַיִם וּמִשָּׁאוֹן הֲמִיַּת יָם:

   מִטִּיט הַיָּוֵן. מִן הַיָּם. הַיָּוֵן לְשׁוֹן רֶפֶשׁ, פיינ״ש בְּלַעַ״ז:

   כּוֹנֵן. הֵכִין אֲשׁוּרַי וּצְעָדַי:

   אבן עזרא

   ויעלני דרך משל, כי הייתי בשפלותי ברעות שסבבוני האויבים.

   יש אומרים: שאון מגזרת שואה. והנכון: שאון מים רבים או טיט וה"א היון ישרת אחרנית, כדרך: את יום השביעי ואין לו חבר רק ביון מצולה מים עכורים וטיט עב.

   והזכיר סלע כנגד בור.

   וכונן אשורי לעלות אל הסלע.

   רד"ק

   ויעלני מבור שאון והבור הוא משל לחליים כמו הנופל בבור שיפחד שיטבע במימיו או בטיט אשר בו, כן החולה יפחד שימות מחליו. ופרוש מבור שאון: בור שיש בו מים רבים, כמו: כשאון מים כבירים (ישעיהו יז יב). ופרוש

   מטיט היון בור שיש בו טיט רב. וסמיכות טיט אל יון כסמיכות אדמת עפר (דניאל יב ב); עפר ארץ (עמוס ב ז; איוב יד יט), ורוצה לומר: שיש בו מכל מיני טיט עב וקלוש.

   ויקם על סלע רגלי כנגד בור שאון

   כונן אשרי: בעלותי מן הבור שלא מעדו קרסלי, כלומר: שלא נפלתי מחלי אל חלי.

   מלבי"ם

   ויעלני, מה שהייתי נטבע בבור שאון, ר"ל מלא מים שואים ורוגשים, וגם הייתי נטבע שם בטיט היון, שהוא טיט מדביק אשר הנופל בו לא יוכל לעלות ממנו, ולא זאת לבד כי הקים את רגלי על סלע ומבצר, מקום שלא יוכלו אויבי להגיע שמה, גם כונן אשורי שיהיו מכוננים שם בחוזק:

   מצודת ציון

   שאון. חושך כמו מכסה שנאה במשאון (משלי כ״ז):

   היון. הרפש אשר בקרקעית המים וכן טבעתי ביון מצולה (לקמן ס״ט):

   אשורי. רגלי:

4. (ד)וַיִּתֵּן בְּפִי שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּה לֵאלֹהֵינוּ יִרְאוּ רַבִּים וְיִירָאוּ וְיִבְטְחוּ בַּיהוָה:

   מצודת דוד:יראו רבים. כאשר יראו בהשגחת ה׳ יפחדו ממנו ויבטחו בו:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   רש"י

   שִׁיר חָדָשׁ. שִׁירַת הַיָּם (שמות טו:א-כו):

   אבן עזרא

   ויתן טעם לאלהינו בלשון רבים, בעבור יראו רבים ויראו.

   רד"ק

   ויתן בפי שיר חדש תהלה לאלהינו בהצילו אותי חדשתי לו שיר והוא נתנו בפי שעשה עמי חסד שאני חיב להודות לו. או פרוש ויתן: שיעזרני בשיר שיצא מפי שיר דברים טובים בענין רוח הקדש. וטעם חדש: להודיע כי חיב אדם לחדש שיר ותהלה על כל נס ונס שעושה האלהים עמו. וטעם לאלהינו לשון רבים: שישבחו ויודו עמו כל יראיו וחסידיו.

   יראו רבים וייראו ויבטחו ביהוה: וגם רבים אחרים מאשר לא היו יראי האל, יתברך, עד היום, כשראו מה שעשה עמי שבו להיות יראים ממנו ובוטחים בו ויאמרו:

   מלבי"ם

   ויתן בפי שיר חדש, כי השיר שישוררו לה' על תשועה טבעיית הוא שיר ישן, כי הטבע ברואה ועומדת מכבר, אבל התשועה הנסיית היא פעולה חדשה והשיר שישוררו עליה הוא שיר חדש, ומפרש תהלה לאלהינו, ששם אלהים הבא בכינוי אל ישראל מורה על השגחתו הפרטית ועל הדיבוק והקשר שי"ל עם יראיו וחשבי שמו, יראו רבים וייראו, ר"ל שע"י שהושיע לי ע"פ נס ירויחו ג' דברים, א. כי מן הנהגת הטבע לא ילמדו רק לתת כבוד לשמו מצד שהוא בורא כל, אבל היראה לא תתקיים בנפש רק ע"י שיודע כי בכחו לשנות הטבע ולעשות ככל אשר יחפוץ, שאז ייראו מפני ענשו וגמולו, ועז"א יראו וייראו, ב. שההכרה שיכירוהו ע"י מעשיו המסודרים כפי הטבע, לא יכירו רק החכמים החוקרים ע"פ השכל והעיון, אבל ע"י הנס יראו רבים, כי זאת יראו בעין לא בשכל לבד, וגם יראו רבים, שאף ההמון שאינם משכילים יראו את הנס בעיניהם ויכירו כח ה', ג. שהנהגת הטבע לא תצמיח שיבטחו בו, כי בהפך עי"ז יתאמצו לבחור אמצעיים טבעיים שע"י יצלחו ויעזרו, ויבטחו על האמצעים אשר יכינו, אבל בראותם כי עין ה' אל יראיו ע"פ נס, יבטחו בה' ולא יבטחו על הטבע ועל כחם ועוצם ידם וחכמתם:

5. (ה)אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר־שָׂם יְהֹוָה מִבְטַחוֹ וְלֹא־פָנָה אֶל־רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב:

   מצודת דוד:אשרי. ויאמרו אשרי וכו׳: ולא פנה. לבטוח בהם: ושטי כזב. הנוטים אחר הרהורי הבל וכזב:

   עוד פירושים על פסוק ה: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   רְהָבִים. לְשׁוֹן גַּסּוּת, כְּמוֹ ״יִרְהֲבוּ הַנַּעַר״ (ישעיהו ג:ה), ״שֶׁהֵם הִרְהִיבוּנִי״ (שיר השירים ו:ה):

   וְשָׂטֵי כָזָב. מְשַּׁטִים מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר אַחֲרֵי הַכָּזָב. שָׂטֵי – אִיטוּרְנָ״אנְץ בְּלַעַ״ז:

   אבן עזרא

   אשרי אז יאמרו אל רהבים בעלי הכח לעזרו, כמו: המחצבת רהב.

   ושטי תרגום נוטה.

   רד"ק

   אשרי הגבר אשר שם יהוה מבטחו כי ביי' שם מבטחו לבדו,

   ולא פנה אל רהבים ושטי כזב ולא פנה אל אנשי ובעלי הכח והגאוה, ולא פנה אל אנשים שהם שטי כזב, רוצה לומר שהם נוטים אל דרך כזב, כמו הקוסמים ואינם בוטחים באל אמת. ורהבים שם תואר בשקל רשעים. ושטי מן: כי תשטה אשתו (במדבר ה יב); והם שני שרשים, וענין אחד, כי שטי משרש שוט בשקל גרי ביתי (איוב יט טו); ולשבי פשע (ישעיהו נט כ): ואלו היה משרש שטה היה פ"א הפעל בשב"א, כמו מן פנים פני, דוים דוי, בנים בני, ומן כלים כלי.

   מלבי"ם

   אשרי, אושר הגבר הוא אם שם ה' מבטחו, ר"ל כי יש בוטח בה' שיושיעהו על ידי אמצעיים טבעיים, שהאיש הזה הגם שבוטח בה' אין ה' מבטחו, ר"ל שהדבר שמקוה שע"י ישיג בטחונו אינו ה', כי הוא בוטח בה' שיושיעהו ע"י מסחרו או השתדלותו שהוא המבטח שלו, שע"י מקוה עזר מה', ואין ה' מבטחו, לא כן האיש שאינו משתדל כלל רק ישים ה' גם למבטחו היינו שהוא יבחר לו גם האמצעיים לתשועתו, (כמ"ש ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, כמש"פ שם), ולא פנה אל רהבים, ר"ל שלא יפנה עם בטחונו בה' שימלא שאלתו באמצעות ענינים טבעיים, או ע"י בני אדם שהם רהבים ושטי כזב, הרהב הוא התנשאות הרוח יותר על כחו, והכזב הוא הדבר הבלתי מתקיים, והם שני החסרונות שיש בבטחון על האדם, שאין ממש בם ולא התמדה כמ"ש בכ"מ:

   מצודת ציון

   רהבים. ענין גאוה והתחזקות כמו ירהבו הנער בזקן (ישעיהו ג׳:ה׳) ושטי ענין נטייה כמו אל ישט אל דרכיה לבך (משלי ז׳:כ״ה):

6. (ו)רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה יְהוָה אֱלֹהַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה עָצְמוּ מִסַּפֵּר:

   מצודת דוד:רבות עשית. נפלאות רבות עשית למעננו: אין ערוך. אין מי להעריך ולהדמות אליך: אגידה. אם אמרתי אגיד נפלאותיך לא אוכל כי רבו מלספר:

   עוד פירושים על פסוק ו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   נִפְלְאוֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ. בִּשְׁבִילֵנוּ בָּרָאתָ עוֹלָמְךָ, קָרַעְתָּ לָנוּ אֶת הַיָּם וְחָשַׁבְתָּ מֵרָחוֹק לְהֵיטִיב לָנוּ. אִחַרְתָּנוּ בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה מִפְּנֵי הָאֱמוֹרִים, שֶׁקִּצְּצוּ אֶת הָאִילָנוֹת וְהֶחֱרִיבוּ אַרְצָם כְּשֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹצְאִין לָלֶכֶת לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם (מכילתא בשלח ויהי פתיחתא):

   אֵין עֲרוֹךְ אֵלֶיךָ. אֵין לְדַמּוֹת לְךָ כָּל שַׂר וּמוֹשִׁיעַ, לְשׁוֹן עֵרֶךְ כְּמוֹ ״כְּעֶרְכְּךָ״ (ויקרא כז:יב), אהפרישי״ר בְּלַעַ״ז:

   אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה. אִם בָּאתִי לְהַגִּיד וּלְדַבֵּר, עָצְמוּ מִסַּפֵּר:

   אבן עזרא

   רבות זה הוא השיר החדש ורבות תאר למלת נפלאותיך, על דרך רבים כל רבים עמים.

   ומחשבותיך גזרותיך.

   אלינו בעבורנו, או הוא כמשמעו, ואמר: אלינו, כנגד אלהינו.

   אין ערוך אין יכולת באדם שיערכם אליך והסוף יוכיח. ויש אומרים: שהוא כמו: יערוך לה' ואם היה כן, עצמו מספר ישוב אל נפלאותיך.

   רד"ק

   רבות עשית רבות כזאת עשית עמי.

   אתה יהוה אלהי נפלאתיך ומחשבתיך אלינו הנפלאות הן בשעת המעשה, והמחשבות טרם המעשה. ואמר על הבורא, יתברך, כאלו הוא חשב טרם המעשה, כי דברה תורה כלשון בני אדם (בבלי ברכות לא ב ובמקומות אחרים) וכן: הנה אנכי... וחשב עליכם מחשבה (ירמיהו יח יא). ואמר: אלינו כלומר: אליו ואל כל המיחלים לחסדו.

   אין ערוך אליך אין לערוך אליך וכנגדך כל הנפלאות שעשית עמנו, כי רבות הן מלערכן ומלספרן כמו שאמר:

   אגידה ואדברה כלומר אגידה ואדברה הנפלאות

   עצמו מספר: או אין ערוך כמו: אין כמוך באלהים אדני ואין כמעשיך (תהלים פו ח); כי מי בשחק יערך ליי' ידמה ליי' בבני אלים (שם פט ז).

   מלבי"ם

   רבות, אחרי ההצעה הזאת מספור הנס, יחוה דעת כי קרבן התודה אשר הוא מביא עתה להודות לה' חסדו, לא יביאנו בעבור החיוב התוריי לבד, יען שמחויב ע"פ התורה להביא תודה על הנס, כי הוא מביאו בעבור הערת השכל, שההערת השכל נעלה מן הערת התורה, שזה בא באמצעות ההכרה והתנדבות הנפש והלב, לא כן העושה ע"פ הערת התורה שהוא ע"פ הכרח, וכמ"ש בחובת הלבבות - ויבאר בזה כי מצות התורה יש להם שורש בשכל האדם וטבע נפשו, עד שגם אם לא היינו מצווים עליהם מאת ה' תבינם נפש המשכיל מעצמו וימצאם כתובים בקירות לבו, כמו ענין התודה שגם לולא צותה התורה שיביא האדם קרבן על הנס, תתנדב הנפש בזה מעצמה ע"פ טבעה, כי נתון בטבע האדם שישתדל להשיב תודה למיטיביו, ואם יעביר האדם על לבו הטובות הרבות והחסדים אשר גמלהו ה' כרחמיו וכרוב חסדיו יתעורר מעצמו להביא תודה לה', כמו שקין והבל הביאו מנחה לה' הגם שלא נצטוו ע"ז, מצד הערת שכלם ונדבת לבם, עד שהתודה שהוא מביא עתה אינו מביאה בעבור שמצא כן כתוב בספר תורת אלהים הכתובה על הספר ובדיו, רק בעבור שמצא כן כתוב בספר האלהים אשר חרת על לוח לבבו ובשכלו ובמצפונו, ועפ"ז אמר הנה רבות עשית אתה ה' אלהי, הוא מעשה האלהים אשר עשה בששת ימי בראשית שהם רבים מאוד, וכן נפלאותיך ומחשבותיך אלינו, הם הנסים והנפלאות שחדש ה' בכל דור בשביל ישראל, אגידה ואדברה עצמו מספר, אם ארצה להגיד ולדבר אותם לא אוכל לספרם מרוב רבוים, בין מעשה הטבע בין הנפלאות, (ומ"ש אין ערוך אליך הוא מאמר מוסגר, שאגב יאמר, ששני מיני המעשים האלה, שהם מעשה הטבע והנפלאות אין להם ערך ויחוס אליך, שהם רק מעשים ונפלאות בערכנו לא בערכך, שלפי גדולתך הבב"ת הם כאין נגדך, אחר שהם יש להם תכלית והם רק גדולות ונפלאות לפי ערכנו):

   מצודת ציון

   עצמו. ענין רבוי:

7. (ז)זֶבַח וּמִנְחָה לֹא־חָפַצְתָּ אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ:

   מצודת דוד:לא חפצת. אינך חפץ שיחטא האדם ויביא קרבן: אזנים כרית לי. לשמוע אל דברי התורה אשר היא טובה בעיניך מזבח וכן נאמר הנה שמוע מזבח טוב (ש״א ט״ו):

   עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ. בְּיוֹם מַתַּן תּוֹרָה כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״וְעַתָּה אִם תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה׳ וְגוֹ׳״ (שמות יט:ה), וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים וְגוֹ׳ עַל דִּבְרֵי עוֹלָה אוֹ זָבַח״ (ירמיהו ז:כב) ״כִּי יַקְרִיב מִכֶּם״ אָמַרְתִּי (ויקרא א:ב) וְלֹא הִזְקַקְתִּי חוֹבָה לְהַכְבִּיד עֲלֵיהֶם, תְּמִידִין וּמוּסָפִין אֵינָם אֶלָּא נַחַת רוּחַ שֶׁאָמַרְתִּי וְנַעֲשָׂה רְצוֹנִי וְדָבָר מוּעָט (ס״א אינו):

   אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי. לֵאמֹר ״שִׁמְעוּ בְקוֹלִי״ (ירמיה ז:כג):

   כָּרִיתָ. עֲשִׂיתָם חֲלוּלִים לִשְׁמֹעַ:

   אבן עזרא

   זבח שלמים.

   ומנחה במרחשת ומחבת. והטעם: כי מחשבותיך להטיב אלינו לא בעבור תשלומים, והנה הזכיר אחר זבח ומנחה העולה והחטאת. אמר ר' משה: כי מלת לא חפצת ישרת בעבור אחר והטעם לא השמעת כזאת באזני בדברך עמי בהר סיני. והנכון בעיני: לא בקשת זבח רק כרית לי אזנים שאשמע בקולך, כמו: הנה שמוע מזבח טוב.

   רד"ק

   זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי עולה וחטאה לא שאלת: הזבח הוא זבח השלמים והמנחה היא הסלת בלולה בשמן כמו שכתוב (ויקרא ג א; ב א–טז). והעולה היא באה לכפר על מצות עשה שעבר עליהם וחטאה היא קרבן החטאת כמו שכתוב (שם א ג–יז; ד ב–יב). והנה אמר: לא חפצת ולא שאלת; ונאמר בירמיהו (ז כב): כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח; והנה מצאנו בתורה (במדבר כח ב ג): שמצוה על התמידים להקריבם בכל יום! התשובה בזאת השאלה: כי תחלת מצות האל לישראל לא היתה אלא שישמעו בקולו. וכן אמר במרה (שמות טו כו): אם שמוע תשמע לקול יי' אלהיך והישר בעיניו תעשה. וכשהתחילו לחטוא צוה אותם על הקרבנות, על קרבנות היחידים ועל קרבנות הצבור; על קרבנות היחידים שיקריבו אותם החוטאים, ועל קרבנות הצבור צוה שיהיו תמידים בכל יום, לפי שאי אפשר שלא יהיו בכל ישראל רבים חוטאים בכל יום ויהיו רבים בהם שלא ידעו מה הם חיבים מעצמם להקריב, ויהיו קרבנות הצבור כפרה להם בשובם מחטאם. ואלו לא חטאו ישראל במדבר לא צוה אותם האל, יתברך, על הקרבנות, כי מתחלה לא צוה אותם עליהם כמו שאמר ירמיהו (ז כג ) בסוף הפסוק ההוא: כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי. וכן בעשרת הדברים (שמות כ א–יז; דברים ה ו–יח) שהם כוללים כל התורה אין בהם זכר לקרבנות. ואם לא יחטא איש איננו צריך לקרבן, והוא טוב לפני יי', יתברך, יותר מאותו שהחוטא ומקריב, כמו שאמר שמואל (א טו כב): החפץ ליי' בעלות וזבחים כשמע בקול יי'? הנה שמע מזבח טוב! וכן אמר בזה המזמור: זבח ומנחה לא חפצת... עולה וחטאה לא שאלת. אזנים כרית לי כלומר: פתחת לי שאשמע לקולך. גם לגמול החסדים שעשית עמי לא שאלת ממני עולה ומנחה, אלא לעשות רצונך, וכן חפצתי. כרית מן כי יכרה איש בור (שמות כא לג).

   מלבי"ם

   זבח, ר"ל אחר שמעשיך הטבעיים ונפלאותיך ההשגחיים עצמו מספר, א"כ הדעת נותן, שגם אם זבח ומנחה לא חפצת, גם אם לא היית חפץ שיקריבו לך זבח ומנחה אשר אזנים כרית לי, אשר השמעת לאזני בתורתך שאביא אותם על מזבחך לרצון, גם אם לא היית חפץ במו, וגם אם עולה וחטאה לא שאלת ולא היית מצוה על הקרבנות:

   מצודת ציון

   כרית. חפרת כמו בור כרה (לעיל ז):

   שאלת. בקשת:

8. (ח)אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה־בָאתִי בִּמְגִלַּת־סֵפֶר כָּתוּב עָלָי:

   מצודת דוד:אז. בעת מתן התורה אמרת: הנה באתי. לקבלה: במגלת ספר. כאשר כתוב עלי במגלת ספר בתורה שאמרתי אז נעשה ונשמע:

   עוד פירושים על פסוק ח: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   אָז. בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה אָמַרְתִּי לְפָנֶיךָ: הִנֵּה בָאתִי אֵלֶיךָ בִּמְסוֹרֶת בְּרִיתְךָ (יחזקאל כ:לז), ״נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע״ (שמות כד:ז). דָּבָר זוֹ כָּתוּב עֵדוּת עָלַי בִּמְגִלַּת סֵפֶר. בְּתוֹרַת מֹשֶׁה:

   אבן עזרא

   אז אמר ר' מרינוס: כי דוד ידבר כנגד כנסת ישראל וזה רמז לדבר אבותינו בסיני: נעשה ונשמע. והנכון בעיני: אומר זה בעד נפשו, כי בעת צרתו נדר נדר צוה לכותבו שישיר שיר חדש, ועתה באתי לשלם הנדר. והנכון שהנדר הוא לעשות וזה כל חפצי.

   רד"ק

   אז בהרפאי מחליי ובהנצלי מצרותי

   אמרתי בלבי כי לא תחפוץ זבח או מנחה אלא לעשות מה שצויתני

   הנה באתי לפניך

   במגלת ספר כתוב עלי: ועל כל אחד מבני עמך. והנה באתי אני לקים כל מה שכתוב עלי, ומגלת ספר הוא ספר התורה. ואמר כתוב ואם על פי שזכר מגלה, כי טעמו על ספר שהוא לשון זכר; וכן ספר התורה הזה (דברים לא כו ובמקומות אחרים), וגם בספר התורה הזאת (שם כה סא).

   מלבי"ם

   אז אמרתי ר"ל אז אם לא היית מצוה על הקרבנות בספר התורה, הייתי אומר הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי, ר"ל אז הגם שלא הייתי מוצא חיוב זה מהבאת הקרבנות בספר התורה, הייתי מוצא חיוב זה כתוב בספר אחר שהוא הספר הכתוב על לוח לבי, והייתי בא להקריב הקרבן ע"י מגלת ספר אשר הוא כתוב עלי בעצמי, היינו שהייתי מוצא חיוב זה מצד שכלי ומצד רגשת נפשי, שהשכל וטבע האדם מחייב אותי להשיב תודה למטיבי ושאודה לה' חסדו ולזבח זבחי תודה על טובותיו וחסדיו:

   מצודת ציון

   במגלת. ענין אגרת כמו מגלה עפה (זכריה ה):

9. (ט)לַעֲשׂוֹת־רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי:

   מצודת דוד:לעשות. וכאשר קבלתי עלי כן חפצתי לעשותה ותורתך שמורה בלבבי אשר היא מכלל המעיים:

   עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   רש"י

   וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי. אַף מַאֲכָלִי, עַל פִּי תוֹרָתְךָ הוּא:

   אבן עזרא

   ותורתך בתוך מעי בסתר על דרך: אכול את המגלה הזאת.

   רד"ק

   לעשות רצונך אלהי חפצתי חפצי ורצוני לעשות רצונך.

   ותורתך בתוך מעי: בתוך לבי, כי הלב בכלל המעים. ואמר: בתוך מעי, כלומר, שלא תסור מחשבתי ממנה.

   מלבי"ם

   לעשות, כי אחר שחפצתי לעשות רצונך, שזה אני חפץ מעצמי לעשות דבר המרוצה לך, ואני מוכן מצד טבעי להראות לך אות שאני מכיר טובה וא"א להראות זה בפועל רק ע"י איזה פעולה מעשיית הרגילה בין בני אדם, שיתנדב אדם להביא למי שהיטיב עמו דורון ומנחה ותודה, א"כ ותורתך בתוך מעי, איני צריך לבקש את תורתך בספר הכתוב בקלף ודיו וחרט אנוש, כי התורה הזאת מהבאת תודה היא כתובה בתוך מעי, היינו שהיא נמצאת בקרבי ובמצפוני ושכלי:

10. (י)בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק בְּקָהָל רָב הִנֵּה שְׂפָתַי לֹא אֶכְלָא יְהוָה אַתָּה יָדָעְתָּ:

    מצודת דוד:בשרתי. השמעתי לרבים את דברי התורה ולא מנעתי שפתי מלהשמיע והלא אתה ה׳ ידעת שכדברי כן הוא:

    עוד פירושים על פסוק י: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק. שִׁירָה עַל הַיָּם (שמות טו:א-כ), וְשִׁירָה עַל הַבְּאֵר (במדבר כא:יז-כ), שִׁירַת דְּבוֹרָה (שופטים ה):

    לֹא אֶכְלָא. לֹא אֶמְנַע, לְשׁוֹן ״וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם״ (בראשית ח:ב):

    אבן עזרא

    בשרתי צדק ומלת בשרתי לחבר כל בשר, להגיד דבר חדש טוב או רע, כמו: ויען המבשר.

    רד"ק

    בשרתי צדק דבר אחר יש עלי לעשות זולתי קיום המצות, והוא: לספר החסדים שעשית עמי. וכן עשיתי ובשרתי הצדק שעשית עמי

    בקהל רב כדי שישמעו רבים ויודו לשמך והבא לספר חדשות אם טוב ואם רע יקרא מבשר: על טוב ברוב; ועל רע גם כן, כמו: ויען המבשר (שמואל א ד יז). והנה הוא בקהל רב לספר החסדים החדשים שעשה עמו האל, יתברך; והנה הוא מבשר לפיכך אמר; בשרתי.

    הנה שפתי לא אכלא לא אמנע שפתי מלספר תמיד צדקתך.

    יהוה אתה ידעת: מה שאספר בשפתי ידעו רבים, אבל מה שהוגה לבי בצדקתך אתה ידעת ולא אחר זולתך; וזהו מה שאמר אחריו:

    מלבי"ם

    בשרתי, אחר שהציע לאמר שהקרבן שמביא אינו מביאו מהכרחיות התורה רק מרצון שכלו ונפשו המתנדבת לה', יאמר כי גם מה שהוא מספר את הנס הזה לפני קהל רב, בל יחשב לו זה לגאוה והתנשאות, וכאלו כונתו להתפאר כי עשה צדק ובעבור זה עזרהו ה' (כמ"ש קוה קויתי ה' ויט אלי), שמהראוי לשלמים להסתיר צדקתם ולא להתפאר בו לפני המונים שאז מורה שצדקתם היא שלא לשם ה' רק להתפאר, ע"ז אומר שמה שבשרתי צדק (היינו צדקי) לקהל רב, הנה שפתי לא אכלא, איני צריך לכלוא את שפתי מזה, כי ה' אתה ידעת האמת שאין כונתי להתפאר, רק כי צדקתך לא כסיתי בתוך לבי, שלא רציתי לכסות צדקתך, שהיה כונתי שידעו הכל את צדקתך, אמונתך ותשועתך אמרתי, במה שאמרתי תשועתך בזה אמרתי אמונתך, שע"י שישמעו איך אתה מושיע חוסים, בזה יאמינו בך ויכירו שאתה משגיח על צדקתי, ולכן לא כחדתי חסדך ואמתך לקהל רב, אחר שאין כונתי להתפאר רק שיתקדש שם שמים עי"ז ויראו רבים וייראו ויבטחו ויאמינו בה', ולכן אבקש אתה ה' לא תכלא רחמיך ממני, ותחשוב לי זאת לזכות, והנה ה' יושיע או מצד הרחמים בראותו עני המדוכא וצערו, או מצד החסד או האמת, החסד הוא מה שיעשה ה' בלא שום זכות או הבטחה קדמה לו, והאמת הוא מה שיעשה ה' ע"י זכות או ע"י הבטחה, כמו דוד שהבטיחו ה' ע"י שמואל בעת משחו למלך שיושיעהו תמיד, ועל הרחמים אמר לא תכלא רחמיך ממני, היינו בעת צרה שאני צריך לרחמים, אבל חסדך ואמתך תמיד יצרוני אף שלא בעת צרה:

    מצודת ציון

    בשרתי. ענין השמעות חדשות לרבים:

    אכלא. אמנע כמו ויכלא הגשם (בראשית ח׳):

11. (יא)צִדְקָתְךָ לֹא־כִסִּיתִי בְּתוֹךְ לִבִּי אֱמוּנָתְךָ וּתְשׁוּעָתְךָ אָמָרְתִּי לֹא־כִחַדְתִּי חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ לְקָהָל רָב:

    מצודת דוד:צדקתך. והצדקה שעשית עמדי לא כסיתי בלבי מלהודיע לרבים: לא כחדתי. לא מנעתי מלספר חסדך לקהל רב בכדי להמשיך לבם אחריך:

    עוד פירושים על פסוק יא: אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

    אבן עזרא

    צדקתך כנגד בשרתי צדק והנה בגלוי ובסתר.

    רד"ק

    צדקתך לא כסיתי בתוך לבי כי אם האדם איננו חושב והוגה עליה תמיד הנה הוא מכסה אותה ומעלימה וזהו: לא כסיתי בתוך לבי. או פרוש צדקתך לא כסיתי בתוך לבי: כמו שהיא בתוך לבי כן אמרתי אותה לבני אדם, ולא כסיתי אותה מהם; וזהו שאמר:

    אמונתך ותשועתך אמרתי ואמונת האל ותשועתו לחסידיו שמקים להם הבטחותיו הטובות. כי אמונה לשון קיום, כמו: ונאמן ביתך (שם ב ז טז); במקום נאמן (ישעיהו כב כג), והדומים להם. וזהו שאמר גם כן:

    לא כחדתי חסדך ואמתך האמת היא קיום הטובה שהבטיח, והחסד הוא יתרון הטובה על מה שהבטיח. ומלת

    לקהל נקשרת עם אמרתי, ולא עם כחדתי, כי אם היתה נקשרת עם כחדתי היה אומר מקהל. וכמה מלות כמו זאת נקשרות עם הרחוק, לא עם הקרוב, כמו שכתבנו בספר המכלול בחלק הדקדוק ממנו.

    רב:

    מצודת ציון

    כחדתי. מנעתי כמו ולא כחדו מאבותם (איוב ט״ו:י״ח):

12. (יב)אַתָּה יְהוָה לֹא־תִכְלָא רַחֲמֶיךָ מִמֶּנִּי חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ תָּמִיד יִצְּרוּנִי:

    מצודת דוד:אתה ה׳. לכן גם אתה ה׳ השב גמול ולא תמנע רחמיך ממני: ואמתך. אמתת הבטחתך:

    עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק

    רש"י

    לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ. לֹא תִמְנַע:

    יִצְּרוּנִי. יִשְׁמְרוּנִי:

    אבן עזרא

    אתה, חסדך ואמתך שספרתי לקהל רב, הם יצרוני מכל צר.

    רד"ק

    אתה יהוה לא תכלא רחמיך ממני חסדך ואמתך תמיד יצרוני: כמו שהצלתני מזאת הצרה כן תצילני מכל צרה ולא תמנע רחמיך ממני כשאצטרך אליהם, כי תמיד אני צריך אל חסדך ואמתך שיצרוני כמו שאומר:

13. (יג)כִּי אָפְפוּ־עָלַי רָעוֹת עַד־אֵין מִסְפָּר הִשִּׂיגוּנִי עֲוֺנֹתַי וְלֹא־יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת עָצְמוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי וְלִבִּי עֲזָבָנִי:

    מצודת דוד:השיגוני. המקטריגים הנעשים מעונותי רדפו אחרי והשיגוני: ולא יכלתי לראות. כי כהו עיני מהצרות: ולבי עזבני. הלך ממני אומץ הלב:

    עוד פירושים על פסוק יג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    אָפְפוּ. סָבְבוּ:

    אבן עזרא

    כי העונש והרע הבא על האדם יקרא עון, כי הוא היה הסבה לביאת הרעה, כמו: גדול עוני, ויגדל עון בת עמי, אם יקרך עון וככה השיגוני עונותי ולא יכלתי לראות על דרך וכסה את עין הארץ, בעבור שאין לעונותי מספר, או ולא יכולתי לראות מראה הלב, כמו: וירא יעקב.

    ולבי עזבני כאילו נשארתי בלא לב.

    רד"ק

    כי אפפו עלי רעות עד אין מספר אפפו: הקיפו, כמו: כי אפפוני משברי מות (שמואל ב כב ה). כי בן האדם מזומן לפגעי הזמן והעולם ואין להם מספר, וראוי לאדם לפחד מהם שמא יגרום החטא (בבלי ברכות ד א) ואפילו, החסיד כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז כ), ולא יקרו לאדם הפגעים אם לא על ידי עון (בבלי שבת נה א), לפיכך אמר:

    השיגוני עונתי ובאמרו: השיגוני כלומר: מצאוני במקום העונש, ולא אוכל לברוח מהם.

    ולא יכלתי לראות עצמו משערות ראשי לא אוכל לראות עונותי כלם כי רבים המה. ומה שאמר:

    ולבי עזבני: כחי, כלומר: דעתי עזבני מלספרם, כל כך הם רבים. וכן ראוי לכל חסיד, בתפלתו לפני האל הגדול, להגדיל עונותיו ולמעט צדקותיו, שיאמר כי הוא מלא עונות ויבקש הכפרה והרחמים. או יהיה פרוש ולא יכלתי לראות... ולבי עזבני: על דרך הפלגה, כאלו אומר: כהו עיני ולבי אין עמי מפחדי על עונותי.

    מלבי"ם

    כי אפפו, בעת שאפפו עלי רעות עד אין מספר, היה הסבה לזה כי השיגוני עונותי, שע"י עונותי באו עלי הרעות, כמ"ש לא הנחש ממית אלא החטא ממית, רק אנכי לא יכלתי לראות, שטחו עיני מראות שהעון הוא המיסר אותי, והגם שעונותי עצמו משערות ראשי, והיו רבים מאד עד שהיה ראוי לי לראות ולהבחין זאת, מ"מ לבי עזבני, ולא יכלתי להבחין בהבחנת הלב שהרעות באו עלי ע"י עונותי הרבים:

    מצודת ציון

    אפפו. סבבו כמו אפפוני חבלי מות (לעיל י״ח):

    עצמו. ענין ריבוי:

14. (יד)רְצֵה יְהוָה לְהַצִּילֵנִי יְהוָה לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה:

    מצודת דוד:רצה. וכשתרצה אין מי שימחה בידך:

    עוד פירושים על פסוק יד: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    אבן עזרא

    רצה, לעזרתי חושה להיות עזרתי, או שם התאר, כמו לעזרני.

    רד"ק

    רצה יהוה יהיה רצונך

    להצילני תמיד מכל צרה ופגע שיזדמן לי

    יהוה לעזרתי חושה: שתמהר לעזרתי.

    מלבי"ם

    רצה ה', שתתרצה ותתפייס על עוני, ותבא להצילני מן הבאים להרגני, וכן ה' לעזרתי חושה מיתר רעות הזמן:

15. (טו)יֵבֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ יַחַד מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי לִסְפּוֹתָהּ יִסֹּגוּ אָחוֹר וְיִכָּלְמוּ חֲפֵצֵי רָעָתִי:

    מצודת דוד:יבושו. כשיראו הצלתי: יסוגו אחור. כאדם הבוש החוזר על עקבו:

    עוד פירושים על פסוק טו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    לִסְפּוֹתָהּ. לְכַלּוֹתָהּ, כְּדִמְתַרְגְּמִינָן (דברים ב:יד) ״עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר״ – ״עַד דְּסָף כָּל דָּרָא״:

    אבן עזרא

    יבושו, לספותה כמו: האף תספה.

    רד"ק

    יבשו ויחפרו יחד ובזה יבשו האויבים

    מבקשי נפשי כאשר יראו שאתה עמדי ואין להם כח להזיקני. ומלת

    לספותה כמו לכלותה. וכן: האף תספה (בראשית יח כג).

    יסגו אחור ויכלמו חפצי רעתי:

    מלבי"ם

    יבושו, עד שעי"כ יבושו מבקשי נפשי להרגני, וגם יסוגו אחור חפצי רעתי שהם השונאים אותי בסתר, הגם שאין באים בפועל לבקש נפשי, רק שמתאוים רעתי:

    מצודת ציון

    לספותה. לכלותה כמו ספתה בהמות (ירמיה י״ב):

    יסוגו אחור. יחזרו לאחור:

16. (טז)יָשֹׁמּוּ עַל־עֵקֶב בָּשְׁתָּם הָאֹמְרִים לִי הֶאָח הֶאָח:

    מצודת דוד:ישמו. יהיו שוממים בעבור גמול שכר בשתם שמביישים אותי ואומרים עלי האח ושמחים לצרתי:

    עוד פירושים על פסוק טז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    יָשֹׁמּוּ. יִתְמָהוּ:

    עַל עֵקֶב בָּשְׁתָּם. כְּשֶׁיְּקַבְּלוּ בָּשְׁתָּם עַל עֵקֶב, הַכֹּל בְּמִדָּה שֶׁמָּדְדוּ וּבְדֶרֶךְ שֶׁהָלְכוּ לְמוּלִי. עַל עֵקֶב ״וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נוֹדָעוּ״ (תהלים עז:כ); ״צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן״ (שיר השירים א:ח) – כֻּלָּם לְשׁוֹן מִדְרַךְ כַּף רֶגֶל הֵם, טְרַצִי״שׁ בְּלַעַ״ז. עַל עֵקֶב אַנְצִי״שׁ טְרַצִ״ישׁ:

    הָאוֹמְרִים לִי הֶאָח. הָאוֹמְרִים עָלַי בִּשְׁבִילִי הֶאָח, כְּשֶׁהַצָּרָה בָּאָה מִתְהַלְּלִים בְּאֵידִי. כָּל עָנִי וְאֶבְיוֹן שֶׁבִּתְהִלִּים אֵינוֹ אֶלָּא כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵל:

    אבן עזרא

    ישומו ישומו הם בסוף הבושת שיעשו לי. ויש אומרים: כנגד שכר, כמו לעולם עקב, והנה בשתם על שני פירושים דקדוקו אחד.

    רד"ק

    ישמו יהיה להם שממון

    על עקב בשתם בשכר בשתם שהיו מבישים אותי בעת צרתי. עקב פרושו: שכר, כמו: עקב תשמעון (דברים ז יב); עקב כי בזתני (שמואל ב יב י).

    האמרים לי האח האח: האמרים בעבורי האח האח: שמחה שמחה. וכן: האח האח ראתה עיננו (תהלים לה כא).

    מלבי"ם

    ישמו, וגם אותם שמביישים אותי ע"י שמוציאים עלי דבת שקרים והם אומרים האח האח ראתה עיננו (כנ"ל ל"ה כ"א), ישמו בעבור בשתם שמביישים אותי:

    מצודת ציון

    ישומו. לשון שממון:

    עקב. ענין שכר וגמול כמו עקב תשמעון (דברים ז׳:י״ב) האח. הוא ענין לשון שמחה:

17. (יז)יָשִׂישׂוּ וְיִשְׂמְחוּ בְּךָ כָּל־מְבַקְשֶׁיךָ יֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל יְהוָה אֹהֲבֵי תְּשׁוּעָתֶךָ:

    מצודת דוד:בך. בתשועתך: אוהבי. האוהבים שיבוא להם התשועה על ידך יאמרו תמיד יגדל ה׳ ר״ל יבוא להם התשועה ויהללו את ה׳:

    עוד פירושים על פסוק יז: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    אבן עזרא

    ישישו זה טעם בשרתי צדק.

    רד"ק

    ישישו וישמחו בך האויבים ישמו, אבל

    כל מבקשיך ישמחו.

    יאמרו תמיד יגדל יהוה. וטעם יגדל כי בעשותו הנסים לחסידים מתגדל שמו בעולם, ואומרים הכל: גדול הוא ועושה נפלאות.

    אהבי תשועתך: ומבקשיך הם האהבים תשועתך, שלא יבקשו תשועה ועזר מאחר.

    מלבי"ם

    ישישו וישמחו בך כל מבקשיך, באשר יראו שאתה מושיע להבוטחים בך, ויאמר שיש הבדל בין המבקש ה' להמבקש תכלית אחר, שהמבקש תכלית אחר לא ישמח ע"י הבקשה רק אם בקש ומצא את הדבר אשר בקש, אבל בך ישמחו גם מבקשיך, כי הבקשה עצמה היא התכלית והיא השגת המבוקש כמ"ש ישמח לב מבקשי ה', ויאמרו תמיד יגדל ה' אוהבי תשועתך שמי שאינו אוהב התשועה בעצמה רק את התכלית הנצמח ע"י התשועה מה שע"י התשועה נמלט מצרה, הוא לא יבקש את התשועה, כי היה רוצה יותר שלא היתה הצרה מגעת אליו ולא היה מצטרך לישועה, אבל אלה שרוצים ואוהבים התשועה בעצמה באשר ע"י התשועה יתקדש שם ה', הם רוצים שיצטרכו תמיד לתשועה כדי שעי"ז יגדל ה' תמיד ויתקדש שמו, והם רוצים שיצטרכו תמיד לישועה כדי להגדיל שם ה' עי"כ:

18. (יח)וַאֲנִי עָנִי וְאֶבְיוֹן אֲדֹנָי יַחֲשָׁב לִי עֶזְרָתִי וּמְפַלְטִי אַתָּה אֱלֹהַי אַל־תְּאַחַר:

    מצודת דוד:עני ואביון. אני מכניע את עצמי לפניך כעני ואביון וה׳ יחשב לי את ההכנעה הזאת לזכות: אל תאחר. להביא את התשועה:

    עוד פירושים על פסוק יח: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    יַחֲשָׁב לִי. יִתֵּן לִי לֵב לַחֲשֹׁב עֲנִיּוּתִי וְאֶבְיוֹנוּתִי לְהוֹשִׁיעֵנִי:

    יַחֲשָׁב לִי. פֶּנְשׁוֹיִי״ט בְּלַעַ״ז:

    אבן עזרא

    אני אחשב עצמי כי אני עני ואביון ולא אוכל לעמוד לפני אויבי.

    יחשב לי זה והטעם שפלות לבי, או לי במקום בעבורי, כמו: הנלחם לכם.

    אל תאחר פועל עומד, כמו: מדוע אחרו.

    רד"ק

    ואני עני ואביון אף על פי שדוד היה מלך, עני ואביון הוא בן אדם לרוב תצטרכו לעזרת האל, יתברך, ולתשועתו תמיד.

    אדני יחשב לי עזרתי ומפלטי אתה יחשב להטיב לי ולעזרני ולפלטני בעת צרה. וכבר פרשתי יחשב לי במלת מחשבותיך (פסוק ו). או פרוש יחשב לי: עניי שאני בו לכפרת עונותי. או פרושו מענין לא חשב אנוש (ישעיהו לג ה), כלומר: שאהיה בעיניך חשוב וטוב.

    אלהי אל תאחר: כי מיד תושיעני כמו שאמר (פסוק יד): לעזרתי חושה.

    מלבי"ם

    ואני, ר"ל ואני מצטרך תמיד לישועה, כי ה' יחשב לי שאני עני ואביון, ואין לי מאומה מצד עצמי רק מה שאשיג בישועת ה', כי רק עזרי ומפלטי אתה, שאני נרדף תמיד מאויבי ואני עני וחלש כח כנגדם רק מה שאתה עזרי ומפלטי מידם, לכן אלהי אל תאחר את הזמן הצריך לישועה כי דלותי מאד מצד עצמי:

    מצודת ציון

    ואביון. הוא דל מעני כי תאב הוא לכל דבר היות הכל נמנע מאתו:

    תאחר. מלשון איחור והמתנה: