תהילים פרק ד׳

תהילים פרק ד׳ עם פירוש

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון.

1. (א)לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת מִזְמוֹר לְדָוִד:

   מצודת דוד:למנצח. ר״ל המזמור הזה של דוד נמסר לבן לוי המנצח לנגנו בנגון בבית המקדש:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת. מִזְמוֹר זֶה יָסַד דָּוִד, שֶׁיֹּאמְרוּהוּ בְּנֵי לֵוִי הַמְנַצְּחִין בִּנְגִינוֹת בְּשִׁיר עַל הַדּוּכָן. לְשׁוֹן נִצּוּחַ נוֹפֵל בַּמִּתְחַזְּקִים בָּעֲבוֹדָה, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״יַעַמְדוּ הַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית ה׳״ (עזרא ג:ח):

   אבן עזרא

   למנצח בנגינות אמר הגאון: כי זה המזמור לדוד ונתנו לאחד מן המשוררים לנגן אותו תמיד, כמו לנצח. ואחרים אמרו: כי המנצח הוא הפקיד שהוא שר על המנגנים כמו ומנצחים עליהם, וזהו הנכון ונפתח למ"ד למנצח בעבור היותו ידוע.

   וטעם בנגינות שיש לו שתי נעימות. ויש אומרים: כלי שיר נקרא נגינות. ולפי דעתי: שהיו בישראל נגינות ושירות על נעימות רבות.

   וטעם בנגינות שהיה תחלת שיר והנה נכתב עם זה המזמור הניגון וככה למעלות והמעלות ועל עלמות ועל אילת השחר ועל יונת אלם ועל מחלת.

   רד"ק

   למנצח בנגינות מזמור לדוד: אמרו רבותינו זכרם לברכה (שוחר טוב במקומו): המזמור הזה נאמר בשלשה מיני שבח: בנצוח בנגון במזמור. והנראה: כי המנצח הוא אשר היה על המשוררים. ועל ידי המנצחים היו נאמרים המזמורים. והיו נותנים אותם למנגנים ולמשוררים, ולא תמצא בשום מקום למשורר ולמנגן אלא למנצח. וכן בתפלת חבקוק (ג יט) למנצח בנגינותי; וכן כתוב (דברי הימים א כג ד) לנצח על מלאכת בית יי'; וכתיב (שם טו כא) בכנרות על השמינית לנצח. ויש שהיה מנצח על כלי הנקרא נגינות, ויש על כלי הנקרא שמינית. ועם הכלים היו נאמרים השירים והנגונים והתהלות כל אחד לפי נגונו הידוע אצלם; כי חכמה גדולה היתה והיא תעורר הנפש החכמה, והיא נספרת בכלל החכמות החיצונות. והכלים שהיו בבית המקדש להלל הם נבלים וכנורות ומצלתים וחצוצרות ושופר. והיו הכלים נחלקים על נגינות ידועות אצלם. יש מהנגינות שנקרא עלמות כמו שכתוב (שם שם ג) וכתוב (תהלים מו א) על עלמות שיר. ויש שנקרא נגינות, ובו היה נאמר זה המזמור. ויש מהם נקרא משכיל. ויש מהם נקרא מכתם. ויש שגיון. ויש מהם נחילות. ויש שגיונות. ויש גתית. ויש נקרא מן הכלים עשור. ויש עוגב. ויש מנים. וכל אחד חלוק בנגינתו כמו שהוא ידוע אצל בעלי החכמה. ומצאנו כתוב אחד אומר (דברי הימים א כג ה): וארבעת אלפים מהללים ליי' בכלים אשר עשיתי להלל. ולא נודע אם אשר היו הכלים בידם הם אשר היו אומרים המזמור בפיהם, או אם היו יחד המשוררים בפה, וכנגדם אשר היו מנגנים בכלים. ומצאנו כתוב אחר אומר (שם ב ז ו) והלוים בכלי שיר יי' אשר עשה דויד המלך להדות ליי' כי לעולם חסדו בהלל דויד בידם והכהנים מחצצרים נגדם. ועוד כתיב (שם כט כח): והשיר משורר והחצצרות מחצצרים. והחצוצרות לבדם היו ביד הכהנים כמו שכתוב (במדבר י ח): ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות; ושאר הכלים היו ביד הלוים. וכן כתיב (דברי הימים ב כט כו): ויעמדו הלוים בכלי דויד והכהנים בחצצרות.

   מלבי"ם

   למנצח, מזמור זה תקן בעת שהיה רעב בימי דוד שלש שנים, ולצני הדור אמרו שהוא בעבור חטא דוד, ודוד שאל אז בה' ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר הרג את הגבעונים, ופייסו את הגבעונים וירד הגשם, ואז הקריב זבחי צדק, רצה לומר זבחי תודה בעבור שנתברר צדקו שלא היה הרעב בעבור חטאו, ומזמור זה נחלק לג' חלקים המצוינים במלת סלה: (חלק א') בקראי אומר עת אקרא בתפלה ענני מפני שלשה דברים א. מצד שאתה אלהי צדקי, מצד שאתה יודע צדקתי ומעשי הטובים, ב. מצד הרחמים ומצד שאתה רגיל תמיד לענות בעת צרה, וזה שכתוב הלא תמיד בצר הרחבת לי, ג. מצד החנינה ומתנת חנם, כמ"ש וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו כדאי, וזה שכתוב חנני ושמע תפלתי:

   מצודת ציון

   למנצח. בעלי השיר יקראו מנצחים כי דרכם לנצח זה את זה בהרמת הקול ובהכרעתו:

   בנגינות. מלשון נגינה וזמר העשוי בהכרעת הקול:

2. (ב)בְּקָרְאִי עֲנֵנִי אֱלֹהֵי צִדְקִי בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי חָנֵּנִי וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי:

   מצודת דוד:בקראי. בעת אקרא לך ענני: אלהי צדקי. אתה אלהי העושה עמדי צדקה הלא מעולם כשהייתי בצר ובדוחק העמדתני במרחב לכן גם עתה חנני:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק

   רש"י

   בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי. בַּיָּמִים שֶׁעָבְרוּ עָלַי, וּמֵעַתָּה חָנֵּנִי וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי:

   אבן עזרא

   בקראי וטעם אלהי צדקי – אתה הסבה הראשונה להראות צדקי.

   ובצר שם דבר, כמו: בצר לי.

   רד"ק

   בקראי ענני אלהי צדקי הנכון שנאמר המזמור הזה גם כן בברחו מפני אבשלום. ואמר: בקראי ענני אלהי צדקי שאתה יודע כי עמי הצדק ועם אשר כנגדי העול והחמס, ואתה אלהים שופט עלינו. כי כל אלהים ענינו שופט כמו שפרשנו אך יש אלהים שפטים בארץ (תהלים נח יב). וכן נקראו בני אדם השופטים (שמות כב ח) עד האלהים יבא דבר שניהם; והגישו אדניו אל האלהים (שם כא ו).

   בצר הרחבת לי הרחבת כמו תרחיב לי, כמו שפרשנו שבנבואות יאמר עבר במקום עתיד שהדבר כאלו נעשה. וכן היתה רוח הקדש מופיעה על לשונו ואומר: הרחבת לי חנני ושמע תפלתי.

3. (ג)בְּנֵי אִישׁ עַד־מֶה כְבוֹדִי לִכְלִמָּה תֶּאֱהָבוּן רִיק תְּבַקְשׁוּ כָזָב סֶלָה:

   מצודת דוד:בני איש. אתם בני אדם גדולים עד מתי תהפכון כבודי לכלימה ר״ל במקום הכבוד הראוי אלי תכלימו אותי וכאומר הלא משפט החשובים לכבד את מי הראוי לכבוד תאהבון ריק. מוסב על עד מה לומר עד מתי תאהבון לדבר דברי ריק וכזב מבלי הפסק:

   עוד פירושים על פסוק ג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   בְּנֵי אִישׁ. בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הַקְּרוּיִים אִישׁ, בְּאַבְרָהָם נֶאֱמַר (בראשית כ:ז) ״הָשֵׁב אֶת אֵשֶׁת הָאִישׁ״, בְּיִצְחָק נֶאֱמַר (בראשית כד:סה) ״מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה״, בְּיַעֲקֹב נֶאֱמַר (בראשית כה:כז) ״אִישׁ תָּם״:

   עַד מֶה כְבוֹדִי לִכְלִמָּה. עַד מָתַי אַתֶּם מְבַזִּים אוֹתִי? הֲרְאִיתֶם אֶת בֶּן יִשַׁי (שמואל א כב:ט), ״מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי״ (שמואל א כה:י), ״בִּכְרָת בְּנִי עִם בֶּן יִשַׁי״ (שמואל א כב:ח), ״כִּי בוֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי״ (שמואל א כ:ל), אֵין לִי שֵׁם?

   תְּבַקְשׁוּ כָזָב. תִּרְדְּפוּ לִמְצוֹא כְּזָבִים, כְּגוֹן הַזִּיפִים שֶׁמַּלְשִׁינִים עָלַי, וְלִי הָיוּ מַרְאִים שָׁלוֹם, וְכַיּוֹצֵא בָהֶם דִּילָטוֹרִין שֶׁהָיוּ בִּימֵי שָׁאוּל: ״הֲלֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה״ (שמואל א כג:יט), וְכֵן הַרְבֵּה:

   אבן עזרא

   בני אמר רבי משה הכהן ז"ל: כי זה המזמור ככתוב למעלה וידבר עם בני איש בעבור גבהות לבם בבחרותם, עד מתי שמתם כבודי לכלימה ולא יעמוד זה שאביתם ולא יקום ולא יהיה, כי באמת תבקשו כזב. ועל דעת רבי משה: שהוא מדבר על עוזרי אבשלום.

   רד"ק

   בני איש אמר כנגד גדולי ישראל שהיו עם אבשלום. וכן גם בני אדם גם בני איש (תהלים מט ג). בני אדם ההמון, בני איש הגדולים. וכן הלוא איש אתה ומי כמוך בישראל (שמואל א כו טו); גדעון בן יואש איש ישראל (שופטים ז יד).

   עד מה כבודי נפשי כמו שאמר במזמור הקודם רבים אמרים לנפשי, או פרוש כבודי

   לכלמה שאני מלך ואתם מכלימים אותי ומבריחים אותי ממלכותי.

   תאהבון ריק דבר שלא יתקים והוא מלכות אבשלום.

   תבקשו כזב סלה: וזהו כזב דבר שאין לו קימא, כמו (ישעיהו נח יא): אשר לא יכזבו מימיו.

   מלבי"ם

   בני איש אחרי ההקדמה הזאת מסב פניו אל לצני הדור שאמרו שהיה הרעב בעבור חטאו, אומר אתם בני איש, דרככם הפוך מדרכי ה', ראו עד מה כבודי לכלימה, עד כמה השתדלו להכלים כבודי, תאהבון ריק, תבקשו כזב רצה לומר או שתאהבו להכלים אותי על ידי דבר ריק שאין בו ממש ותעשו ממנו דבר גדול להגדיל עלי עקב, או אם גם דבר ריק לא תמצאו תבקשו ותמציאו דבר כזב ועלילת שקר: (חלק ב') ודעו, רצה לומר עתה דעו שה' ענני מפני שני דברים, א. מצד שהפלה ה' חסיד לו שהבדיל את החסיד בהפלאה והשגחה פרטית לברר צדקו, ב. מצד שה' ישמע תמיד בקראי אליו, ולכן:

   מצודת ציון

   איש. ר״ל גדול וחשוב וכן הלא איש אתה (שמואל א׳ כ״ו):

   עד מה. עד מתי כמו עד מה ה׳ תאנף (לקמן ע״ט):

4. (ד)וּדְעוּ כִּי־הִפְלָה יְהוָה חָסִיד לוֹ יְהוָה יִשְׁמַע בְּקָרְאִי אֵלָיו:

   מצודת דוד:ודעו. תנו לב לדעת כי כמו שהבדיל ה׳ את כל חסיד להיות לו ולחלקו כ״כ הבדילני לחלקו וישמע בקראי אליו ולא תוכלו לו:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

   רש"י

   הִפְלָה. הִבְדִּיל:

   אבן עזרא

   ודעו כי הפלה ה' כמו: אשר יפלה ה' הבדיל והודיע מי שהוא חסידו, כי ישמע בקראו אליו.

   רד"ק

   ודעו כי הפלה יהוה הפריש והבדיל. וכן והפלה יי' בין מקנה ישראל (שמות ט ד). ופרושו: הבדילני מכל ישראל להיות מלך. על דרך הבדיל יי' את שבט הלוי (דברים י ה). ולמה? כי ידעני

   חסיד. והחסיד הוא מי שעושה טובה עם חברו לפנים משורת הדין, ודוד עשה עם כמה בני אדם לפנים משורת הדין, שהיו עושים עמו רעה והוא היה עושה עמהם טובה. כמו שמצאנו בשאול שהתודה אליו ואמר (שמואל א כד יח): כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה. והנה הוא הבדילני

   לו ונתן לי המלוכה, ואיך תחשבו אתם לגזלה ממני ולהמליך אחר? ואף על פי שתראוני בצרה עתה, תדעו כי

   יהוה ישמע בקראי אליו: ויוציאני מן הצרה הזאת.

   מצודת ציון

   הפלה. הפריש כמו והפליתי ביום ההוא (שמות ל״ב):

5. (ה)רִגְזוּ וְאַל־תֶּחֱטָאוּ אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל־מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה:

   מצודת דוד:רגזו. חרדו מה׳ ואל תחטאו בי לדבר עלי כזב: אמרו וגו׳. בהיותכם על משכבכם שהיא עת אשר מחשבות האדם פנוים מן הטרדה אז חשבו בלבבכם אשר הכזב הוא רע בעיני המקום ושתקו לעולם מדבר כזב:

   עוד פירושים על פסוק ה: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   רִגְזוּ. חִרְדוּ מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַל תֶּחֱטָאוּ:

   אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם. הָשִׁיבוּ עַל לְבַבְכֶם שֶׁהִזְהִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּךְ:

   אבן עזרא

   רגזו בעבור שיכלימוהו תחת כבודו וידברו כזב עליו, אמר רגזו מהשם, פחדו כמו: אל תרגזו בדרך, כי המלך שואל הלעגות שלו. ויש אומרים: כי חשבתם כזב בלבבכם אל יצא מפיכם וזה איננו נכון. וכתוב: דובר אמת בלבבו, לב חורש מחשבות און, ודבור הלב הוא העיקר והלשון איננו, רק מליץ בין הלב ובין השומעים, רק הפירוש הוא שתחשבו בלבבכם בלילות על משכבכם, שאין לכם עסק בני אדם ולא תדברו כזב ביום, וזהו: ודומו סלה.

   רד"ק

   רגזו ענין פחד כמו ורגזו וחלו (דברים ב כה) פחדו מהאל אם לא תפחדו ממני

   ואל תחטאו עוד לרדוף אחרי ולמרוד בי.

   אמרו בלבבכם על משכבכם כי האדם על משכבו ימצא לבו יותר פנוי מעסקי העולם ואז תהיה כונתו זכה. ואמר דוד כנגדם: חשבו בלבבכם. וכן נקראת מחשבת הלב אמירה, האמרה בלבבה (ישעיהו מז ח). ואמר:

   ודמו סלה: רצונו לומר: שתקו וחדלו למרוד בי. כי הדממה ענין שתיקת הדבור והקול, כמו וידמו למו עצתי (איוב כט כא); דממה וקול אשמע (שם ד טז). ויש שהיא שתיקת המעשה והתנועה, כמו יקם סערה לדממה (תהלים קז כט); מעי רתחו ולא דמו (איוב ל כז); וידם השמש (יהושע י יג); דמו עד הגיענו אליכם (שמואל א יד ט); לאבן דומם (חבקוק ב יט), והדומים להם. ומזה הענין הוא ודמו סלה, כלומר: חדלו לכם ממעשיכם. והרב מורה צדק רבנו משה בן מימון פרש (מורה הנבוכים א נ נט): שהפסוק הזה מצוה למשכילים החשובים שיכירו האמת ושבח האל בלבם כדי שלא ישיגם שגיאה בדבור; ואין זה מענין המזמור.

   מלבי"ם

   רגזו מה', ואל תחטאו להוציא דבה על דוד, ונגד מה שאתם מזכירים עליו חטא בת שבע, אמרו בלבבכם על משכבכם עול של משכבכם, מה שאתם חטאתם במשכב, ודמו ושתקו מלהוציא דבה על דוד: (חלק ג') זבחו, מסב פניו אל הכהנים המקריבים את הזבחים, זבחו את הזבחים שהבאתי, (וקראם זבחי צדק שבאו להודות על שנתברר צדקו של דוד) ובטחו אל ה' שיתן מטר על הארץ:

   מצודת ציון

   רגזו. ענין תנועת הרעדה כמו שמעו עמים ירגזון (שם ט״ז):

   ודמו. ושתקו כמו וידום אהרן (ויקרא י׳):

6. (ו)זִבְחוּ זִבְחֵי־צֶדֶק וּבִטְחוּ אֶל־יְהוָה:

   מצודת דוד:זבחו. הצדיקו מעשיכם ויחשב לה׳ כזבחים ואז בטחו בו כי יש תקוה ולמה תכזבו בו להחניף לשאול בעבור להנות ממנו הנאות ממון הלא טוב לחסות בה׳:

   עוד פירושים על פסוק ו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק

   רש"י

   זִבְחוּ זִבְחֵי צֶדֶק. הַצְדִּיקוּ מַעֲשֵׂיכֶם, וַהֲרֵי אַתֶּם כִּמְקְרִיבִים זְבָחִים:

   וּבִטְחוּ אֶל ה׳. שֶׁיַּשְׁפִּיעַ לָכֶם טוֹבָה, וְאַל תֶּחֱטָאוּ לוֹ בִּשְׁבִיל מָמוֹן, שֶׁאַתֶּם מְצַפִּים לְקַבֵּל שָׂכָר מֵאֵת שָׁאוּל:

   אבן עזרא

   זבחו זבחי צדק הם השלמים שהם קרבים אמוריהם לא בעבור אשם, או חטאת או עולה על הלב, שהיא המחשבה ואין טענה מן אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל, כי הטעם ועולה כנגד ראובן ושמעון.

   וטעם זבחו הניחו דברי ריק והודו לשם, שנתן נעמו לכם.

   רד"ק

   זבחו זבחי צדק מאשר הרעותם הנה צריכים אתם כפרה וזבחו ליי' זבחי צדק שתשובו ולא כזבחי רשעים שנאמר בהם (משלי כא כז): זבח רשעים תועבה, שישובו לרשעתם אחר הזבחים; לפיכך אמר: זבחי צדק.

   ובטחו את יהוה: לא על גבורתכם ועל היותכם המון רב, אלא ביי' תבטחו לבדו. וקשר הבטח עם מלת אל כמו עם מלת על. וכן בטח אל יי' בכל לבך (שם ג ה); אל תבטחו לכם אל דברי השקר (ירמיהו ז ד).

7. (ז)רַבִּים אֹמְרִים מִי־יַרְאֵנוּ טוֹב נְסָה־עָלֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָ יְהוָה:

   מצודת דוד:רבים. ראיתי רבים מתאוים ואומרים מי הוא אשר יראנו טוב ר״ל חושקים עושר רב: נסה. הרם עלינו אור פניך אתה ה׳ למלאות תאותינו:

   עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   רַבִּים אוֹמְרִים מִי יַרְאֵנוּ טוֹב. רַבִּים מִיִּשְׂרָאֵל יֵשׁ שֶׁרוֹאִין רְשָׁעִים בְּעֹשֶׁר וּבְשַׁלְוָה וְאוֹמְרִים: מִי יַרְאֵנוּ טוֹב לִהְיוֹת עֲשִׁירִים וּמַשִּׂיגֵי תַּאֲוָה כָּאֵלּוּ?

   נְסָה עָלֵינוּ. הָרֵם עָלֵינוּ לְנֵס אֶת אוֹר פָּנֶיךָ, לְשׁוֹן ״הָרִימוּ נֵס״ (ישעיהו סב:י), ״אָרִים נִסִּי״ (ישעיהו מט:כב). לָשׁוֹן אַחֵר: נְסָה עָלֵינוּ. רֶפְלַנְבִּי״ר בְּלַעַ״ז, כְּמוֹ ״אַבְנֵי נֵזֶר מִתְנוֹסְסוֹת״ (זכריה ט:טז). אֲבָל אֲנִי אֵינִי מְקַנֵּא בָּהֶם, כִּי שִׂמְחָה נְתוּנָה בְלִבִּי מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רַבּוּ. בָּטוּחַ אֲנִי: אִם לְמַכְעִיסִים כָּךְ, לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, לֶעָתִיד, שֶׁהוּא יוֹם קִבּוּל שְׂכָרָם:

   אבן עזרא

   רבים שב להזכיר דברי מבקשי כזב, כי בהיותי בצרה אני ואנשי אומרים מבקשים כזב עלי ועל אנשי.

   מי יראנו טוב יש אומרים: כי מלת נסה – מהפעלים עלומי הלמ"ד נס והיה ראוי על משקל וראה ועשה ובא על דרך שהוא, כמו: ואשעה בחוקיך. ונכון הוא להיות הה"א כמו האל"ף והסמ"ך כמו השי"ן. יש פעלים שנקראים עלומי העי"ן, כגון כל הפעלים של שתי אותיות, כגון: קם שב, והם כלם כמו שיאמר: קום שוב שאות האמצעית עלומה, שהיא נגד העין של פעל. ונכון להיות הה"א כמו האל"ף והסמ"ך כמו השי"ן על דרך: ישא ה' פניו אליך וכמו: הנסה דבר אליך תלאה.

   רד"ק

   רבים אמרים אותם שאמר עליהם בני איש ואמר עליהם רבים אמרים לנפשי, הם מתאוים ואומרים במרדם:

   מי יראנו טוב שיצליח מרד אבשלום וימות דוד וימלוך בנו. והרע שלי טוב להם ומתאוים אותו; ואתה

   נסה עלינו אור פניך יהוה: לא כפי מחשבותם. ומלת נסה בסמ"ך תחת השי"ן ובה"א תחת האל"ף, והוא כמו נשא. ויש לפרשו לענין שאמר: ובטחו אל יי'. אמר: רבים אין דעתם אלא לטובת העולם הזה ומתאוים אליה ואומרים: מי יראנו טוב; אבל אני ואשר עמי, אומרים: נסה עלינו אור פניך יי', כל תאותנו לאור פניך לעולם הבא.

   מלבי"ם

   רבים אומרים, בעת הרעב יאמרו מי יראני טוב שיבא הגשם, ושה' ינוסס עליהם אור פניו והשגחתו אשר נעלם מאתם בעת הרעב והסתרת פנים:

   מצודת ציון

   נסה. מלשון נס וכלונס וענינו הרמה והגבהה:

8. (ח)נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ:

   מצודת דוד:נתתה. אבל לא כן אני כי אתה ה׳ נתת בלבי להיות שמח בחלקי יותר מהרבים ההם השמחים מעת שרבו דגנם ותירושם:

   עוד פירושים על פסוק ח: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   אבן עזרא

   נתתה הם מתאוים שלא נראה טוב ואני הייתי שמח בראותי אותם בטוב.

   וטעם נתת כי אתה נתתה לי לב טוב להתאות טוב לכל. ויאמר רבי יהודה בן בלעם: כי מעת דגנם הפוך, והאמת מעת רבו דגנם ותירושם. ואין צורך להפך דברים נאמרים ברוח הקדש.

   רד"ק

   נתתה שמחה בלבי והנה הם גומלים לי רעה תחת טובה, כי אני היתה לי שמחה בלבי בטובתם; וזהו

   מעת דגנם ותירושם רבו: והם שמחים לרעתי. וענין נתתה כענין שאמרו (בבלי יומא לח ב ובמקומות אחרים): בא לטהר מסייעין אותו. ודרך טובה היא לאדם שישמח בטובת חבריו. וההולך דרך טובה האל מסייעו ומדריכו; וזהו טעם נתתה.

   מלבי"ם

   נתתה, ועתה נתתה שמחה בלבי מן העת שהתחילו להרבות דגנם ותירושם כשנפסק הרעב, ועל ידי כן בשלום יחדו אשכבה ואישן, מצייר כאילו שוכב ביחד עם השלום, כי אתה ה' לבדד לבטח תושיבני תפס המליצה ממ"ש וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל, רצה לומר אחר שנמצא טל ודגן ותירוש ישכון ישראל בטח בדד, שאין צריך לקנות תבואה מארצות אחרות:

   מצודת ציון

   תירושם. מלשון תירוש והוא ענבי היין:

9. (ט)בְּשָׁלוֹם יַחְדָּו אֶשְׁכְּבָה וְאִישָׁן כִּי־אַתָּה יְהוָה לְבָדָד לָבֶטַח תּוֹשִׁיבֵנִי:

   מצודת דוד:בשלום. מבלי פחד אשכבה ואישן יחדיו תכופים זה לזה כי הדואג ומתפחד נגזלה שנתו לבל יוכלו לישן מיד כאשר ישכב אבל אני בטחתי בה׳ ולא אירא ולזה אשכב ואישן יחד סמוך זה לזה: כי אתה ה׳. המושל בכל ובידך הוא להושיב אותי בבטח מבלי פחד:

   עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

   רש"י

   בְּשָׁלוֹם יַחְדָּו אֶשְׁכְּבָה וְאִישָׁן. אִם הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּשָׁלוֹם יַחְדָּו עִמִּי, הָיִיתִי שׁוֹכֵב וְיָשֵׁן בֶּטַח וְלֹא הָיִיתִי יָרֵא מִכָּל צַר וְאוֹיֵב:

   לְבָדָד לָבֶטַח. כְּמוֹ ״בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב״ (דברים לג:כח), לְשׁוֹן מִבְטָח וָשֶׁקֶט הוּא, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹשִׁיב גְּיָסוֹת עִמּוֹ:

   אבן עזרא

   בשלום בלא פחד.

   וטעם יחדו הרבים והוא עמהם.

   ומלת בדד בלמ"ד, או בחסרונה שוה.

   וככה מלת לבטח ויש בטח והנה ה' בדד ינחנו. ונכון הוא שהשם לבדו וככה זה או טעמו, או היו יחדו עמי, או הייתי לבדד והטעם לבדי תושיבני.

   רד"ק

   בשלום יחדו אשכבה ואישן אני הייתי מתאוה טובתם, ועדין אף על פי שהרעו לי אתאוה שנהיה בשלום יחדיו אני והם, ואם אשכבה ואישן שלא יהיה לי דבר המטריד אותי מהשינה אחר שהם ישובו לי.

   כי אתה יהוה לבדד לבטח תושיבני: כי בטוח אני שתשלים חפצי ולבטח תושיבני עמהם. ופרוש לבדד: אתה יי' לבדך תעשה זה ובך בטחוני ולא באחר.

   מצודת ציון

   לבדד. יחידי כמו בטח בדד (דברים ל״ג:כ״ח) ור״ל מבלי פחד כי המתפחד מתירא לשבת יחידי: