תהילים פרק ט״ז

תהילים פרק ט״ז עם פירוש

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון.

1. (א)מִכְתָּם לְדָוִד שָׁמְרֵנִי אֵל כִּי־חָסִיתִי בָךְ:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   מִכְתָּם לְדָוִד. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (סוטה י:): לְדָוִד שֶׁהָיָה מָךְ וְתָם, שֶׁהָיְתָה מַכָּתוֹ תַמָּה, שֶׁנּוֹלַד מָהוּל. וְאֵין שִׁיטַת הַמִּקְרָא נוֹפֵל עַל הַמִּדְרָשׁ כָּאן. יֵשׁ מִזְמוֹר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״לְדָוִד מִכְתָּם״ (תהלים נו:א), שָׁם יֵשׁ לְפָרֵשׁ: שִׁיר זֶה לְדָוִד שֶׁהָיָה מָךְ וְתָם, אֲבָל כָּאן שֶׁנֶּאֱמַר מִכְתָּם לְדָוִד אֵין לְפָרְשׁוֹ כֵּן. וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁהוּא אֶחָד מִן שְׁמוֹת מִינֵי נְעִימוֹת הַזֶּמֶר וְחִלּוּק בִּנְעִימוֹת הַשִּׁיר. דָּבָר אַחֵר: מִכְתָּם לְדָוִד לְשׁוֹן עֲטָרָה כְּמוֹ ״כֶּתֶם״ (שיר השירים ה:יא), שֶׁמַּשְׁמָע דָּבָר זֶה הָיָה רָגִיל לוֹמַר דָּוִד שָׁמְרֵנִי אֵל כִּי חָסִיתִי בָךְ וְהָיָה לוֹ כַּעֲטָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ה:יג) ״כִּי כַצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ״ (ס״א אינו):

   אבן עזרא

   מכתם מזמור נכבד, כמו: כתם פז, או נועם פיוט שתחלתו מכתם.

   שמרני אל וטעם שמרני כי חסיתי בך שמרני כי אתה ה' והטעם: גבור שתוכל להושיעני.

   רד"ק

   מכתם לדוד כבר כתבנו במזמור בקראי ענני (ד) טעם מכתם.

   שמרני השי"ן נמשכת בגעי"א.

   אל אתה יי' אל ויכול. לפיכך אני קורא אליך שתשמרני

   כי חסיתי בך: ולא בזולתך.

   מלבי"ם

   מכתם לדוד, מדבר נגד עובדי האלילים אשר היו בזמנו, ומודיע ההבדל בין העובד ה' והשומר תורתו, ובין ההולכים אחרי ההבל ויהבלו ויודה על חלקו שהבדילהו מן הטועים שמרני, תחלה מבקש מה' ישמרהו האל לבדו, כי אינו חוסה בדבר זולתו מכחות העליונים, רק כי חסיתי בך:

   מצודת ציון

   מכתם. מלשון כתם והוא הזהב הטוב ורצה לומר שהיה המזמור הזה חביב לפניו ככתם:

2. (ב)אָמַרְתְּ לַיהוָה אֲדֹנָי אָתָּה טוֹבָתִי בַּל־עָלֶיךָ:

   מצודת דוד:אמרת. אתה נפשי אמרת על ה׳ שהוא אדון הכל והכנעת לו: טובתי. הטובה שאתה עושה לי אינה מוטלת עליך כי הכל בחסד:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   רש"י

   אָמַרְתְּ לַה׳ אֲדֹנָי אָתָּה וְגוֹ׳. לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אָמַר דָּוִד: יֵשׁ עָלַיִךְ לוֹמַר לַה׳: אָדוֹן אַתָּה, וְיָדְךָ עַל הָעֶלְיוֹנָה לְכָל הַבָּא עָלַי. דָּבָר אַחֵר: אָמַרְתְּ לַה׳ אֲדֹנָי אָתָּה, לְנַפְשׁוֹ הָיָה אוֹמֵר. וְכֵן מָצִינוּ דֻגְמָתוֹ: ״וַתְּכַל דָּוִד״ (שמואל ב יד:לט), וּפִתְרוֹנוֹ: ׳וַתְּכַל נֶפֶשׁ דָּוִד׳; אַף כָּאן: אָמַרְתְּ נַפְשִׁי לַה׳ – אַתְּ, נַפְשִׁי, יֵשׁ עָלַיִךְ לוֹמַר כֵּן לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (ס״א אינו):

   טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ. טוֹבוֹת שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה לִי, לֹא עָלֶיךָ הֵם לְגָמְלֵנִי, כִּי לֹא בְצִדְקָתִי אַתָּה מֵטִיב לִי:

   אבן עזרא

   אמרת אומר לנפשו: כבר הודית כי השם הוא אדוניך ואת חייבת לעובדו, ואם לא ייטב לך על דרך: אל תהיו כעבדים. ויאמר רבי שלמה הספרדי: בתפילותיו הנה לך לא לי עמדי לפניך ולשם כבודך לא לשכר פעולתי. אמר רבי משה: טובתי איננו חיוב עליך כי איני ראוי לכך, כמו הקדושים אשר בארץ המה. ולפי דעתי: שהוא מבקש רחמים מהשם שייטיב לקדושים אשר בארץ המה, והוצרך לומר אשר בארץ, כי הקדושים הם המלאכים, כמו וכל קדושים עמך והרבה עצבון לאשר לא יעבדוך, רק יעבדו אחרים על כן ירבו עצבותם לקדושים, והנה טובתי בל עליך רק תן הטוב לקדושים ואדירי ארץ אשר כל חפצי בם ופירושו: כל רצוני להיות כמותם. וכמפרש לקדושים על האבות איננו מטעם המזמור.

   רד"ק

   אמרת ליהוה אדני אתה כנגד נפשו מדבר ואומר: אמרת והודית ליי', כי הוא אלהיך ואדניך וכן הדין עליך; ותאמרי לו גם כן:

   טובתי בל עליך: פרשו בו (רש"י ורבי משה הכהן גיקטלא): הטובה שאתה עושה לי אינה מוטלת עליך לעשות, כי אינני כדאי, אלא הכל הוא חסד מאתך. ואדני אבי, זכרו לברכה, פרש: הטובה שאני עושה אינה עליך; כלומר: אינה מגעת עדיך, כי לא יתכן ולא יועיל ולא יתן לך, אלא

   מלבי"ם

   אמרת, עתה ידבר בנוכח אל אומה העובדת אלהים אחרים וחושבת למצוא מחסה באליליהם, והיה דעת בעלי הצאבא עובדי עצבים, שה' הוא עלות העלות והוא הסבה הראשונה לכל נמצא וקרו ליה אלהא דאלהיא, אבל חשבו שמאתו לא תצא ההשגחה וההנהגה בעולם התחתון לא טוב ולא רע, רק ע"ז ממונים אליליהם אשר יחדו מקומות לשכנם על ההרים הרמים ועל מקומות ידועים, והיו אומרים שהם ממונים על כל מיני הטובות והרעות הבאים לעולם כ"א על דבר מיוחד, על החיים על החן על העושר וכדומה, עז"א את האומה העובדת לאלילים, אמרת לה' לאמר, אני יודע כי אלהי אתה ר"ל שאתה אלהא דאלהיא והסבה הראשונה לכל, אבל טובתי בל עליך, הטובות הבאות לי אינם מושפעות מאתך ולא עליך העבודה הזאת להשפיע לי טובות, רק לקדושים אשר בארץ המה, הטובות שאני מקבל הם מיוחסים אל הקדושים שהוא האלילים הקדושים אשר אינם בשמים רק הם שוכנים בארץ על כל הר מועד וגבעה רמה, שהקדושים האלה הם המשפיעים הטובות, ואדירי כל חפצי בם, ר"ל בם בהקדושים האלה נמצאו גם אדירי כל חפצי, האדירים המושלים על כל חפצי, כי עובדי האלילים היו מיחסים כל כחות הנפש וכל החפצים של האדם תאוותיו ותכונותיו אל האלילים, שהיו אומרים שאליל פלוני ממונה על האהבה ופלוני על ריב ומדנים ומלחמה וכן על כל כח וחפץ של האדם היו אומרים שיש כח ממונה עליו בין האלים האלה, והיו אומרים שהאדם אינו חפשי במעשיו וחפציו, שכל חפץ שיעלה בלבו למשל לאהוב או לשנוא להתאכזר או לרחם וכדומה יהיה ע"י האליל הממונה על החפץ ההוא, שהם האדירים המושלים על כל חפצי ולא אוכל לחפוץ דבר בלעדי רשותם, כנודע בהבלי שירי עובדי האלילים שהיו מיחסים כל חפץ ורצון ותאוה ותכונה אל האלילים והיו עובדים לכ"א מהם להפיק ממנו רצון אל החפץ ההוא:

3. (ג)לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר־בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל־חֶפְצִי־בָם:

   מצודת דוד:לקדושים. הכנעי עוד להאנשים הקדושים אשר המה בארץ ולהאדירים ביראת ה׳ כי כל חפצי באה לי בזכותם:

   עוד פירושים על פסוק ג: רש"י, רד"ק

   רש"י

   לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה. בִּשְׁבִיל הַקְּדוֹשִׁים אֲשֶׁר הֵמָּה קְבוּרִים בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת:

   וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם. הֵם הָאַדִּירִים, אֲשֶׁר כָּל חֶפְצִי בָם וְכָל צְרָכַי נַעֲשִׂים בִּשְׁבִילָם:

   רד"ק

   לקדושים אשר בארץ המה ובא על דרך לאיש כמוך רשעך וגומר (איוב לה ח). ולאהבתי אותך אני אוהב אותם שהם קדושים ואני מטיב להם.

   ואדירי כל חפצי בם: לאותם שהם אדירי לב מכל בני אדם, וטובים מהם, חפצי בהם להטיב להם, בעבור שהם שומרים ועושים מצותיך. ומפני זה קראם: קדושים ואדירים. ולפרוש הראשון יפרשו לקדושים כן: אינני ראוי לטובתך, אלא לקדושים היה ראויה טובתך. ולפי דעתי: טעם לקדושים דבק עם אמרת ליי', כלומר אחרי שתאמרי ליי' כי הוא אדוניך תאמרי גם כן לקדושים אשר בארץ המה, שתכנעי לפניהם, ותתני להם מעלה עליך ותלמדי ממעשיהם; והכל לתכלית שתלמדי אהבת האל. ועל דרך הזה אמרו רבותינו, זכרם לברכה (בבלי פסחים כב ב): את יי' אלהיך תירא (דברים ו יג) לרבות תלמידי חכמים. ואמר: אשר בארץ כלומר, הקדושים שתמצאי בדרכך לכי אחרי עקבותיהם ותלמדי ממעשיהם. ואדירי איננו סמוך לפי דעתי, כי ימצאו כמותו כמו חלוני שקפים (מלכים א ו ד); נטעי נעמנים (ישעיהו יז י) והדומים להם. ופרוש קדושים ואדירים שכל חפצי בהם לאהבה אותם וללכת בדרכיהם. לקדושים אשר בארץ המה: דרך הקדושים עובדי האל אהבתי, ודרך זולתם שעובדים לאל אחר שנאתי; ואומר אני:

4. (ד)יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם אַחֵר מָהָרוּ בַּל־אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם וּבַל־אֶשָּׂא אֶת־שְׁמוֹתָם עַל־שְׂפָתָי:

   מצודת דוד:אחר מהרו. ר״ל אבל האנשים המרבים מוהר להקריב זבחים לגלולים ירבו עצבותם על ידיך כי תרדפם להעציב לבם ולא אכניע להם: בל אסיך. לא אזרוק דם לגלולים כמוהם ואף לא אזכיר שמם בשפתי:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם וְגוֹ׳. כָּל זֶה אָמְרִי לַה׳: יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם שֶׁל כּוֹפְרִים בְּךָ, הַמְּהִירִים וַחֲרֵדִים לַעֲבוֹדַת אֵל אַחֵר. לָשׁוֹן אַחֵר: מָהָרוּ לְשׁוֹן ״מֹהַר״ (בראשית לד:יב), דוֹאִירְנְ״ט בְּלַעַ״ז:

   בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם. אֲנִי לֹא אֶהְיֶה כְּמוֹתָם, לִזְרֹק דָּם לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְלֹא אֶשָּׂא שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה עַל שְׂפָתַי:

   אבן עזרא

   ירבו עצבותם אחר מהרו אשרי אחר מהרו והוא מגזרת מהר ימהרנה אשר יתקשרו אל עם אחר, רק אני לא אסיך נסכיהם שהם מעורבים בדם זבחיהם, ואפילו שמותם לא אזכירם בפי.

   רד"ק

   ירבו עצבותם אחר מהרו מאותם האנשים שממהרים לאל אחר. מהרו זה לבדו מבנין הקל מענין מהרה; ואפשר שיהיה מענין מהר ומתן (בראשית לד יב); כמו מהר ימהרנה לו (שמות כב טו). או פרוש אחר מהרו כלומר: אני אהיה דבק בקדושים ובאדירים וירבו עצבות האנשים, עצבות הממהרים אל אנשים זולתם ללכת בדרכים אחרות שאינן דרכי יי', וזהו הנכון.

   בל אסיך נסכיהם מדם חלילה לי שאסיך נסכיהם שהם מדם; על דרך והבאתם גזול (מלאכי א יג) כלומר: נסכיהם אינם יין אלא דם; כי העולם והנסכים עם מעשים רעים לא יועילו ולא יצילו, אבל ירעו, כמו שאמר: זבח רשעים תועבה (משלי כא כז).

   ובל אשא את שמותם על שפתי: ואפילו שמות האנשים האלה לא אעלה על שפתי.

   מלבי"ם

   ירבו, יאמר הנה אלה אשר אחר מהרו אשר ימהרו לעבודת אל אחר, ירבו עצבותם ועצביהם של הקדושים הנ"ל, שהיו עושים להם עצבים לצייר תכונתם ולקבל מהם השפעה על העצבים המכונים להם, אבל אנכי בל אסיך נסכיהם מדם, אני לא אלמד ממעשיהם להסיך לפני הקדושים ועצביהם נסכי דם וגם לא אשא את שמותם על שפתי, שאסור להזכיר שם ע"ג רק אאביד את שמם מתחת השמים, רק ה' מנת חלקי וכוסי, ואיני נתון תחת המערכת וכחות הטבע, ויש הבדל בין חלק ובין כוס, שהכוס הוא רק החלק שהכין האדם לעצמו עפ"י הכנתו, והחלק והכוס הם בשוה והגורל יהיה לפעמים בחלקים בלתי שוים כפי מה שיעלה הגורל, ויש לכל אדם חלק ונחלה בה' מצד הלידה שנפשו חלק אלהי וזה נקרא חלק, ועז"א ה' מנת חלקי, ב. יוכל לזכות בקדושה יתירה עפ"י הכנתו לפי מעשיו וזה נקרא כוס, עז"א ה' כוסי, ג. יקבל מה' מתנה יתירה על יתר אחיו עפ"י רצון ה' אחר שזכה לזה תחלה ע"י מעשיו כמ"ש ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני וזה נקרא גורל, ועז"א אתה תומיך גורלי, שנגד שעובדי כוכבים מכחישים ההשגחה ואין להם חלק בה' והשגחתו רק בצבא השמים, ולא ע"י הכנה עפ"י מעשיהם אחר שהם מכחישים את הבחירה, ולא עפ"י גורל כי בחלקי נחל חלקם הן הם גורלם, לז"א כי שלשה אלה חלקו ונחלתו מה' לבד:

   מצודת ציון

   מהרו. ענין מתן כמו כמוהר הבתולות (שמות כ״ב):

   אסיך נסכיהם. ענין זריקה:

5. (ה)יְהוָה מְנָת־חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי:

   מצודת דוד:ה׳ מנת חלקי. הוא המנה הניתן לחלקי ר״ל בו אני מאמין: וכוסי. הוא המנה הניתן בתוך כוסי וכפל הדבר במ״ש: תומיך. תמכת בידי להניחה על הגורל ההוא ר״ל עוררת לבי להאמין בך ואמר במשל כדרך האב התומך יד בנו החביב לו ומניחה על חלק היפה לומר את זה ברור לך:

   עוד פירושים על פסוק ה: רש"י, אבן עזרא, רד"ק

   רש"י

   ה׳ מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי. כָּל טוֹבָתִי הֵימֶנּוּ. לָשׁוֹן אַחֵר: וְכוֹסִי וְחֶשְׁבּוֹנִי, כְּמוֹ ״תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה״ (שמות יב:ד), וְכֵן חִבְּרוֹ מְנַחֵם:

   אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי. אַתָּה הוּא אֲשֶׁר הֲנִיחוֹתָ יָדִי עַל הַחֵלֶק הַטּוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי וְגוֹמֵר וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים״ (דברים ל:יט). כְּאָדָם הָאוֹהֵב אֶחָד מִבָּנָיו וּמַנִּיחַ יָדוֹ עַל הַחֵלֶק הַטּוֹב וְאוֹמֵר: אֶת זֶה בְּחַר לְךָ:

   תּוֹמִיךְ. הִשְׁפַּלְתָּ יָדִי עַל הַגּוֹרָל, לְשׁוֹן ״יִמַּךְ הַמְּקָרֶה״ (קהלת י:יח) – יִשְׁפַּל. כָּךְ הוּא נִדְרָשׁ בַּסִּפְרִי (ספרי דברים כג). וְגַם יֵשׁ לְפוֹתְרוֹ לְשׁוֹן תְּמִיכָה, לְמִדְרַשׁ הָאַגָּדָה, כְּמוֹ ״וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו״ (בראשית מח:יז):

   אבן עזרא

   וכוסי כמו: חלקי, מגזרת: תכוסו על השה וכמוהו לעיל: מנת כוסם ולהיותו משקה, כמו: כוסי רויה איננו נכון.

   ומלת תומיך כמו ותומך שבט, כי מוצא רוח כמו מוציא ולהיותו כמשקל מושיב, רחוק מאד.

   רד"ק

   יהוה מנת חלקי וכוסי אין לי חלק אחר זולתו כמו אלה האנשים שחלקם ומנתם הכסף והזהב ופעמוני העולם, אבל אני יי' מנת חלקי וכוסי. והמנה והחלק והכוס והגורל אחד, אלא כפל הענין במלות שונות לחזק הדבר כמנהג הלשון; כלומר: כי בכל דברי ובכל עסקי הוא חלקי ואליו כונתי. ופרוש

   אתה תומיך גורלי: אתה עזרתני שבחרתי זה החלק לעצמי כמו שאמרו (בבלי יומא לח ב): בא לטהר מסיעין אותו. ומלת תומיך בחיר"ק כמו בצר"י; וכן הנני יוסף על ימיך (ישעיהו לח ה); הנני יוסף להפליא בחיר"ק כמו בצר"י (שם כט יד).

6. (ו)חֲבָלִים נָפְלוּ־לִי בַּנְּעִמִים אַף־נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי:

   מצודת דוד:חבלים. המחוזות אשר נפלו בחלקי הם המיוחדים בהדברים הנעימים ר״ל האלהים אשר בחרתי בו הוא האל המיוחד: אף נחלת. הנחלה שבחרתי יפה הוא בעיני וכפל הדבר במ״ש:

   עוד פירושים על פסוק ו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִימִים. כְּשֶׁנָּפַל לִי הַגּוֹרָל לִהְיוֹת בְּחֶלְקְךָ, חֶבֶל נָעִים הוּא זֶה. אַף עָלַי שָׁפְרָה נַחֲלָה כָּזוֹ:

   אבן עזרא

   חבלים לשון חלקים, כמו: יוסף חבלים.

   ובנעימים תאר, כמו: הנאהבים והנעימים ותחסר מקומות והוא דרך משל. אמר רבי משה: כי אף נחלת כמו נחלתי. ועוד אפרש דעתי במלת עזי וזמרת יה. והנכון בעיני: שהוא סמוך אל השם כדרך במזרקי יין.

   רד"ק

   חבלים נפלו לי בנעימים החלקים שנפלו לי במקומות נעימים נפלו לי ובדעות טובות ונכונות.

   אף נחלת שפרה עלי: התי"ו במקום ה"א ואיננו סמוך; וכמוהו עזי וזמרת יה (שמות טו ב; ישעיהו יב ב; מזמור קיח יד); הבה לנו עזרת מצר (שם ס יג); איך לא עזבה עיר תהלת (ירמיהו מט כה) והדומים להם. וטעם אף: כי דרך אנשי העולם כשיחלקו ביניהם, שכל אחד מקנא חלק חברו וידמה בעיניו, כי חלק חברו טוב מחלקו; ולא כן אני, אף כי עלי שפרה נחלתי וחלקי, ואינני מקנא לחלק אחר כי עמי החלק הטוב.

   מלבי"ם

   חבלים, ויש הבדל ביני ובינם בין באושר הנפש בין בהצלחת הגוף, שבאושר הנפש חבלים נפלו לי בנעימים, קורא בשם נעימים את התענוגים הרוחנים שתשיג הנפש, שבזה נפלו לי חבלים וחלקים רבים בעדן הרוחני והצחצחות אשר עובדי האליל אין להם אושר הנפש וקיום נצחי, ולעומת הצלחת הגוף וכל הנתלה בזה שזה קורא נחלה, כי הצלחות האלה ינחילו האבות להבנים כמ"ש בית והון נחלת אבות, יש לי נחלת שפרה עלי לא כהעכו"ם שנחלתם אינו שפרה בעיניהם כי מבקשים מותרות ואינם שמחים בחלקם, כמ"ש מה בין תלמידיו של א"א לתלמידיו של בלעם הרשע כו' אוכלים בעוה"ז וכו':

   מצודת ציון

   חבלים. כן יקראו המחוזות וכן מחבל בני יהודה (יהושע י״ט:ט׳) ע״ש כי בחבל יחולק נחלה:

   שפרה. ענין היופי כמו אמרי שפר (בראשית מ״ט):

7. (ז)אֲבָרֵךְ אֶת־יְהוָה אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף־לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי:

   מצודת דוד:אשר יעצני. בעבור שיעץ אותי לקבלו לאלוה: אף לילות. כאשר הוא יעץ אותי כן אף כליותי מוסרות ויועצות אותי ע״ז בלילות שהיא עת אשר הלב פנוי ממחשבה הטורדת:

   עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   רש"י

   אֲבָרֵךְ אֶת ה׳. עַד כָּאן נִבָּא דָּוִד עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁתֹּאמַר כֵּן, וְעַכְשָׁיו אוֹמֵר: וַאֲנִי, גַּם אֲנִי אֲבָרֵךְ אֶת ה׳ אֲשֶׁר יְעָצָנִי לִבְחוֹר בַּחַיִּים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו:

   אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי. לְיִרְאָה אוֹתוֹ וּלְאַהֲבָה. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּהוּ עַל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁלָּמַד תּוֹרָה מֵאֵלָיו עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה תּוֹרָה. אַף אָנוּ צְרִיכִין לְיַשֵּׁב הַמִּקְרָאוֹת עַל סִדְרָן:

   אבן עזרא

   אברך זאת העצה היתה ממנו תחלה, כי הוא המלמד אדם דעת.

   וטעם בלילות בהתבודדו מעסקי העולם.

   וכליותי רמז לכוחי התולדה שהם בסתר, כמו הכליות.

   וטעם יסרוני שחשב בלבו כל הקורות להולכים מן העולם הזה, על כן נוסר.

   שויתי עצה והמוסר הביאוהו לשום השם לנגדו יומם ולילה והנה נשמתו דבוקה בבוראה טרם הפרדה מעל גויתה, ובעבור ששויתי השם לנגדי מימיני לא אמוט, שיסור מהדרך הישרה.

   רד"ק

   אברך את יהוה אשר יעצני כמו שפרשנו אתה תומיך גורלי.

   אף לילות זאת היתה לי תחלה מאת יי' שהוא יעצני וסיעני בבחרי זה החלק הטוב לעצמי; וגם כן אני בעצמי בכל יום

   יסרוני כליותי: שלא אעזוב זאת הדרך אלא אחזיק בה בכל כח. ואמר לילות, כי בלילה יתבודד האדם מעסקי העולם וימצא לבו פנוי. ואמר כליותי, כי הן היועצות כמו שאמרו (בבלי ברכות סא א): כליות יועצות לב מבין.

   מלבי"ם

   אברך, והגם שכפי דעת התורה האדם חפשי במעשיו, בכ"ז לא עזב ה' את האדם בזה שיהיה מוכן להכשל ע"י היצה"ר והתאוה, כי ה' עומד אצלי כיועץ בל אמשך אחרי עצת היצה"ר, והם דרכי התורה אשר נתן לנו שהם עצות שה' נותן לנו איך להשמר מרשת התאוה ומוקשיה, אף לילות יסרוני כליותי וגם שנטע ה' בנפש האדם הרגשת המוסר עד שנפשו בעצמו תיסרהו מלכת בדרך הרע וירגיש בנפשו מוסר מונע אותו מדרך רע, וז"ש שאף בלילה כליותי ייסרו אותי מלכת בדרך רע, [כמ"ש בפי' איוב במ"ש ובמוסרם יחתום]:

8. (ח)שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל־אֶמּוֹט:

   מצודת דוד:שויתי ה׳. תמיד אחשב כאלו ה׳ עומד נגדי ורואה מעשי: כי מימיני. כי בעבור זה יעמוד מימיני לעזור לי ולא אהיה נוטה לנפול:

   עוד פירושים על פסוק ח: רש"י, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   שִׁוִּיתִי ה׳ לְנֶגְדִּי תָמִיד. בְּכָל מַעֲשַׂי שַׂמְתִּי מוֹרָאוֹ לְנֶגֶד עֵינַי, וְלָמָּה? כִּי מִימִינִי הוּא תָּמִיד לְעָזְרֵנִי לְבַל אֶמּוֹט. דָּבָר אַחֵר: שִׁוִּיתִי ה׳ לְנֶגְדִּי תָמִיד. סֵפֶר תּוֹרָה הָיָה עִמּוֹ לִקְרוֹת בּוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו (דברים יז:יט), וְזֶה שֶׁאָמַר: מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט. עַל שֵׁם הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בִּימִינוֹ, שֶׁאֲנִי עוֹסֵק בָּהּ וּלְפִיכָךְ בַּל אֶמּוֹט (סנהדרין כב.) (ס״א אינו):

   רד"ק

   שויתי יהוה לנגדי תמיד בכל דרכי אזכרנו. כדבר שהוא נגד האדם תמיד, שלא יסור מעיניו ומלבו, כן שמתי כבוד האל תמיד לנגדי, כי יודע אני כי הוא מימיני ובעזרתי; לפיכך לא אמוט בכל אשר אלך ואצא. והרב רבי משה בן מימון זכרו לברכה, פרש (מורה הנבוכים ג נא):

   כי מימיני כאלו הוא יד ימיני שלא ישכח אותה האדם בהרף עין לקלות תנועתה ומפני זה

   בל אמוט: כלומר לא אפול.

   מלבי"ם

   שויתי, וע"י עצות התורה והרגשת המוסר, שויתי את ה' לנגדי ר"ל שהגם שתאות הגוף וחמדותיו יסיתני לנטות מאחרי ה', אני משוה את ה' לנגדי, כי פקודת ה' ומצותיו הן עומדות נגד תאות גופי, והן מצוות את ההפך מה שאני רוצה מצד גופי ויצרי, ושויתי ערך שניהם זה מול זה, שבודאי ראוי שאבטל רצוני ותאותי מפני ה' ומצותיו, והענין כי בנפש האדם יש שני דרכים, הגוף וכחותיו יעצוהו תמיד ללכת לקראת נחשים ויטהו אל אהבת עצמו, עד שאפי' הטוב אשר יעשה, יעשה מפני אהבת עצמו מתקות השכר ויראת עונש או פנייה אחרת, אולם נמצא כח באדם שהיא התבונה המעשיית אשר תשים לפניו חק שיעשה הטוב רק בעבור שהוא טוב, ושרשה מהתבונה הכוללת הבלתי ב"ת שהוא השי"ת, עד שה' הוא מיעץ אותו נגד הגוף ונגד חפציו, והשומע לעצת ה' הוא משוה את ה' נגדו, ר"ל שמעריך שתי הטענות במאזני משקל טענת הגוף וטענת הנפש, ושני הדרכים האלה נקראים ימין ושמאל בכתבי הקדש, שההולך בעצת גופו ותאותו הולך בדרך השמאל, כי לב כסיל משמאלו, אבל אחר ששויתי ה' לנגדי ובטלתי רצוני מפני רצונו, הוא מימיני בל אמוט, אני הולך ונוסע הנגבה לצד הימין אל הטהרה והקדושה לכן, בזה יש לי שלש מעלות, א. ששמח לבי הלב מציין הכח הממשלה אשר בנפש, שהאיש המשועבד לתאותיו לבו אינו שמח כי הרשעים מלאים חרטה והלב י"ל תמיד מלחמה פנימית עם עצמו, אבל המושל ברוחו ומכניע תאותיו לבו שמח כי נצח את המלחמה, ב. מצד הנפש האלהית שנקראת בשם כבוד בכתבי הקדש שהיא תגל בגילה חדשה, כי היא חפצה שתשאר ברוחניותה ולא תתגאל בפת בג הגוף וביין משתיו, ג. מצד הגוף עצמו שכ"ז ששומע לעצת התאוה, יכל בשרו מרואי, וכל כחות התאוה ירגיזו את בשרו ויכלוהו, רקב עצמות קנאה, והתאוה תכלה בשרו ושארו, אבל ע"י שהשקטתי זעף התאוה ושאונה בשרי ישכן לבטח:

   מצודת ציון

   שויתי. שמתי כמו משוה רגלי (לקמן י״ח):

9. (ט)לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף־בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח:

   מצודת דוד:שמח לבי. כי תשיג תאותה: ויגל כבודי. היא הנשמה שהיא כבוד הגוף: ישכון. אחר המות בקבר:

   עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, אבן עזרא, רד"ק

   רש"י

   לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וְגוֹ׳. לְפִי שֶׁאֲנִי בּוֹטֵחַ כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל, שֶׁהֲרֵי בַּעֲוֹן עֲבֵרָה גְּדוֹלָה שֶׁהָיְתָה בְּיָדִי בִּשַּׂרְתַּנִי ״גַּם ה׳ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ״ (שמואל ב יב:יג), קַל וָחֹמֶר שֶׁמֵּעַתָּה לֹא תַעַזְבֵנִי לָסוּר מִמְּךָ:

   אבן עזרא

   לכן, לבי הוא שכל הדעת.

   וכבודי הנשמה.

   אף בשרי הגוף. והטעם: כי אחר שהוא דבק בכח עליון תעלוז נפשו וכח הדבקו בו ישמרנו מתחלואים בהשתנות העתיד, על כן ישכון גופו בעולם הזה לבטח.

   רד"ק

   לכן שמח לבי לפי ששמתיך נגדי תמיד שמח לבי.

   ויגל כבודי והוא הנשמה שהיא כבוד הגוף, כי בטוח אני כי בהפרדה מן הגוף תדבק אל בוראה.

   אף בשרי בעודני בחיים

   ישכן לבטח: שתצילני מכל נזק. ובדרש (שוחר טוב ובבלי בבא בתרא יז א): אחר מיתה, שלא שלטה בו רמה ותולעה.

10. (י)כִּי לֹא־תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא־תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת:

    מצודת דוד:כי לא תעזוב נפשי. לא תכלה נפשי בקבר עם הגוף: לא תתן וגו׳. על הנפש יאמר וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק י: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    אבן עזרא

    כי הזכיר סבת גילת הנשמה, כי לא תמות ותאבד.

    רד"ק

    כי לא תעזב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת: כי ידעתי כי באחזי בחיים, והוא הדרך הישרה שאני בה – וזה שאמר חסידך - ; ידעתי כי לא תעזב נפשי לרדת שאול עם הגוף אלא תקימנה אל כבודך. ובדרש (שוחר טוב): כל מי ששומע קללתו ושותק בדין שיקרא חסיד. לא תתן כפל הענין במלות שונות.

    מלבי"ם

    כי, מפרש נגד מ"ש ויגל כבודי שהיא נשמתו הרוחנית כי עי"כ לא תעזב נפשי לשאול, שהגם שהגוף ימות בהכרח וירד לשאול שהוא הקבר, אבל נפשי הרוחנית לא תרד שאולה כי היא תחיה לעולם בנעימות נצח, ונגד מ"ש אף בשרי ישכן לבטח מפרש כי לא תתן חסידך לראות שחת, שהגוף שהתנהג בחסידות לא ישחת למות קודם זמנו, שעל ידי שלא הלך אחר תאותו ישכון בשר הגוף בשלוה ובבריאות ויאריך ימים:

11. (יא)תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת־פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח:

    מצודת דוד:תודיעני. תן בי דעה ללכת באורח המביאה החיים הנצחיים להיות שובע בשמחות במה שאראה את פניך וכמ״ש רז״ל שהצדיקים נהנין מזיו השכינה: נעימות. ולהיות שבע עד נצח מן הנעימות הנתונות בימינך והם תענוגי עוה״ב הנאהבים והנעימים:

    עוד פירושים על פסוק יא: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים. לְשׁוֹן עָתִיד הוּא, וְאֵינוֹ לְשׁוֹן תְּפִלָּה:

    שֹׂבַע שְׂמָחוֹת. שִׂמְחָה שֶׁאֵין לָהּ קֵץ וְתַכְלָה הִיא הַשִּׂמְחָה שֶׁל עָתִיד (ס״א אינו):

    אֶת פָּנֶיךָ. שְׂמָחוֹת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ, בַּכַּת הַקְּרוֹבָה לְךָ:

    אבן עזרא

    תודיעני כי במות הגוף אז תודיעני דרך החיים. והטעם: הדרך שאעלה בה אל השמים להיותי עם מלאכי עליון.

    וטעם שובע שמחות את פניך שיהנה מזיו שכינה.

    וטעם תודיעני כי אז תאמץ הנשמה מעסקי העולם ותראה עין בעין האמת.

    וטעם נעימות בימינך שתתענג על השם.

    וטעם בימינך כנותן מתנות נעימות לאוהבו בימינו.

    וטעם לנצח שלא תפסקנה מתנותיו והנה שכר הצדיק מפורש במזמור זה.

    רד"ק

    תודיעני ארח חיים שבע שמחות את פניך נעמות בימינך נצח: דרך תפלה שיודיעהו האל הדרך שיזכה בה לחיי העולם הבא, כלומר: שישכילהו ויבינהו הדרך ההיא שתחיה הנפש בהפרדה מהגוף ותזכה לשבע שמחות את פניך ולנעמות בימינך; שאותן השמחות והנעמות תהיינה נצח עד עולמי עד ואין להן הפסק; וזהו תענוג הנפש, וטעם את פניך ובימינך, כי הפנים והימין הם הכבוד כמו ישבו ישרים את פניך (תהלים קמ יד); וכן בימין כתוב (שם קי א): שב לימיני.

    מלבי"ם

    תודיעני אורח חיים, החיים הזמניים הם רק חיים מדומים, והחיים האמתיים הם חיי הנפש עת תפשט את שלמותיה הבשריים ותשוב אל צרור החיים, וכל עוד תתלבש בגולם וגויה היא הולכת להתקרב אל ארצות החיים, אבל זה אם תלך באורח מישור בדרך ה' אשר בו תגיע אל מחוז החפץ, ובקש מה' שיודיעהו הארח שבו יגיע אל החיים הנצחיים, כי דרך זה לא יודע מעצמו רק מפי ה', ובאר כי יש שני הבדלים בין החיים הנפשיים האמתיים ובין החיים המדומים, א. שהשמחה שישיג האדם בחיים הזמנים לא ישבע בשמחה כי אחריתה שמחה תוגה, אבל בחיים הנפשיים שם יש שובע שמחות את פניך מזיו השכינה, ב. שהתענוג הגשמי הוא פוסק ואינו נצחי אבל נעימות הנמצא בימינך הוא נעימות נצח שהוא נצחי:

    מצודת ציון

    נעימות. ענין מתיקות וערבות: