תהילים פרק ק״ד
- מספר פסוקים: 35
- תהילים יומי: בחלוקה החודשית נקרא ביום כ״א לחודש · בחלוקה השבועית ביום חמישי
- פירושים בעמוד: מצודת דוד, רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון
(א)בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת־יְהוָה יְהוָה אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ:
(ב)עֹטֶה־אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה:
(ג)הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם־עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל־כַּנְפֵי־רוּחַ:
(ד)עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט:
(ה)יָסַד־אֶרֶץ עַל־מְכוֹנֶיהָ בַּל־תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד:
(ו)תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל־הָרִים יַעַמְדוּ־מָיִם:
(ז)מִן־גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן־קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן:
(ח)יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל־מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם:
(ט)גְּבוּל־שַׂמְתָּ בַּל־יַעֲבֹרוּן בַּל־יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ:
(י)הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן:
(יא)יַשְׁקוּ כָּל־חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם:
(יב)עֲלֵיהֶם עוֹף־הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ־קוֹל:
(יג)מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ:
(יד)מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן־הָאָרֶץ:
(טו)וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב־אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב־אֱנוֹשׁ יִסְעָד:
(טז)יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְהוָה אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע:
(יז)אֲשֶׁר־שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ:
(יח)הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים:
(יט)עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ:
(כ)תָּשֶׁת־חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ־תִרְמֹשׂ כָּל־חַיְתוֹ־יָעַר:
(כא)הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם:
(כב)תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל־מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן:
(כג)יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי־עָרֶב:
(כד)מָה־רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ:
(כה)זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם־רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם־גְּדֹלוֹת:
(כו)שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה־יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק־בּוֹ:
(כז)כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ:
(כח)תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב:
(כט)תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל־עֲפָרָם יְשׁוּבוּן:
(ל)תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה:
(לא)יְהִי כְבוֹד יְהוָה לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְהוָה בְּמַעֲשָׂיו:
(לב)הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ:
(לג)אָשִׁירָה לַיהוָה בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי:
(לד)יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּיהוָה:
(לה)יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן־הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת־יְהוָה הַלְלוּ־יָהּ:
תהילים פרק ק״ד עם פירוש
מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון.
(א)בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת־יְהוָה יְהוָה אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ:
עוד פירושים על פסוק א: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
אבן עזרא
ברכי נפשי את ה' בדרך הסברא גם זה המזמור לדוד, כי תחלתו וסופו שוה כראשון ובמזמור הזה יספר מעשה בראשית והחל מהאור, כי הוא ההוה בתחלה ואח"כ השמים והארץ והדשאים והמאורות ודגי הים וחית השדה, האדם והברכה שתברך הנפש סוד הוא שתודה ותאמר לשם, כי הוא גדול מאד על דרך ומרומם על כל ברכה ותהלה.
וטעם הוד והדר לבשת רוב הודך והדרך ילאו עיני הנשמה החכמה לראות כבודך, כאשר ימנע המלבוש לראות עצם הלובש.
רד"ק
ברכי. זה המזמור היה מספר בו מעשה בראשית וכה כל עושה האל יתב' בחכמה לתיקון הבריות. ואמר ברכי נפשי. כי אין בתחתונים מי שידע לברך אלא נפש האדם המשכלת: ואמר גדלת. ממעשיך אנו מבינים כי גדלת מאד:
הוד והדר לבשת. כשבראת הגלגלים תחילה והם עוז ולבוש הדר לך ומהדרתם יכיר אדם עוצם הדרך וכבודך, כמו הלובש לבוש מלכות יכירו אדם שאינו יודעו כי הוא מלך:
מלבי"ם
ברכי נפשי את ה', אחר שברך את ה' על הנהגת הנפש וההשגחה הנראה בזה, בא לברך על כלל הבריאה שברא את האדם הגדול שהוא העולם, ואיך סדר הכל בחכמה ובהשגחה יתירה שכל אחד תכלית לחברו עד האדם שהוא תכלית כל הבריאה ה' אלהי גדלת מאד, ר"ל אתה מצד עצמך כמו שאתה בחביון עוזך, אתה גדול מאד, ואין לנו בזה שום השגה וידיעה, אך בך כלול כל המציאות מראש ועד סוף, שע"ז מורה שם גדול, וכאשר עלה ברצונך הנעלם להוציא את העולמות מעצמותך הנעלם, אז הוד והדר לבשת, שהוא התגלות הספירות והאורות העליונות שהם מעטה לבושו, שבם התלבש כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה להוציא יש מאין, ויש הבדל בין הוד ובין הדר, שההוד הוא פנימי מהדר, וכן היה אורות וכלים, אור מקיף לאור פנימי, נשמה ונשמה לנשמה:
(ב)עֹטֶה־אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה:
מצודת דוד:עוטה. מלביש את העולם באור כשלמה המעטף גוף האדם: נוטה שמים. סביב הארץ כאדם הנוטה יריעה:
עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
עוֹטֶה אוֹר. בָּרָקִיעַ כַּשַּׂלְמָה:
אבן עזרא
עוטה הזכיר כי הנראה ממלבושו הוא האור והוא עוטה אותו כשלמה על דרך כבגד יעטה וזה האור, הוא הנזכר במעשה בראשית הנברא ביום הראשון.
נוטה כיריעה ביום השני כדרך: וימתחם כאהל לשבת.
רד"ק
עוטה. האל באור כי הוא נברא תחילה אחר הגלגלים, ופי' עוטה כמו שפירשנו הוד והדר לבשת, או יהיה עוטה כמו שפירשנו יוצא לשלישי, ופירושו מעטה כלומר שהלביש אותה אורה כמו שיעטה אדם שלמה:
נוטה שמים כיריעה. זה אמר על הרקיע המבדיל והוא נקרא שמים, וזאת הבריאה היתה ביום שני, ולא נוכל לפרש כי על השמים העליונים אמר שהם ט' גלגלים כי הם נבראו קודם האור ביום הראשון:
מלבי"ם
עוטה אור, ספר תחלה בריאת האור, שמן האור הנעלם דלא ידיע ולא אתידע, הוציא אור אחר ההשתלשלות אור השכל והשכליים עד שנתגשם באור המוחש, וכמו שיסתתר הלובש תחת לבושו כן יסתתר המאציל העליון תחת לבוש האורה, וכמו שהאור הבוקע דרך השלמה היא רק נקבי משכיות, ואינו דומה כאור הבוקע דרך החלון, כן התעטף והסתתר תחת האור הזה עד שלא נשיג מן האור הנעלם רק ניצוצות דקות במשכיות לבב, וכמו שהעוטה מתכסה יותר מן הלובש, כי הלבוש מכוון למדת הגוף ויושג מדת הגוף לפי מדת הלבוש, לא כן העוטה, וכן נעלם המאציל בתכלית ההעלמה, וכבר בארתי בפי' מעשה בראשית שהאור שנברא ביום הראשון לא ניתן בנרתיק עד יום הרביעי שנבראו המאירות, וזה הבדל בין אור ובין מאור, והאור הזה סבב בפעם אחד ונמצא י"ב שעות בכל סביבות הכדור, ועז"א עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה, אחר מאמר ויהיה אור בא מאמר ויהיה רקיע, ויקרא אלהים לרקיע שמים, וכבר החזקתי בפי' מעשה בראשית כדעת המפרשים ששם רקיע נאמר על מקום עליית האדים בעיגול הנשימה ששם יתהוו העננים והמטר, ושם בארתי שע"י האור נעשה הרקיע, ר"ל התחילו האדים לעלות ונקבע מקום הסגריר ששם יתקבצו בעבים, וזה נוטה שמים כיריעה:
מצודת ציון
עוטה. ענין עטיפה כמו כבגד יעטה (לקמן קט):
כשלמה. כמלבוש:
כיריעה. כוילון:
(ג)הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם־עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל־כַּנְפֵי־רוּחַ:
מצודת דוד:המקרה. עשה תקרת עליותיו במים והם המים העליונים אשר מעל השמים שהם כתקרה לעלייה: רכובו. להיות מרכבה לכל אשר יחפוץ יטם כהרוכב את מרכבו: המהלך. מוליך העבים במרוצה על ידי הרוח הנושב ועופף כבעל כנף:
עוד פירושים על פסוק ג: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
אבן עזרא
המקרה כמו: המה קרוהו.
עליותיו הם העבים והם בכדור הסגריר.
וטעם רכובו לרוצם.
וטעם המהלך בעבור הגזרות היורדות בהם וישלחם אל המקומות.
וטעם כנפי רוח במרוצה.
רד"ק
המקרה. העבים הם עליותיו והם כמו קירוי על הארץ: ואמר השם עבים רכובו. כפל ענין במלות שונות: ואמר רכובו. כי במאמרו וברצונו העבים רצים, כמו הבהמה ברשות הרוכב עליה: וכן המהלך על כנפי רוח. על מהירות דחיית הרוח וידחף העבים אל הפיאה כאילו הוא מהלך על כנפיו:
מלבי"ם
המקרה במים עליותיו, התחיל לפרש ענין הרקיע הזה ואיך נעשה, שהמים נתקרו כמו תקרה שהוא גג הבנין, ולמעלה ממנו הוא עלית הבנין, כי משם ולמעלה שייך אל גבול השמים, כי אינו ראוי עוד לנשימת כל בע"ח, וגם קראם עליותיו, ע"ש עליית האדים, ועי"כ שם עבים רכובו, שהאדים העולים ומתקבצים במקום הסגריר כשיתפשט מהם החום יתהוו מהם עבים, וכאלו ה' רוכב על עב קל הזה, כמ"ש הנה ה' רוכב על עב קל המהלך, מיסב על רכובו, שהרכוב הזה הוא מהלך על כנפי רוח, שתחת הסוסים המושכים את הרכב ימשכו כנפי רוח את הרכב הזה, ר"ל שהרוחות ישאו את העבים ממקום למקום:
מצודת ציון
המקרה. ענין כסוי הבית כמו המה קרוהו (נחמיה ג):
עליותיו. מל׳ עליה והוא חדר ממעל לחדר:
עבים. עננים:
(ד)עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט:
מצודת דוד:מלאכיו רוחות. עושה הרוחות להיות שלוחיו:
עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת. עוֹשֶׂה אֶת הָרוּחוֹת שְׁלוּחָיו:
אבן עזרא
עושה, רוחות הם מלאכיו, כדרך ורוח סערה עושה דברו.
ומשרתיו האבן השורפת שריחה ממית, והאש היורד מהשמים הברקים.
רד"ק
רוחות. הרוחות הנושבות הם מלאכיו ושלוחיו כי אין דבר במקרה אלא הכל בכוונת המכוין, וכן אש לוהט. והוא האשים והברקים הרצים הכל הוא בדברו ובמצותו וכולם משרתיו, והנה הזכיר הדברים הנהוים באויר, ואחר כך יזכיר הארץ והמים והזכיר מה שנעשה ביום השלישי מהראות היבשה, והזכיר תחילה מוסדי הארץ איך נהיה באמצע הגלגל:
מלבי"ם
עושה, התפוצצות העבים והורדת הגשמים יהיה ע"י שני דברים, א. ע"י הרוחות, ב. ע"י חומר הלעקטריא שהוא חומר האש הנמצא באדים, שעת יצא מהם חומר האש ירעים רעמים וברקים, ויתפוצצו העבים להוריד הגשם, והמלאך הוא השליח ההולך ממקום למקום, ויצייר שעושה מלאכיו רוחות שהם יובילו העננים למקומם, והמשרת הוא העובד עבודתו ועוש המלאכתו, ומצייר שמשרתיו הוא אש לוהט, שהחום והאש העצור באדים הם יעשו מלאכת הגשם, שעת ימשוך האויר את אש האדים לחוץ יתקבצו ויהיו לגשם ועל הארץ יריקו:
מצודת ציון
לוהט. שורף ומתלהב כמו ותלהטהו מסביב (ישעיה מב):
(ה)יָסַד־אֶרֶץ עַל־מְכוֹנֶיהָ בַּל־תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד:
מצודת דוד:על מכוניה. על כנה ובסיסה לבל תהיה נוטה לפול עד עולם:
עוד פירושים על פסוק ה: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
אבן עזרא
יסד הזכיר הרקיע והעבים הרוח ועתה הזכיר הארץ.
וטעם יסד כי היא מוצק בשמי השמים ומכונה כפי תולדתה בכח השם, על כן לא תמוט, כי אין לה תנועה כי היא כולה קטנה, כנגד השמים כנקודה בעגולה.
רד"ק
ואמר יסד. רוצה לומר כי נתן בטבע הארץ להיותה יורדת והמקום השפל הוא אמצעית הגלגל, והנה היא על מכונה שלא תמוט עולם ועד, כי אם תמוט לאחד מן ששה הצדדין תעלה, והאל נתן בטבעה לירד ולא לעלות וכן מתכונתה שיסודה עגול ככדור לפי שהיא בתוך עגולה ואין צורה עומדת בתוך צורה ואינה נוטה לאחד מן הצדדים אלא צורת העיגול:
מלבי"ם
יסד, על ידי כן יסד ארץ על מכוניה, שהוא מאמר יקוו המים ותראה היבשה, שכבר בארתי בפר' ראשית שתחלה היה יסוד המים מעורב עם יסוד האויר, ועל כן כסה את כל כדור הארץ מסביב, וע"י האור נתהווה הרקיע, היינו שהתחילו האדים לעלות לרקיע שהוא עיגול הנשימה, ואחר שכל המים היו אדיים מעורבים באויר, עלו כולם למעלה עד עיגול הנשימה, ושם נתקבצו ונעשה מהם עבים וגשם, כפי חק הגשם הנעשה מאדים העולים עתה באויר שיופרש ג"כ מהם האויר המעורב עמהם, וירד למטה מים בלתי מעורבים באויר כמים שלנו, כמ"ש במדרש משל לעשר נאדות נפוחים מונחים בטרקלין הוצרך למקומם הוציא הרוח מהם, שכן הוציא ה' הרוח מן המים ונתקבצו ונתצמצמו וירדו לים אוקינוס ונראה היבשה, (וכמ"ש עוד מזה בפי' איוב סי' כ"ו), ועי"כ יסד ארץ שהיא היבשה שקראה אז בשם ארץ, ונעשה באופן שבל תמוט עולם ועד:
(ו)תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל־הָרִים יַעַמְדוּ־מָיִם:
מצודת דוד:תהום. כסית את התהום לבל יעלה וישטוף את העולם כמו שמכסים דבר מה במלבוש על ההרים. יש מימי הים על ההרים ואינם נשפכים למטה כדרך המים:
עוד פירושים על פסוק ו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
רש"י
תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ. זֶה דּוּגְמַת הָאָמוּר בְּמָקוֹם אַחֵר: ״בְּשׂוּמִי עָנָן לְבוּשׁוֹ וְגוֹ׳״ (איוב לח:ט):
תְּהוֹם. הוּא הַיָּם:
עַל הָרִים יַעַמְדוּ. מֵי אוֹקְיָינוֹס גָּבוֹהַּ מִכָּל הָעוֹלָם עוֹמֵד עַל הֶהָרִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (עמוס ה:ח, ט:ו) ״הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ״. אֵין שְׁפִיכָה אֶלָּא מִלְמַעְלָה לְמַטָּה:
אבן עזרא
תהום עתה הזכיר הים.
תהום המקום העמוק בים, כי בהראות היבשה היה מקוה המים.
וטעם על הרים יעמדו מים זה הדבר ידוע ונראה בלב, כי יש מימי הים על הרים גבוהים, גם על חומות שהיו בנויים.
וטעם כלבוש כסיתו כי התהום הוא עומק הארץ והוא מכוסה במים, כי חצי הארץ היא מגולה וההופך דברי אלהים חיים על מים יעמדו הרים – תהפוכות בלבו.
רד"ק
תהום. עתה סיפר איך היתה הארץ מכוסה במים בתחילת הבריאה כי כן טבע עהמים להיותם על הארץ מכל צד, אבל האל ית' ביכולתו ובחכמתו הקוה אותם לצד אחד מעל פני הארץ וגלה פני הארץ לצורך הברואים והצמחים. וזהו פירוש תהום כלבוש כסיתו. מתחלה קודם הקוות המים היו המים כיסוי לארץ, ויהיה כינוי וי"ו כסיתו כנגד הארץ כי נמצא לבל' זכר, ותהום הוא גם כן לשון זכר ונקבה. והנה הפירוש הקרוב במלות כסיתו שיהיה הכינוי כנגד הארץ ואמר כי בתהום כסית הארץ כמו שמכסה הלבוש את האדם:
על הרים יעמדו מים. כי אף על ההרים הגבוהי' היו המים, וחסרון בי"ת במלות תהום הרבה כמוהו במקרא. ויש לפרש הפסוק אחר הקוות המים, ופירושו כמו הלבוש שהוא מכסה על האדם ומכסה אותו כולו זולת הפנים כן המים אחר שנקוו המים בכל צידי הארץ מכסה זולת פני הארץ שנראת ביבשה ומקום היבשה בארץ מגולה כמו הפנים מגולים. ופירוש על הרים יעמדו מים, אף אחר שנקוו המים היו במקום מקוה המים ההרים מכוסים שם:
מלבי"ם
תהום, מפרש בפרטות איך היה זה, תחלה היה התהום (שהוא הארץ שתחת המים כמ"ש וחשך על פני תהום) כולו מכוסה במים כלבוש המכסה סביב, עד שעל הרים יעמדו מים, שהמים סבבו כל כדור הארץ:
(ז)מִן־גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן־קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן:
מצודת דוד:מן גערתך. כשאמרת יקוו המים נסו אל המקום שהמה שם: מן קול רעמך. בעת השמעת להם קולך שהוא כקול רעם מהרו אז ללכת אל מקומם:
עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן. כְּשֶׁאָמַרְתָּ (בראשית א:ט) ״יִקָּווּ הַמַּיִם״, וּמֵאוֹתוֹ הַקּוֹל יֵחָפֵזוּן וְנִקְווּ אֶל מָקוֹם אֲשֶׁר יִסַּדְתָּ לָהֶם:
אבן עזרא
מגערתך יספר גלי הים בבא עליהם רוח סערה, גם הרעם יעשה מעשה גדול בים.
רד"ק
ינוסון. ויחפזון. עתיד במקום עבר ורבים כמו הם כשאמרת יקוו המים אל מקום אחד נסו המים מפניך כמו העבד שינוס מגערת אדוניו או אדם שינוס מגערת התקיף ממנו:
מן קול רעמך. כמו האדם שירעם בקולו על חבירו שיבהל ויחפז ממנו כן עשו המים, ורצונך היה קול רעם להם ונחפזו ללכת אל מקום המקוה:
מלבי"ם
(ז-ח) מן גערתך, המאמרים מקבילים, מן גערתך ינוסון יעלו הרים, מן קול רעמך יחפזון ירדו בקעות, שיש הבדל בין ניסה ובין חפזון, הנס נס מן הדבר ע"י הכרח, והנחפז נחפז אל הדבר מפני שרצונו בדבר ההוא, שתחלה מה שעלו המים אל הרקיע היה נגד טבעם הקודם, רק שגער ה' בם ונסו ע"י גערת ה' ופקודתו מן המקום שהיו בו, ועלו הרים שהעליה הוא נגד טבע המים, ואח"כ מן קול רעמך, שהרעם מפוצץ העננים ומוריד הגשם למטה ירדו בקעות למטה, וזה היה כפי טבע המים שטבעם לירד מלמעלה למטה, ועז"א יחפזון שנחפזו אל מקומם הטבעי למטה, ונקוו אל מקום זה אשר יסדת להם, שהוא ים אוקינוס:
מצודת ציון
יחפזון. מלשון חפזון ומהירות:
(ח)יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל־מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם:
מצודת דוד:יעלו הרים. בעת נסעו הלכו בדרך מהלכם על ההרים חוץ מטבע המים ומשם ירדו אל הבקעות ולא נשארו שמה כטבע המים רק הלכו אל המקום הזה אשר יסדת להם:
עוד פירושים על פסוק ח: אבן עזרא, רד"ק
אבן עזרא
יעלו הרים וטעם אל מקום הוא שהזכיר אחריו - גבול - הזכיר בל ישובון – לאות, כי בתחלה היתה הארץ מכוסה במים ובחפץ השם, דחק הרוח אל המים ונראתה היבשה אחר שנברא האור שהיה עיקר, כאשר פרשתי במעשה בראשית.
רד"ק
יעלו. בנוסס מפניך עלו הרים וירדו בקעות עד שהגיעו אל מקום זה שיסדת להם. ויעלו וירדו עתיד במקום עבר ורבים כמו הם:
(ט)גְּבוּל־שַׂמְתָּ בַּל־יַעֲבֹרוּן בַּל־יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ:
מצודת דוד:גבול שמת. חול הים שמת להם לגבול לבל יעברו הגבול ההוא לבל ישובו למקומם לכסות הארץ כאשר בתחילה:
עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
רש"י
גְּבוּל שַׂמְתָּ. לָהֶם הַחוֹל אֲשֶׁר סָבִיב שְׂפָתוֹ:
אבן עזרא
[יעלו הרים וטעם אל מקום הוא שהזכיר אחריו -] גבול - הזכיר בל ישובון – לאות, כי בתחלה היתה הארץ מכוסה במים ובחפץ השם, דחק הרוח אל המים ונראתה היבשה אחר שנברא האור שהיה עיקר, כאשר פרשתי במעשה בראשית.
רד"ק
גבול. אחר שהקווית המים שמת להם החול לגבול שלא יעברה ולא ישחיתו הברואים על היבשה:
בל ישובון לכסות הארץ. כי כשנקוו המים במקום אחד באמת גברו המים על הארץ מאד ועמדו נד אחד והמים בטבעם נגרים מגבוה לשפל, והוא יתברך מנעם בטבעם לזה הדבר שיבואו גלי הים עד שפת הים ולא יעברו הגבול שהוא החול אשר על שפת הים. ומה שאמרו ירדי הים, כנגד השפה שהארץ גבוה על הים:
מלבי"ם
גבול שמת, ואז שם ה' גבול לים סביב בל יעבורון את הגבול הזה, לבל ישובון עוד לכסות הארץ כמו שהיה בתחלת הבריאה:
(י)הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן:
מצודת דוד:בנחלים. שלא יפסק מימיהם והמה שוטפים והולכים בין ההרים להשקות אותם:
עוד פירושים על פסוק י: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
אבן עזרא
המשלח אחר שהזכיר הים וידוע כי האיד יעלה מהים והוא סבת הגשם. וכן כתוב: הקורא למי הים ומימי המטר יהיו המעיינים ומהם הנחלים.
רד"ק
המשלח. גם זה מתקנת המם שעשה האל לתקנת הברואים, כי כאשר יקוו המים השאיר בארץ מים מתוקים והבליעם בתוכה ושלח מהם במקומות מעיינים שיהיו המים נובעים מהם לצורך הברואים לשתות מהם הצמחים ולקרר האויר ולתת לחות לגופות החיים ולהרטיב יבשות האויר ולהשקות בהליכתן לאילנות ולבית הריחים לפיכך היו המתוקים ניגרים והולכים, ולתקנת הברואים לא שלח המעיינים שיפוצו בעמקים פן יזיקו הצמחים אבל שלחם בעמקים אשר בין ההרים, ואותם שהולכים במקומות היישוב תועלתם לבנ"א ידוע, ואותם שהולכין במדברות הם לצורך הולכי מדברות ולצורך שאר החיים שימצאו מים לשתות, וזהו שאמר:
מלבי"ם
המשלח, עתה יספר התועליות שיגיעו מן החקים האלה, ואיך ערך ה' הכל בחכמה לצורך הנבראים, כי ע"י שיעלו המים באדים וירדו אל ההרים יתמצו באדמה ויתהוו מהם מעינים, והם ירדו מן ההרים אל נחלי מים אשר יתקבצו בין ההרים, ור"ל שישלח מעינים בנחלי מים אשר הנחלים האלה ילכון בין ההרים:
(יא)יַשְׁקוּ כָּל־חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם:
מצודת דוד:ישקו. הנחלים ההם משקין את חיות השדה המצויים בין ההרים והפראים ישברו את צמאם במימיהם ר״ל יבטלו הצמאון בשתיית המים:
עוד פירושים על פסוק יא: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
אבן עזרא
ישקו המעיינים והנחלים.
והזכיר פראים דרך משל במדבר קדש ותחסר מלת בהם ישברו פראים צמאם.
רד"ק
ישקו. המים חיות השדה והפראים ישברו צמאם. וזכר בפרט הפראים כי הם נהוגים במדבר לא יבואו ביישוב:
מלבי"ם
ישקו, וזה לתועלת החיים שעתידים להבראות, כי הנחלים ישקו כל חיתו שדי, וגם החיות הפראים ישברו מהם צמאם:
(יב)עֲלֵיהֶם עוֹף־הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ־קוֹל:
מצודת דוד:עליהם. אצל הנחלים ההם ישכנו העופות: מבין עפאים. מבין עלי האילנות המצוים אצל הנחלים משם יתנו קול שיר:
עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן. עַל הַמַּעְיָנוֹת:
מִבֵּין עֳפָאיִם. עַנְפֵי אִילָנוֹת, וְכֵן ״עָפְיֵּהּ שַׁפִּיר״ (דניאל ד:ט):
אבן עזרא
עליהם בעבור המעיינים.
ישכון כל עוף, כי המקום ציה, אין חי בו.
עפאים יש אומרים: שעיפים. והנכון בעיני: כמו עלים, ועפיה שפיר.
יתנו קול כמו: ניגון.
רד"ק
עליהם. ועוד הם תועלת לעופות כי רוב העפות שוכנים במקום המים. ויהיה פירוש עליהם סמוך להם. גם יש עופות שהם גדלים על המים כי העופות הם מתולדת המים:
מבין עפאים. האל"ף נחה והחיר"ק תחת היו"ד והם עלי העץ וכן בארמית ועפיה שפיר. ואמר מבין עפאים ולא זכר העצים כי ברוב גדילין העצים על שפתי הנהרות:
יתנו קול. שמצפצפין ומרננים:
מלבי"ם
עליהם, ר"ל ועל ההרים ישכון עוף השמים קרוב אל המים, (שזה נכלל ג"כ במלת עליהם דהיינו על ההרים והנחלים), ושם יתנו קול מבין עפאים, וא"כ היה בזה הכנה אל משכן חיות היבשה ועוף השמים:
מצודת ציון
עפאים. עלים כמו עפיה שפיר (דניאל ד):
(יג)מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ:
מצודת דוד:מעליותיו. הם העננים שהמה לצד השמים: מפרי מעשיך. הם פרי העננים והוא הגשם וכפל הדבר במ״ש:
עוד פירושים על פסוק יג: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
אבן עזרא
משקה הגשם שימטירו העבים.
מפרי מעשיך הם האילנים.
רד"ק
משקה. אחר שזכר הקוות המים שהי' ביום השלישי וזכר עם זה תועלת המים אשר ביבשה, זכר הצמחים שנבראו גם כן ביום השלישי, ואיך עלה אד מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, ואחר כך ויצמח ה' הלאהים מן האדמה, וזהו שאמר משקה הרים מעליותיו והם העננים וזכר ההרים כי הם צריכין למטר יותר מן העמקי' והמישור כי נמצא בם לחות יותר ממה שנמצא בהרים ועוד כי יוכל האדם להשקות העמקים והמישור ממי הנהרות ולא כן ההרים, וכפל הענין במלות שונות, כי פרי העננים הוא הגשם: ואמר מעשיך. כי ענין המטר הוא מעשה חכמה ופלא גדול מהאל יתברך:
מלבי"ם
משקה הרים מעליותיו, וכן מן עליות האדים שעולים בגובה ישקה את ההרים שירד עליהם מטר, ומן פרי המעשים האלה תשבע הארץ, כי ההרים ישקו מן האדים העולים לגובה והארץ תשבע מן המטר הכללי והנחלים שיתהוה ממנו:
מצודת ציון
מעליותיו. מלשון עליה:
(יד)מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן־הָאָרֶץ:
מצודת דוד:לבהמה. למאכל בהמה: לעבודת האדם. מצמיח עשב למלאכת האדם כמיני צבעים וכדומה: להוציא. מצמיח להוציא לחם וגומר:
עוד פירושים על פסוק יד: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
אבן עזרא
מצמיח, ועשב המוכן לעשות ממנו לחם.
וטעם לעבודת האדם כי כאשר תעבד האדמה תוציא צמח נכבד.
רד"ק
מצמיח. והנה עם המטר מצמיח החציר לצורך מאכל הבהמות וגם כן מצמיח עם המטר העצים כמו שאמר ישבעו עצי ה', אבל קודם זכר תועלת החציר והעשב לאדם ובהמה ובכללם זכר המאכל ובפרט אותם שהאדם נזון בהם יותר והם דגן ותירוש ויצהר. ופירוש ועשב לעבודת האדם. הוא עשב שהוא מאכל האדם כי חיתו יצא עם עבודת האדם כמו שנגזר על אדם הראשון בזעת אפיך תאכל לחם, אבל מאכל הבהמה תוצא הארץ בלא עבודת האדם: ואמר להוציא לחם מן הארץ. כי עבודת האדם באדמה הוא לעצמו ולצורך הבהמות שעובד בהם האדמה, כמו הבקרים והחמורי' ויהי' המבחר בהם לעצמו כמו החטה ולבהמו' השעורים והתבן. ולחם הוא כלל לכל מאכל וזוכרי' אותו ברוב על הלחם שהוא תמידי למאכל הדם, ועליו אמר ולחם לבב אנוש יסעד:
מלבי"ם
מצמיח, עתה יספר את הנברא ביום הג', שאמר תדשא הארץ דשא, (כי עד עתה באר שהנברא קודם היה הכנה אל הנברא אחריו, שהרקיע והאדים והמטר היה הכנה אל הנברא מיום ג' ואילך) ואחר ההכנה הזאת, אמר תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ פרי עושה פרי, שהם ג' מינים, א. דשא הוא התלבשות הארץ בעשבים שרובם הם למאכל בהמה, ועז"א מצמיח חציר לבהמה, ב. עשב מזריע זרע, שהם עשבים הנזרעים בידי אדם, והחשוב מהם הם חמשת מיני דגן שעושים מהם לחם ומברכים עליהם מחשיבותם המוציא וברכת המזון, ועשב זה לא יתהווה ממנו לחם תיכף רק אחר עבודה ויגיעה רבה שידוש ויטחן וילש ויאפה ואז נעשה לחם, וז"ש ועשב לעבודת האדם להוציא לחם, שע"י עבודת האדם יוציא ממנו לחם, שע"י עבודתו בהעשב יוציא לחם מן הארץ:
(טו)וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב־אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב־אֱנוֹשׁ יִסְעָד:
מצודת דוד:ויין. מצמיח היין המשמח לב שותהו: להצהיל. מצמיח השמן להאיר פני האדם על ידי כשירבה לאכול ממנו ולמשוח בו: ולחם. מצמיח הלחם להסעיד לב האדם מחולשתו:
עוד פירושים על פסוק טו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
מַצְמִיחַ חָצִיר וְגוֹ׳. וְיַיִן אֲשֶׁר יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ גַּם אוֹתוֹ יוֹצִיא מִן הָאָרֶץ, וְשֶׁמֶן לְהַצְהִיל בּוֹ פָּנִים:
וְלֶחֶם. אֲשֶׁר לֵב אֱנוֹשׁ יִסְעָד:
אבן עזרא
ויין הזכיר הלחם והיין, כי שניהם חיי האדם, ובעבור שהזכיר מעשה היין הזכיר מעשה הלחם.
להצהיל לתקן להאיר.
רד"ק
ויין. ומוציא ג"כ מן הארץ כי גם הוא לתועלת האדם לשמח לבבו, ואם ישתהו במדה ייטיב שכלו, כי עם שמחת הלב ייטיב השכל והנביאים לעֵד: ומוציא ג"כ שמן. שאוכל אותו האדם ומצהיל ומאיר פניו וג"כ מדליק בו בלילה, אבל זכר עיקר תועלתו שהוא מצהיל פנים. ופי' משמן. כלומר להצהיל פני אדם ממה יהיה מהשמן. או אפשר שרמז באומרו משמן להדלקת הנר בו בלילה, כלומר מקצת תועלתו הוא להצהיל, ומראה שיש לו תועלות אחרות לצורך האדם להדליק בו ולמשוח בו. ולפי שזכר תועלת היין והשמן זכר תועלת הלחם אף על פי שגלויה תועלתו: ואמר לבב אנוש יסעד. כי אין מאכל סועד הלב כמו הלחם וכן הוא אומר ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, ואמר סעד לבך פת לחם:
מלבי"ם
ויין, ג. ברא עץ פרי ואילני סרק, והחשובים שבעץ פרי הם הגפן שממנו יוציא יין אשר ישמח לבב אנוש, והזית אשר ישמש להצהיל פנים משמן, והם אשר נבראו לתוספת עידון ותענוג, אבל לא יועילו בלא הלחם הסועד את הלבב, ור"ל שהיין ישמח והשמן יצהיל פנים בצירוף הלחם אשר לבב אנוש יסעד, כי בלעדי הלחם ימר שכר לשותיו ולא יצהיל פנים:
מצודת ציון
להצהיל. ענין הארה כמו צהלה ושמחה (אסתר א):
יסעד. ישען:
(טז)יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְהוָה אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע:
מצודת דוד:ישבעו. מן המטר ישבעו עצי ה׳ וחוזר ומפרש ארזי הלבנון אשר נטע הם אילני סרק שאין מדרך האדם לנטעם וגדלים מאליהם ומעשי ה׳ המה:
עוד פירושים על פסוק טז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
רש"י
עֲצֵי ה׳. בְּגַן עֵדֶן (בראשית רבה טו, א):
אבן עזרא
ישבעו לאשר החל דבר הגשם משקה הרים.
ישבעו עצי ה' הם הנותנים פרי, ישבעו פעם אחרת.
ארזי לבנון שהם גדולים.
רד"ק
ישבעו. מהמטר שזכר למעלה משקה הרים מעליותיו וגו', והעצים האלה שזכר הם עצי היער, וסמך העצים אל השם כי דעתו על העצים הרמים והנישאים לפי שאין בצמיחתם ובגדילתם תפיסת ידי אדם, שהרי זכר למעלה העשב והעצים שגדילין עם עבודת האדם לכן זכר אלה שאין בהם עבודת האדם אלא רצון האל יתברך לבדו שנתן בטבע האדמה להוציאם, לפיכך אמר עצי ה': וכן אמר ארזי לבנון אשר נטע. וזכר הארזים בפרט לפי שהארז הוא הגבוה מכל עצי היער: ופי' אשר נטע לומר כי לא יטעם האדם כמו שנוטע עצי המאכל לצרכו והא משקה אותם מעליותיו וישבעו ואין צריכים לאדם להשקותם, וגם יש בהם במקומות היער מעצי מאכל שיוצאים בלי עבודת האדם כמו התפוחים והאלונים:
מלבי"ם
ישבעו, וכן הוכן הגשם לצורך אילני סרק, שמן הגשם ישבעו עצי ה' וגם ארזי לבנון הרמים והנשאים אשר נטע, שהם יש מהם ג"כ תועלת לצורך החיים שנבראו אחריהם, יען אשר שם צפרים יקננו, שהצפרים דרכם לקונן בקן על הארזים הגבוהים והחסידה שדרכה לשבת בקן כמו בית מחסה מזרם וממטר, בוחרת ביתה בברושים שהענפים רחבים ומגינים בפני המטר:
(יז)אֲשֶׁר־שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ:
מצודת דוד:אשר שם. על ארזי הלבנון יעשו הצפרים לעצמן קן ומקום מדור וכאלו ברא הארזים לתועלת הצפרים: ברושים ביתה. מקום מדורה על הברושים וכאילו נבראו לתועלתם:
עוד פירושים על פסוק יז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון
רש"י
צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ. יִשְׂרָאֵל יִשְׁכְּנוּ שָׁם:
יְקַנֵּנוּ. לְשׁוֹן ״קַן צִפּוֹר״ (דברים כב:ו):
אבן עזרא
אשר הזכיר כי העצים הגבוהים, כמו נוה לעופות.
רד"ק
אשר. עתה זכר מעלתם בעודם צומחים כי בכריתתם יש בהם תועלת לאדם לקרות בהם הבתים ולעניניה אחרים ולעשות מהם אניות, גם אותו אשר אין בו תועלת לעשות בו מלאכה והוא הזמורה אשר בעצי היער יש בו להדליק בהם האש לפי שהם עצים דקים טובים להדלקה ובעודם בארץ אף על פי שאין עושין פירות, יש בהן תועלת לעופות לשרון עליהם ולקנן בהם והאל יתברך ברא הדברים הפחותים לתועלת הגדולים מהם, כי בברואי מטה האדם הוא הנכבד ותחתיו שאר מיני החיים ותחתיהם הצמחים ותחתיהם הדומם שאין בו נפש ותנועה כלל והנה העצים שימצאו גבוהים יותר הם טובים לנוח עליהם ולקנן בהם:
וצפרים. הם כלל לכל העופות: וזכר בפרט חסידה. לפי שהוא עוף גדול ודרכו לקנן בעץ גבוה ומנהגו לקנן בארזים: ופי' ביתה. קנה:
מצודת ציון
צפרים. הוא שם כולל לכל העופות:
יקננו. מלשון קן ומדור:
חסידה. שם עוף:
ברושים. מין אילן סרק:
(יח)הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים:
מצודת דוד:ליעלים. למדור היעלים וכן סלעים להיות מחסה לשפנים ור״ל על הכל ישגיח לתת לכ״א לפי טבעו ומנהגו:
עוד פירושים על פסוק יח: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
הָרִים הַגְּבֹהִים. בָּרָא לַיְּעֵלִים:
מַחְסֶה. כָּל לְשׁוֹן מַחְסֶה לְשׁוֹן צֵל וּמַחְבָּא, שֶׁאָדָם מִתְכַּסֶּה שָׁם מִן הַזֶּרֶם וּמִן הַמָּטָר (ישעיהו כה:ד). אַבְרִ״י בְּלַעַ״ז:
אבן עזרא
הרים כמו שהם הרים נוה ליעלים, והסלעים כמו מחסה.
רד"ק
הרים. כיון שזכר מדור העופות שהוא העצים הגבוהים אמר ג"כ ההרים הגבוהים הם מדור חיות השדה וזכר בפרט היעלים כי הם יבקשו ההרים הגבוהים ושם ישכנו:
הסלעים. יש בהן ג"כ תועלת לחיות כי יש בהן מערת ונקרות יחסו בם, והנה כל נברא לצורך ולתועלת ואין דבר דק וקטן במעלה שלא נברא לתועלת הגדול ממנו, והכל לתועלת האדם כי הוא עליון על כולם. והנה זכר הנבראים ביום השלישי ותועלתם, ואעפ"י שזכר בכללם ההרים והסלעים והם בכלל הארץ שנבראת ביום ראשון זכרם הנה על ידי זכר תועלת העצים לעופות, אמר שההרים והסלעים גם הם תועלת לחיות:
מלבי"ם
הרים, וכן המציא מעון גם לחיות היבשה שצריכים להשגב במקום גבוה מפני הטורפים, ייחד את ההרים הגבוהים שיהיו משכן ליעלים, והשפנים שצריכים מחסה מפני חלישותם, ייחד להם שידורו בסלעים, באופן שבהשגחתו המופלאת יחד לכל חי מעונו ומקומו בתכלית הטוב והתיקון:
מצודת ציון
ליעלים. שם חיה יעל:
לשפנים. שם חיה שפן:
(יט)עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ:
מצודת דוד:למועדים. למנות ע״י מועדי ה׳ לפי עת חדושה: ידע מבואו. יודע הוא דרך בואו ולא שנה סדר מהלכו ולא כן הירח כי פעמים בא בארוכה פעמים בקצרה כן ארז״ל:
עוד פירושים על פסוק יט: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
רש"י
לְמוֹעֲדִים. לִמְנוֹת בּוֹ זְמַנִּים וּרְגָלִים (ראש השנה כה.):
שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ. אֲבָל יָרֵחַ לֹא יָדַע מְבוֹאוֹ, פְּעָמִים שֶׁבָּא בַּאֲרֻכָּה, פְּעָמִים שֶׁבָּא בַּקְּצָרָה (ראש השנה כה.):
אבן עזרא
עשה מפרשים רבים אמרו: כי השם עשה הירח בעבור קביעות מועדי השם ואין זה מטעם המזמור, רק יספר מעשה בראשית. והזכיר השמש והירח ולא הכוכבים, כי אלה שניהם המושלים וטעם להזכירם במקום הזה, כי הם סבת הגשמים כפי תנועתם ומבט המשרתים עליהם וכפי תולדת המזלות שיהיו בהם.
ופירוש עשה ירח למועדים כי אחר התחברו עם השמש מועדים ידועים בסוף כל חדש יתחדש הירח ולא כן הכוכבים, וכפי תוספת אורו וחסרונו יתחדשו דברים במתכות ובצמחים ובחיים, וכפי נטות השמש בצפון או בדרום, יתחדשו שינויים בכל מקומות היישוב. יש אומרים: כי השם לבדו ידע מבוא השמש וזה איננו נכון, כי ידוע הוא מבואו בראיות גמורות, רק ספר ללבנה שינויים רבים באורה ותנועותיה ודרך אחד לשמש לזרוח ולשקוע, ועת שקיעתה אז הוא חשך, וזה הוא -
רד"ק
עשה. עתה הזכיר הנבראים ביום הרביעי והם המאורות, והחל בירח ואע"פ שהוא המאור הקטן לפי שהלילה קודם ליום, וליל רביעי שמשו ירח וכוכבים ובבקרו זרח השמש:
עשה ירח למועדים. כמו שכתוב והיו לאותות ולמועדים, וזכר הנה למועדים על הירח והוא הדין לשמש וכן בזכרו הירח הוא הדין לכוכבים שהם מושלים עם הירח, ואו אמר עשה הירח כן להיותו חסר ומלא לדעת המועדי' כלומר לחלוק בו זמני השנה שהם שנים עשר כי בכל חד וחדש מתחדש באורו ובזה נדע זמני השנה, יש לנו תועלת האור ותועליות אחריות:
שמש ידע מבואו. הנה הסכימו החכמים כולם כי הירח גוף שחור אין לו אורה אלא מהשמש כפי התקרבו מהשמש וכפי התרחקו, והנה הירח כולו אין אורו מעצמו אלא מזולתו וזהו בואו למועדים, ולא כן השמש כי אורו מעצמו והנ' הוא ידע אורו, ומלת מבואו כוללת הזריחה והשקיעה. כי כשהשמש זורח הנה הוא בא על הארץ וכשהוא שוקע בא תחת הארץ, ויש לפרש מבואו על הירח אמר כי השמש ידע מבוא הירח בזריחתו ביום רביעי ובעת זריחתו היה מבוא הירח ושקיעתו כאילו ידע זמן מבואו:
מלבי"ם
עשה, עתה שב אל מעשה יום הרביעי, שמלבד השמש שתועלת ידוע מפני האור שכבר הזכיר תועלתו בבריאת האור הראשון, עשה גם הירח שישמש למועדים והשמש ידע מבואו, כי הירח מקבל אורו מן השמש, ועת תשקע השמש יתראה הירח, וכן החצי כדור שלו מאיר תמיד נוכח השמש וצד השני שנגדו שאינו נגד השמש הוא אופל:
(כ)תָּשֶׁת־חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ־תִרְמֹשׂ כָּל־חַיְתוֹ־יָעַר:
מצודת דוד:תשת. שמת את החושך ועשית גבולו להיות בלילה: בו. בעת הלילה תלך חית היער על כי בלילה אינם מצויים בני אדם כמו ביום:
עוד פירושים על פסוק כ: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה. בְּכָל יוֹם אַתָּה מַחְשִׁיךְ וּמַעֲרִיב אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְהָיָה לָיְלָה, וּבּוֹ תִּרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר:
אבן עזרא
[ש אומרים: כי השם לבדו ידע מבוא השמש וזה איננו נכון, כי ידוע הוא מבואו בראיות גמורות, רק ספר ללבנה שינויים רבים באורה ותנועותיה ודרך אחד לשמש לזרוח ולשקוע, ועת שקיעתה אז הוא חשך, וזה הוא -] תשת חשך - וי"ו חייתו נוסף.
רד"ק
תשת. עתה זכר תועלת הלילה ותשומת החושך היא שקיעת האור אמר כשתשית חושך בעולם ויהיה הלילה יש בו תועלת לקצת החיים, והם האריות וחיות היער שהם אוכלות בשר וטורפין שאר החיות אשר להם יכולת עליהם וביום לא נתת להם רשות להלוך חוץ לגבולם שלא יזיקו לאדם, ומפני מורא האדם נמנעים ללכת ביום והולכים בלילה ומבקשים טרפם: ופי' תרמוש. תלך, וי"ו חיתו. נוספת כוי"ו בנו בעור וזולתו, והנה מכלל זכרו תועלת החיות הטורפות בלילה נודע התועלת שיש לאדם שישן וינוח מעמלו, וכן הבהמות הגדילות עמו:
מלבי"ם
תשת, ועל ידי כן תשת חשך ויהיה לילה, וגם זה לתועלת כללי כי בו בלילה תרמוש כל חיתו יער:
מצודת ציון
תרמוש. ענין ההלוך והזזה ממקום למקום כמו ובכל החיה הרומשת (בראשית א׳:כ״ח):
(כא)הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם:
מצודת דוד:הכפירים. אז ישאגו הכפירים למצוא טרף: ולבקש. שואגים לבקש מאל אכלם:
עוד פירושים על פסוק כא: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
אבן עזרא
הכפירים הזכיר הגבורה בבהמה.
רד"ק
הכפירים. הם עולי ימים מהאריות ומהחיות הטורפים וכפיר גדול מגור:
לבקש מאל אכלם. כי הוא נותן לחם לכל בשר בהשתלשלות הסיבות וכאלו הם מבקשי' ממנו אכלם בבקשם טרפם:
מלבי"ם
הכפירים, האריות הצעירים שאין יוצאים ממעונתם ביום, בלילה הם שואגים לטרף, וטורפים יתר החיות שיוצאים ג"כ בלילה, ולבקש, ר"ל שיוצאים לדרוש ולבקש בלילה את אכלם שניתן להם מאל, היינו שיבקשו את החיות הקטנות שייחד ה' למאכלם:
(כב)תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל־מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן:
מצודת דוד:יאספון. יאספו עצמם ללכת למקום מחבואם: ואל מעונותם. רובצים במקום מדורם ולא יצאו ביום החוצה:
עוד פירושים על פסוק כב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן. בַּמִּסְתָּרִים וְנֶחְבָּאִים שָׁם מִבְּנֵי אָדָם, וְאָז כָּל אָדָם יוֹצֵא לְפָעֳלוֹ:
אבן עזרא
תזרח, יאספון אחר התפרדם וינומו.
רד"ק
יאספון. מפני האדם שיצא לעבודת השדה:
ואל מעונתם. כמו ובמעונתם:
מלבי"ם
תזרח, אולם בזרוח השמש אז יאספון וירבצון אל מעונותם כדי שאז יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, ולא יירא מן החיות כי הם מתחבאים ביום, באופן שקבע לכל אחד תחומו ושעתו, שהאדם ינוח בלילה והחשך טוב לו אז, והחיות ינוחו ביום מפני האדם:
מצודת ציון
ואל מעונתם. כמו ובמעונותם וכמוהו ואל הארון תתן (שמות כא) ומשפטו ובהארון:
ירבצון. היא השכיבה לנוח:
(כג)יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי־עָרֶב:
מצודת דוד:יצא. אז בזרוח השמש עת שבו החיות למקומם יצא אדם אל השדה לעשות מלאכתו ויתעכב שמה עד הערב עת ישובו החיות ללכת:
עוד פירושים על פסוק כג: אבן עזרא, רד"ק
אבן עזרא
יצא אדם להפך, כי בלילה הוא ישן.
רד"ק
יצא אדם לפעלו ולעבודתו. בשדה עדי ערב שיאסוף אל העיר והחיות ישוטו לבקש אכלם והמה כל הנבראים בכונת מכוין וחכמת חכם:
(כד)מָה־רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ:
מצודת דוד:מה רבו. מה מאוד רבו: כולם. כל מעשיך עשית בחכמה: קניניך. כל הדברים הממלאים את העולם שלך המה וקנוים לך:
עוד פירושים על פסוק כד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
קִנְיָנֶךָ. מִקְנֵה קִנְיָן שֶׁלְּךָ, כְּמוֹ ״קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ״ (בראשית יד:יט). הַכֹּל קָנוּי לְךָ:
אבן עזרא
מה רבו כמשמעו רבים, או מגזרת על כל רב ביתו וכולם לאות על חכמתך.
וטעם מלאה הארץ קניניך כי אין בארץ מקום רק זה, אחר שהזכיר הנבראים בארץ הזכיר הנבראים בים:
וטעם זה הנה הוא ידוע ונראה גדול בארך.
ורחב ידים מקומו רחב.
רד"ק
מה רבו. מה גדלו, או פירושו רבו במספר:
מלאה הארץ קנינך. כשהשלים לספר נבראי היבשה שנתגלגלו זכרם עם זכר הצמחים והמאורות והם גלויי החכמה לאדם יותר מנבראי הים, לפיכך חתם בהם בזה הפסוק ואמר כי ידועים ומכירים אנו כי גדולים מעשה האל וכולם עשויים בחכמה מלאה הארץ קנינך מלא כל הארץ קנינך ומעשיך אין דבר במקרה, ואמר מלאה כי אין בארץ מקום רק שלא יראו בו מעשה האל: ופי' קנינך. כמו קונה שמים וארץ:
מלבי"ם
מה רבו, עפ"ז יסיים בהפלאה על חכמת ה', שהגם שרבו מעשיך בבריות שונות, בכ"ז כולם בחכמה עשית, שהכינות לכל אחד את האמצעים שעל פיהם יתקיים ולא יבלע אחד את חבירו, ולבע"ח החלושים הכינות מעון ומשגב מפני החזקים, באופן שמלאה הארץ קנינך, וכולם יש להם קיום והמינים לא יכלו, והאישים יתרבו כפי הצורך עד שימלאו הארץ - עד כאן דבר מבריאי היבשה, עז"א מלאה הארץ:
מצודת ציון
מה רבו. מלת מה באה להפלגת הדבר כמו מה רב טובך (לעיל לא):
רבו. גדלו:
(כה)זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם־רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם־גְּדֹלוֹת:
מצודת דוד:זה הים. הים הזה הידוע והנראה גדול הוא באורך ורחבת מקום: שם רמש. שם יש רמש והזזת בריות ואין מספר להם: חיות וגו׳. כי כל מה שיש ביבשה יש בים:
עוד פירושים על פסוק כה: רש"י, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
וּרְחַב יָדָיִם. רָחָב מָקוֹם, לְרֵיי״שׁ בְּלַעַ״ז:
רד"ק
זה. עתה דבר על הנבראים ביום החמישי והם הדגים ומדורם הים שהוא גדול ורחב ידים גדול באורך ורחב מקום. ואמר זה כי הוא נברא וידוע לכל ועוף שנברא גם כן ביום החמישי כבר זכרו על ידי גלגול. אמר על הדגים ואין מספר כי יותר פרים ורבים מחיות השדה, ועוד כי הם נולדים בכל זמני השנה לפיכך מספרם רב מחיות היבשה:
מלבי"ם
זה הים, עתה ידבר מן הנבראים אשר בים, הנה הים גדול ורחב ידים, גם אותו לא הנחת ריק מבריאות ופלאי מעשיך, שם רמש ואין מספר, שהגם שלברואי הים לא הכינות לכל אחד מעון מיוחד והגדול מחברו בולע את חברו, לעומת זה שם רמש בלי מספר, שההפראה של הדגים אין מספר לו, שבמעי דגה אחת ימצאו ביצים כמה מליאן, עד שלכן חיות קטנות עם גדולות, ישכנו הקטנות ביחד עם הגדולות, והגם שהגדולים בולעים בכל יום כמה רבבות מן הקטנים בכ"ז לא יכלו מיניהם, שהדג הגדול (וואלפיש) מאכלו הדגים הקטנים (הערינג) אבל הם מתרבים במספר כ"כ עד שיצר להם המקום בים הקרח ויצאו לאיים רחוקים מספר רב ועצום כנודע:
מצודת ציון
ידים. ר״ל מקום:
רמש. ענין הזזה:
(כו)שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה־יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק־בּוֹ:
מצודת דוד:שם אניות יהלכון. והוא מנפלאות ה׳ אשר נתן חכמה בלב מנהיגי הספינה להשיטה אל המקום הנרצה: לויתן זה. זה הלויתן הידוע ברוב גדלו אותו יצרת להיות משחק ומטייל בהים ההוא ולא יחת מכל הבריות והמה לו למאכל:
עוד פירושים על פסוק כו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
רש"י
לְשַׂחֶק בּוֹ. שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם, כָּךְ אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה (עבודה זרה ג:), וְכָךְ מְפֹרָשׁ בְּסֵפֶר אִיּוֹב: ״הֲתְשַׂחֶק בּוֹ כַּצִּפּוֹר״ (איוב מ:כט):
אבן עזרא
שם כי בעלי האניות יספרו לנו על חיות גדולות שראו בתוך הים.
לויתן שם לכל דג גדול כמותו, או הוא שם לכל מין ידוע ובו שב אל הים, כי כל הדגים מאכל לו והוא איננו מאכל.
רד"ק
שם. אמר כי גם הים שאינו מדור לנבראי היבשה נתת חכמה באדם ללכת בו באניות ממקום למקום וצד דגי הים למאכל ועל ידי אניות הוא רודה בדגים:
לויתן זה יצרת לשחק בו. הוא הדג הגדול אשר סיפר בספר איוב גבורתו ועצמותו, ואמר זה אף ע"פ שלא ראהו אדם לפי שנודע בסיפור הכתוב ואמר לשחק בו פי' בים כלומר בכל נבראי הים הוא משחק כי כולם באים ברשותו ויאכל מהם אשר ירצה, כי כל דבר שיבה האדם ישחק לו וילעג לו והנה באר כל הנבראים. והנבראים ביום הששי שהם החיות והבהמות והאדם כבר נזכרו למעלה בגלגול:
מלבי"ם
שם, וגם שם אניות יהלכון לצוד את הדגים, ובתוכם ילכו אניות לים הקרח לצוד את הלויתן, שהוא דג (הוואלפיש), ילכו האניות לשחק בהלויתן אשר יצרת, ותחבולות בני אדם ישכילו לצוד את הלויתן הזה, ויחצוהו בין כנענים:
(כז)כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ:
מצודת דוד:כולם. כל הבריות שבעולם יקוו אליך לתת מאכלם לכ״א בזמן הצריך לו:
עוד פירושים על פסוק כז: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
אבן עזרא
כלם שב אל חיות הארץ, גם הים בעבור שהזכיר כי הלויתן משחק בו, כי מאכלו מוכן. אמר: כי כולם ישברו - אל השם או כל אחד, בעבור שהוא צריך או שהוא מנהגו.
רד"ק
כלם. אמר על נבראי מטה החיים בראת אותם ובראת מאכלם אע"פ כן כל יום ויום אליך ישברון לתת אכלן בעתו, והוא על ידי השתלשלות הסיבות ובידו לתת ולמנוע מהם: ואמר בעתו. לשון יחיד, כי כל מין ומין יש לו עת ידוע יזדמן לו מאכלו, או בעתו טעמו אל האוכל, ואמר אליך ישברון ואע"פ שאין בהם דעת מי הנותן והמכין, לפי הטבע הנתון בהם ישברו אל חוקם ואל מנהגם הנתון להם. ואנחנו יודעים שאליך ישברון:
מלבי"ם
כולם, אחר שדבר מענין המעון, ידבר מענין מזונותם, הנה בזה כולם אליך ישברון לתת אכלם, וגם תתנהו להם בעתו, לכל אחד בעת הצריך, ובזה יש שלשה חלופים, לפעמים תתן להם מזונותם בצמצום, אשר רק ילקוטון, כמלקט פרורים מעט מעט, ר"ל שתתן רק די הספוק ההכרחי ולפעמים תפתח ידך לתת להם בשפע רב ביד פתוחה, עד שישבעון טוב בכדי שביעה די והותר, ולפעמים תסתיר פניך, ולא תתן להם כל מאומה ואז יבהלון וגם תוסף רוחם שסוף החיים למות, ואז תאסוף את הרוח שנפחת בם, ואז יגועון וישובו אל עפרם, אבל בכ"ז לא יתמו המינים הגם שיגועו האישים, כי תשלח רוחך, אל הנולדים החדשים ואז יבראון, ועי"כ תחדש פני אדמה, להושיב עליה ברואים חדשים עלומי ימים ועצמותם מלאו עלומים:
מצודת ציון
ישברון. ענין תקוה כמו שברו על ה׳ (לקמן קמו):
(כח)תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב:
מצודת דוד:תתן. אתה תתן להם מזונם אשר ילקטון ואתה תפתח ידך והמה ישבעון טוב ור״ל פעמים בצמצום עד ילקטון מעט מעט ופעמים בהרווחה עד ישבעון טוב:
עוד פירושים על פסוק כח: אבן עזרא, רד"ק
אבן עזרא
תתן, תפתח ידך לבדך.
רד"ק
תתן. הפסוק כפול בענין במלות שונות, ואדוני אבי ז"ל פי' ילקטון בעת בצורת שילקטו מעט כאן ומעט כאן, ובשעת השבע תפתח ידך ישבעון טוב:
(כט)תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל־עֲפָרָם יְשׁוּבוּן:
מצודת דוד:תסתיר פניך. אבל בעת תסתיר מהם פניך מכל וכל אז יאחזם בהלה ופחד: תוסף. כאשר תאסף רוחם אל מקום גניזתם אז יגועון וישובו לעפרם אשר נבראו ממנ׳:
עוד פירושים על פסוק כט: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון
רש"י
תּוֹסֵף רוּחָם. לְשׁוֹן כִּלָּיוֹן, כְּמוֹ ״סָפוּ תַמּוּ״ (תהלים עג:יט):
אבן עזרא
תסתיר הטעם כאשר לא תפתח ידך כאילו שכחתם או אינך רואה אותם, או יבהלון.
תוסף כמו תאמר כדרך רוחו ונשמתו אליו יאסוף.
ואל עפרם ישובון כי העצמות הם בחיות הארץ ובם.
רד"ק
תסתיר. כשתסתיר פניך והוא כשתמנע מאכלם:
יבהלון. כי אין להם יכולת להעזר לזולתך:
תוסף. כמו תאסוף:
עפרם ישובון. כשתצא הרוח מהחיים ישוב הגוף אל העפר:
מצודת ציון
תוסף. כמו תאסף והוא ענין מיתה והכנסת הרוח אל מקום גניזתו:
יגועון. ענין מיתה:
(ל)תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה:
מצודת דוד:תשלח. וכאשר תשלח רוח החיוני בפגרי המתי׳ בזמן התחי׳ אז יבראון כבתחילה ותחדש בהם פני האדמה (ועם כי בראשונה יאמר על כל החי עתה ידבר על האדם לבד שהוא מבחר הברואים):
עוד פירושים על פסוק ל: רש"י, אבן עזרא, רד"ק
רש"י
תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ. בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים:
אבן עזרא
תשלח אנשי המחקר אומרים: כי כל חי אחר מותו יקום. וחכמי התושיה אומרים: כי הכללים שמורים והפרטים אובדים.
וטעם יבראון אחרים, והמבין בו יבין דרך האמת.
רד"ק
תשלח. לפי אמונתינו אנחנו זרע ישראל המחזיקים באמונתנו יהיו הנפשות חוזרות אל החומר הראשון אשר יצאו ממנו לזמן תחיית המתים, אשר יעדנו בו האל יתברך ויהיה זה על דרך נס ופלא ולא כפי הטבע. ועל זה אמר תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה ואף ע"פ שהפסוק למעלה מזה הוא על כל החיים לא על האדם לבד, אמ' זה על האדם שהוא עיקר בנבראי מטה. ויתכן לפרש הפסוק הה על כל החיים לא על האדם לבד, כי יבראון אחרי', כי ימותו אלה ויולדו אחרים תחתיהם, וכן כתוב דור הולך ודור בא, הכללים עומדים והפרטים אובדים: ואמר ותחדש פני אדמה על הנולדים שיבואו חדשים לעולם:
(לא)יְהִי כְבוֹד יְהוָה לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְהוָה בְּמַעֲשָׂיו:
מצודת דוד:יהי כבוד ה׳. כבודו יתמיד כל ימי עולם על כי נראה פלאי ברואיו והשגחתו על כל: ישמח ה׳ במעשיו. כי לב״ו יבוא לפעמים עצבון במעשה ידיו כאשר תהיינה לרעתו אבל לא כן בהמקום ב״ה:
עוד פירושים על פסוק לא: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
אבן עזרא
יהי כבוד ה' הם הנבראים כי בדברו נעשו.
וטעם ישמח על עמידת הכללי.
רד"ק
יהי. כשהשלים כל מעשה בראשית אמר הכל מעשיו והם כבודו וישמח בהם ואם ירצ' ישחית הכל וישובו לתוהו ובוהו, וזה שאמר המביט לארץ ותרעד. או פירושו יהי כבוד ה'. על זמן גאולתינו אמר הנה הם הכל מעשיו וישמח בהם כאשר האדם עושה רצון האל, שהכל נברא בגללו אז הוא שמח ובעולם הזה פעמים עצב כמו בדור המבול ויתעצב אל לבו וזולתם מהרשעים, אבל בימות משיחנו וזה יהיה אחר שיכלו הרשעים מן העולם אז יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, וזהו שאמר המביט לארץ ותרעד והשמחה והעצבון בו יתברך דרך משל כי אין לו שמחה ועצבון ולא ישתנה ממדה למדה אלא כמו שבן אדם ישמח בהצלחת מעשיו ויעצב בהפך זה, כך נאמר הדבר על האל יתברך דרך משל להבין השומעים:
ותרעד. משל על כליון הרשעים כאילו תרעד הארץ, וכאילו בערו ההרים באש מפני חרון אף כלומר שיכלה קרן הרשעים החזק: ואמר
מלבי"ם
יהי, ובזה יעמוד כבוד ה' לעולם, במה שהבריאה עומדת תמיד בחדושה ככבוד אשר נראה בו בעת הבריאה, וגם ישמח ה' במעשיו, שאם היו האישים קיימים תמיד לא היה ניכר כבודו מצד היותו מחדש ובורא, והיו ממרים כבודו בחשבם שהם קדמונים וקיימים בעצמם, אבל ע"י המיתה כולם מכירים את יוצרם ומכבדים אותו, וה' שמח במעשיו, שדור הולך ודור בא ומעשה ה' הוא יהיה לעולם:
(לב)הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ:
מצודת דוד:ותרעד. משא״כ ב״ו אשר לפעמים ירעד הוא ממעשה ידיו: ויעשנו. יהיו שרופים ויעלו העשן:
עוד פירושים על פסוק לב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ. כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּסִינַי: ״וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ״ (שמות יט:יח):
אבן עזרא
המביט הטעם כי הוא תולה ארץ והוא נושאה בכוחו, והזכיר כי לא תמוט לעולם, ואילו היה רוצה היתה רועדת וההרים שרופים.
ויש אומרים: כי טעם ותרעד כל יושבי הארץ.
רד"ק
המביט ואמר יגע. להודיע כי נגיעתו היא הבטתו והשגחתו:
מלבי"ם
המביט, אולם גם בעת שיעלה ברצונו להחריב את העולם, והוא מביט לארץ ותרעד מפני פחד ענשו, וגם כבר יגע בהרים ויעשנו ע"י רעש הארץ, ע"י אש היסודי להחריב ערים ומדינות, בכ"ז גם אז עין ה' אל יראיו, ואז יביט רק להאביד ולהעניש את הרשעים, ואז אשירה לה' בחיי, כי אז אבין כי נצלתי ונשארתי בחיים ע"י השגחת ה', וגם אזמרה לאלהי על העוד והיתרון שנתן לי להעניקני כל טוב:
מצודת ציון
ותרעד. מלשון רעד ורתת:
(לג)אָשִׁירָה לַיהוָה בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי:
מצודת דוד:בחיי. בעת אני חי: בעודי. בעוד אני בקיומי וכפל הדבר במ״ש:
עוד פירושים על פסוק לג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק
רש"י
בְּעוֹדִי. כְּמוֹ ״בְּעוֹדֶנִּי חַי״ (דברים לא:כז):
אבן עזרא
אשירה חייב אני להודות לשם העושה כל אלה הגבורות בעודי חי.
רד"ק
יערב. ויערב לאל שיחי שהוא השיר והתודה וההלל:
ואשמח בה'. כנגד ישמח ה' במעשיו כאלו הוא ישמח בנו ואנחנו נשמח בו כלומר נהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים:
(לד)יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּיהוָה:
מצודת דוד:יערב. יומתק עליו תפלתי לקבלה ברצון ואשמח אני בישועתו:
עוד פירושים על פסוק לד: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
אבן עזרא
יערב ייטב.
אנכי אשמח בה' כנגד ישמח ה' במעשיו. והטעם: כי תעמוד נשמתו ותהיה כמו הכלל.
רד"ק
יתמו. ואז יתמו חטאים כמו שפירשנו ועוד לא יבואו אחרים: הוא שאמר ורשעים עוד אינם. לכן אמר לנפשו ברכי נפשי את ה' וכן כל העמים הללויה. וכבר כתבנו בפתיחת הספר כי הללויה גדול שבכולם שכולל שיר ושבח בבת אחת, ויה הוא חצי השם ולקצר חברוהו עם הללו יה לתקן המלה:
מלבי"ם
(לד-לה) יערב עליו שיחי, ר"ל השיר יהיה על חיי ועודי, לא על אבדן הרשעים, כי שיר כזה לאיערב לה' כמ"ש מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה ולכן אשירה רק הצלתי ושיר כזה יערב לה', ובכ"ז אנכי בפ"ע אשמח בה' במה שיתמו חטאים מן הארץ, כמ"ש שמחה לצדיק עשות משפט, ולכן אשמח בלבי על תום החטאים, כי עי"ז ורשעים עוד אינם, שמעתה לא ימצאו עוד רשעים שירשיעו בזדון, שהגם שימצאו עוד חטאים שיחטאו מצד התאוה והיצר לא ימצאו מרשיעים בזדון לב, כי יכירו משפטי ה' וייראו מלהרשיע, ועי"כ ברכי נפשי את ה', וכמ"ש חז"ל שראה במפלתן של רשעי' ואמר שירה:
מצודת ציון
יערב. ענין מתיקות כמו וערבה לה׳ מנחת (מלאכי ג):
שיחי. דבורי כמו שיח לארץ (איוב יב):
(לה)יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן־הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת־יְהוָה הַלְלוּ־יָהּ:
מצודת דוד:יתמו. תפלתי היא שיתמו חטאים ר״ל שבני אדם יתגברו על יצרם ולא יעשו חטאים וא״כ לא יהיו עוד רשעים בעולם: ברכי. כאשר כן יהיה תברך נפשי את ה׳ וגם אתם כולכם הללו יה על זאת:
עוד פירושים על פסוק לה: רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון
רש"י
יִתַּמּוּ חַטָּאִים. חוֹטְאִים (ברכות י.):
אבן עזרא
יתמו תפלת הנביא בעבור שלא יודו השם ולא יבינו פעולותיו, או הזכיר זה בעבור שאמר: אנכי אשמח בה' ולא כן החטאים, כי יתמו ויאבדו.
עוד אינם הטעם כפול.
ברכי נפשי את ה' על אבוד הרשעים וחתם לאמר למשכילים: הללויה.
מצודת ציון
יתמו. מלשון תם והשלמה:
אינם. אין להם:
שאלות נפוצות על תהילים פרק ק״ד
מה כתוב בתהילים פרק ק״ד?
תהילים פרק ק״ד (104) מתחיל בפסוק: "בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת־יְהוָה יְהוָה אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ:". בפרק 35 פסוקים, והוא מובא כאן במלואו בניקוד, ואחריו פירוש מצודת דוד ופירושים נוספים פסוק אחר פסוק.
כמה פסוקים יש בתהילים פרק ק״ד?
בתהילים פרק ק״ד יש 35 פסוקים.
באיזה יום אומרים את תהילים פרק ק״ד בתהילים היומי?
בחלוקת ספר תהילים לימי החודש פרק ק״ד נקרא ביום כ״א לחודש, ובחלוקה לימי השבוע – ביום חמישי.
עוד: תהילים יומי · תהילים לפי בקשה · תהילים לרפואה לפי השם · לעילוי נשמת
נוסח הפסוקים: Open Scriptures Hebrew Bible (כתב יד לנינגרד), לפי Open Scriptures Hebrew Bible (CC BY 4.0). בלי טעמי המקרא, עם ניקוד.
מקורות הנוסח של הפירושים
- מצודת דוד: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Metzudat David on Psalms – ובלכתך בדרך (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
- רש"י: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Rashi on Psalms – Vocalized Edition (מקור) · רישיון: CC0 – הוקדש לנחלת הכלל
- אבן עזרא: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Ibn Ezra on Psalms – Ibn Ezra on Psalms -- Daat (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
- רד"ק: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Radak on Psalms – The Psalms with Qimchi’s Longer Commentary, Leipzig, 1883 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain) + מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Radak on Psalms – דרך מסילה, פיורדא תר"ד (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
- מלבי"ם: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Malbim on Psalms – On Your Way (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
- מצודת ציון: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Metzudat Zion on Psalms – ובלכתך בדרך (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)