תהילים פרק א׳

תהילים פרק א׳ עם פירוש

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון.

1. (א)אַשְׁרֵי־הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב:

   מצודת דוד:אשרי האיש. ספורי תהלות האיש המה לומר עליו בשבחו זהו אשר לא הלך בעצת רשעים ר״ל לא היה לבו נפתה ללכת בעצתם לעשות כמוהם וכל כך היה נזהר בנפשו עד שלא עמד בדרך אשר החוטאים עוברים בו בחשבו פן יפגשוהו ויסיתוהו אחרי עצתם ובהיות כן לא בא א״כ לכלל ישיבה לשבת עמהם להשריש עצתם בלבו וללכת בה ועשה א״כ משמרת למשמרת:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   אַשְׁרֵי הָאִישׁ. בַּעֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת שֶׁל זֶמֶר נֶאֱמַר סֵפֶר זֶה, בְּנִצּוּחַ, בְּנִגּוּן, בְּמִזְמוֹר, בְּשִׁיר, בְּהַלֵּל, בִּתְפִלָּה, בִּבְרָכָה, בְּהוֹדָאָה, בְּאַשְׁרֵי, בְּהַלְלוּיָהּ, כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם שֶׁאֲמָרוּהוּ, אָדָם, מַלְכִּי צֶדֶק, אַבְרָהָם, מֹשֶׁה, דָּוִד, שְׁלֹמֹה, אָסָף, וּשְׁלֹשָׁה בְּנֵי קֹרַח, וַחֲלוּקִין עַל יְדוּתוּן (קהלת רבה ז,לט). יֵשׁ אוֹמְרִים: אָדָם הָיָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּדִבְרֵי הַיָּמִים (דברי הימים א טז:לח), וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֵין יְדוּתוּן שֶׁבְּסֵפֶר זֶה אֶלָּא עַל שֵׁם הַדָּתוֹת וְהַדִּינִים שֶׁל גְּזֵרוֹת שֶׁעָבְרוּ עָלָיו וְעַל יִשְׂרָאֵל:

   אַשְׁרֵי הָאִישׁ. (לישפלישמנ״ץ בלע״ז) אִשּׁוּרָיו שֶׁל אִישׁ וּתְהִלּוֹתָיו שֶׁל אָדָם אֵלּוּ הֵם אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ, כִּי מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא הָלַךְ לֹא עָמָד, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא עָמַד לֹא יָשָׁב:

   לֵצִים. (גאבור״ש בלע״ז. מלה נשנית גאבערס בל״א שפעטטער:)

   אבן עזרא

   אשרי האיש קדמונינו ז"ל אמרו: כי עמד קשה מן הלך וישב קשה מכולם, אם כן יהיו הלצים רעים מחטאים. ור' משה הכהן פירש: להיפך ואמר: כי טעם לא עמד אפילו לא עמד. ולפי דעתי: כי מלת רשעים הם שאינם עומדים על מתכונת אחת כדרך: והרשעים כים נגרש, כי השקט לא יוכל, וכן ובכל אשר יפנה ירשיע והוא ישקיט ומי ירשיע, ובעבור זה הזכיר עם רשעים הלך והוא המפותה ללכת בעצת רשע אחר ובדרך לא ידעה.

   ומלת חטאים קשה ובעבור זה הזכיר דרך כי הוא הרגיל ללכת בה.

   ומלת ישב קשה ממנה וככה דעת הקדמונים.

   ולצים מגזרת: כי המליץ בינותם שהוא יגלה סוד ראובן לשמעון והלצים הם הפך הענוים, אם ללצים הוא יליץ ואחריו ולענוים יתן חן והענוים הם הביישנים, לדבר דבה ולתת דופי ולגלות סתרים ובקרית שמע ד' מתכונות הגוף והם בשבתך וההפך בלכתך, כי הנע הפך הנח ובשכבך הפך ובקומך, ובתהלות כתוב ישב כנגד בשבתך, גם הלך כנגד לכתך, גם עמד כנגד קם ולא הזכיר השכיבה, כי ברוב האדם ישן ומשפט לשון הקודש להכניס סימן אות לכל הפעלים כאשר הם עתידים, אמרו מן פעל יפעל וכאשר ירצו לדבר על זמן עומד ידברו בלשון עבר, גם בעתיד כמו וינועו אמות הסיפים והבית ימלא עשן. וככה לא הלך ובתורתו יהגה כי אין לו עסק וחפץ בהבלי העולם רק כל חפצו בתורת השם לעשות המצות.

   וטעם תורה כי תורנו הדרך הישרה.

   ומלת יהגה בלב וכמוהו והגות לבי תבונות גם בפה כמו ולשוני תהגה צדקך. ולאמרו ובתורתו יהגה ולא נכתב ובה יהגה דרך צחות, כי הנה מלת ישראל חמש פעמים בפסוק אחד.

   והזכיר יומם ולילה כנגד ארבעה מתכונות הגוף.

   ומלת יהגה בלב וכמוהו והגות לבי תבונות גם בפה כמו ולשוני תהגה צדקך.

   ולאמרו ובתורתו יהגה ולא נכתב ובה יהגה דרך צחות, כי הנה מלת ישראל חמש פעמים בפסוק אחד.

   והזכיר יומם ולילה כנגד ארבעה מתכונות הגוף.

   רד"ק

   אשרי האיש מלת אשרי היא לעולם בלשון רבים, והטעם כי לא יאשרו האדם בטובה אחת שתמלא בו או בהצלחה אחת שתזדמן לו, אלא בטובות רבות שימצאו בו יאמרו עליו: אשריו! וכלל דוד בזה המזמור תורת האדם ומה שראוי לו לעשות בזה העולם, והגמול הטוב לצדיקים והעונש לרשעים; והוא מזמור נכבד מאוד, לפיכך החל ספרו בו ואמר:

   אשר לא הלך בעצת רשעים ספר תחלה הדרך הרע, כמו שאמר גם כן (תהלים לד טו): סור מרע ועשה טוב; כי מתחלה ילמד האדם מנעריו דרך תאות העולם הזה לאכול ולשתות ולשמוח ובהם הוא גדל, כמו שאמר (בראשית ח כא): כי יצר לב האדם רע מנעריו. וכשיעמוד האדם על דעתו ויתחיל להכיר הטוב והרע הזהירו שיסור מדרך הרשעים ולא ילך בעצתם. והרשעים הם החרדים לקנות ממון ותאות לבם בעולם הזה ולא יבחנו בין הטוב והרע ויגנבו ויגזלו ויהרגו בעבור הממון מרוב חרדת לבם. כי ענין הרשע הוא החרדה, כמו והוא ישקט ומי ירשע (איוב לד כט); ובכל אשר יפנה ירשיע (שמואל א יד מז); ולא ימלט רשע את בעליו (קהלת ח ח); אל תרשע הרבה (שם ז יז). ומפני זה סמך הלך עם רשעים; וסמך עמהם העצה, כי הם יועצים בני אדם לשמוע להם ומראים להם פנים דרך עצה, כי הוא טוב לאסוף ממון ולשמוח. וברוב ישגה האדם בזה, כי תישר בעיניו הטובה הנראית לו לעיניו ולא יביט לאחריתה. ואמר:

   ובדרך חטאים לא עמד כי החטא יעשה אותו האדם, בהיותו במקומו שוקט, במעשה בדבור ובלב. ופרוש ובדרך אינו דרך ההליכה, אלא המנהג ועסק האדם ומעשהו, כמו והודעת להם את הדרך ילכו בה (שמות יח כ); ויאחז צדיק דרכו (איוב יז ט); מעשות דרכיך (ישעיהו נח יג); דרכי ספרתי (תהלים קיט כו); והדומים להם. ופרוש לא עמד: לא נתעכב ולא השתדל עמהם ולא עמד בחבורתם, כדי שלא ילמד ממעשיהם.

   ובמושב לצים לא ישב: הלצים הם הערומים בדעת לרעה ומתגאים ומדברים רעות על בני אדם ונותנים דופי ומום בהם ומגלים סוד זה לזה. והענין הזה לאנשים בטלים יושבי קרנות; ומפני זה אמר: ובמושב לצים לא ישב. והנה בשלשה אלה כל תכונות האדם, או הולך או עומד או יושב. והשכיבה בכלל ישיבה היא. ועוד כי השכיבה לישן ברוב, ובעוד שהאדם ישן לא יעשה לא טוב ולא רע. ובאמרו אשרי האיש וגומר הרי הוא כאלו הזהירו שלא יעשה כמעשיהם, כי הוא מאשר האדם שנסע מדרכם ונפרש ממעשיהם. ומה שפרשו בו רבותינו זכרם לברכה הוא מה שאמרו (בבלי עבודה זרה יח ב): וכי מאחר שלא הלך היאך עמד? ומאחר שלא עמד היאך ישב? ומאחר שלא ישב היאך לץ? אלא לומר לך: שאם הלך סופו לעמוד, ואם עמד סופו לישב, ואם ישב סופו ללוץ, ואם לץ עליו הכתוב אומר (משלי ט יב): ולצת לבדך תשא.

   מלבי"ם

   אשרי האיש, בא לבאר התנאים שבעבורם יהיה האיש מאושר, ויש הבדל בין מאושר ובין מצליח, ההצלחה הוא בענינים עולמיים בחיי העולם הזה, והאושר הוא בענינים הנפשיים בחיי העולם הבא, והנה השלמות יהיה בשלשה ענינים, שלמות הקנין, שלמות הגוף, שלמות הנפש, לכן באר שמדבר פה מאשרי האיש, האושר המיוחד אל האיש והאדם מצד שהוא אדם, לא האושר שישתתף בו עם סוגו מצד שהוא חי, רצה לומר כי שלמות הקנין ושלמות הגוף ימצא גם בשאר בע"ח, כי מצאנו כמה בע"ח שמשיגים מחייתם ומזונם ביתר נקל וביתר שאת מן האדם ולית דעתיר מחזירי, וכן יתעצמו בכח גופם יותר מן האדם, כמו הפיל והאריה, וכן בחושיהם הנשר והאיה בחוש הראות וכדומה, ואין זה אושר המיוחד אל האיש והאדם, רק שלמות המדות ותכונת הנפשיים הם המיוחדים אל האיש לבדו, ומבאר כי אשרו תלוי בראשונה במה שיזהר מחטוא, אשר לא הלך בעצת רשעים וכו', ויש הבדל בין רשעים ובין חטאים, שהרשעים הם החוטאים מצד הזדון והפשיעה בין בין אדם למקום בין בין אדם לחברו, ולכן אמר עצת רשעים, כי הם החוטאים בעצה והשכלה, מה שאין כן אצל חטאים לא יכול לאמר בעצת, כי הם אינם חוטאים בעצה, ומוסיף שאף בדרך חטאים לא עמד שהחטאים הם החוטאים מצד התאוה לבד, רצה לומר שלא יחטא מצד תאותו גם כן, ולא לבד שלא הלך בדרך חטאים היינו שאינו מתמיד בחטאים, כי גם לא עמד בדרכם אף לפי שעה, ומוסיף ובמושב לצים לא ישב, הלצים הם יושבי קרנות אינם פועלים רע אבל גם לא יעשו טוב רק רודפים רוח והבל ולצנות ואינם עוסקים בתורה:

   מצודת ציון

   אשרי. ענין שבח ותהלה כמו כי אשרוני בנות (בראשית ל׳:י״ג):

   לצים. מלשון מליצה כי המלעיג בבני אדם או באורח יושר דרכו להטעים אמריו במיטב הדבור להכניס בלב:

2. (ב)כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה:

   מצודת דוד:כי אם. לא סוף הדבר שחדל ונזהר מעצת רשע כ״א עשה גם את הטוב, כי כל חפצו היה בתורת ה׳: ובתורתו. בכל עת יחשוב להתבונן במה שהמציא בלבו טעמים וציצים פרחים לתורה:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   כִּי אִם בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ. הָא לָמַדְתָּ, שֶׁמּוֹשַׁב לֵצִים מְבִיאוֹ לִידֵי בִּטּוּל תּוֹרָה (עבודה זרה יח:):

   וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה. בִּתְחִלָּה הִיא נִקְרֵאת תּוֹרַת ה׳, וּמִשֶּׁעָמַל בָּהּ הִיא נִקְרֵאת תּוֹרָתוֹ (עבודה זרה יט.):

   יֶהְגֶּה. כָּל לְשׁוֹן הֶגֶה בַּלֵּב הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר ״וְהֶגְיוֹן לִבִּי״ (תהלים יט:טו), ״לִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימָה״ (ישעיהו לג:יח), ״כִּי שֹׁד יֶהְגֶּה לִבָּם״ (משלי כד:ב):

   רד"ק

   כי אם בתורת יהוה חפצו אמר: אם סר מדרך הרע ולא עשה טוב הנה לא השלים מעשהו ולא יאמרו עליו אשריו. וכן אמר סור מרע ועשה טוב (תהלים לד טו) ואף על פי שאמרו רבותינו זכרם לברכה (מדרש שוחר טוב במקומו): ישב אדם ולא עשה עברה נותנין לו שכר כעושה מצוה; הם גם כן פרשו (שם): והוא שבא דבר עברה לידו ונצל ממנה שנאמר סור מרע ועשה טוב, סור מרע על מנת לעשות טוב: וכן הוא אומר (תהלים קיט ג) אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו. והם חשבו מי שכבש יצרו למעשה כאלו עשה מצוה כיון שבאה לידו העברה; וכן הוא מה שאמר: אף לא פעלו עולה וגומר: אף על פי שלא פעלו עולה צריך שילכו בדרכיו ויעשו מעשה טוב. וכן אמר: אשרי האיש אשר לא הלך; אלא מה יעשה? בתורת יי' חפצו. ובכלל החפץ הלמוד והמעשה כמו עשות חפצך (ישעיהו נח יג) ולא יכשר המעשה מבלי הלמוד.

   ובתורתו כפל בתורתו כמו נח נח ג' פעמים בפסוק אחד (בראשית ו ט) וה' פעמים ישראל בפסוק אחד (במדבר ה יט) ואחרים זולתם; כי כן דרך לשון עברי. ואמרו (המדקדקים והמפרשים במקומות אין מספר): כי הוא דרך צחות. ורבותינו זכרם לברכה דרשו (בבלי עבודה זרה יט א): בתחלה נקראת תורת יי' ולבסוף שנתחזק בה ללמוד נעשית תורתו ונקראת על שמו. ופרוש

   יהגה בלבו כמו הגיון לבי לפניך (תהלים יט טו); כי כבר זכר הלמוד והמעשה: ועתה זכר כונת לבו ומחשבתו, שתהיה היום והלילה מחשבתו על התורה ועל המצות. ולפיכך צוה עליהן בכל מעשה אשר יעשה. כמו שאמרו (אבות פרק א משנה ג): וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ובתורתו יהגה יומם ולילה שיתעסק בלמוד. ואמרו בדרש (מדרש שוחר טוב במקומו): וכי אפשר להגות יומם ולילה? מלאכתו ואומנותו היכן ומתי יעשה? אלא כל המקים מצות תפלין מעלה עליו הכתוב כאלו למד יומם ולילה. ומהם אמרו (שם): כל הקורא קריאת שמע שחרית וערבית. ואנחנו נאמר על דרך הפשט: אם נפרש יהגה בלמוד הפה, יהיה פרוש יומם ולילה: כל עת שיהיה פנוי מעסקי מחיתו בין מן היום בין מן הלילה.

   מלבי"ם

   כי אם, אולם לא די במניעת הרע לבד כי מתנאי האושר שיעשה טוב, ולא שיעשה טוב נימוסי לבד כהפילוסופים שבדו דתות לעצמם, רק שישמור תורת ה' ומצותיו, וגם באר שמתנאי עשיית הטוב שיעשהו בעבור שהוא טוב ובעבור מצות ה' לבד, לא בעבור פניות אחרות שיקוה להשיג עבור עבודתו שכר ותועלת, שאז אין חפצו תורת ה' רק הערב והמועיל שמקוה שכר עבודתו, ע"כ התנה כי אם בתורת ה' חפצו, והנה שלמות הזה מתחלק לשנים, שלמות העיון ושלמות המעשה, שלמות העיוני נקרא תורת ה', כי היא תורהו דעת ה' ודרכיו ואמתתו, אבל חלק זה לא ישיגהו האדם עד תכליתו, ודי אם בתורת ה' חפצו ומאוייו ומשתדל להשיגו ודורש אחריו, הגם שלא ישיגהו ופניו לא יראו, ושלמות המעשי הוא תורת האדם, היא תלמדהו את אשר יעשה או לא יעשה, וזה נקרא תורתו, ובחלק זה יהגה יומם ולילה ללמוד על מנת לעשות:

   מצודת ציון

   יהגה. פעם תשמש ענין מחשבה כמ״ש והגיון לבי (לקמן י״ט) ופעם תשמש ענין דבור כמ״ש ולשוני תהגה (לקמן ל״ה):

3. (ג)וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל־פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא־יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ:

   מצודת דוד:והיה. ובעבור זה היה גמול שכרו להיות דומה לאילן הנטוע במקום המים שמגדל פירותיו בזמנו ואף העלים אינם כומשים בעבור מרבית הלחלוחית ושפע הרטיבות כי כן האיש הזה משופע ברוב טובה מבלי מחסור וכאומר הנה מגמול השכר ניכר יושר דרכו וכל אשר יעשה. ר״ל ובכל הנטיעות אשר ינטעו ממנו יצליח להיות כמותו וכן צאצאי האיש הזה יהיו כמוהו:

   עוד פירושים על פסוק ג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   שָׁתוּל. פְּלַנְדִי״ץ בְּלַעַ״ז:

   פַּלְגֵי. רָאוּיְיָארוֹ״שׁ בְּלַעַ״ז:

   וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל. אֲפִלּוּ הַפְּסֹלֶת שֶׁבּוֹ לְצֹרֶךְ הִיא. שִׂיחָתָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְצֹרֶךְ הִיא וּצְרִיכָה לִמּוּד (עבודה זרה יט:):

   לֹא יִבּוֹל. לְשׁוֹן כָּמוֹשׁ, פְּלִישְׁטִי״ר בְּלַעַ״ז:

   אבן עזרא

   פלגי מגזרת פלג לשונם.

   ועל פלגי מים על אחת הפלגים, כמו: אל ירכתי הספינה, ויקבר בערי גלעד, בן אתונות. ויש אומרים: כי טעם פריו – כמו בני הנעורים.

   ועלהו לא יבול עשרו כל ימיו על דרך טובה חכמה עם נחלה.

   וכל אשר יעשה יצליח ישוב על האדם הנמשל לעץ. ויש אומרים: כי ישוב כל אשר יעשה יצליח - על העץ כי אם יוקח ממנו סעיף ויוטע יצליח. ואחרים אמרו: כי שב על עלהו כמו: ועלהו לתרופה. ולפי דעתי: כי טעם פריו - הנשמה החכמה שתהיה מלאה תורת אלהים להכיר בוראה ומעשיו העומדים לנצח, ותדבק בעולמה העליון בהפרדה מעל גויתה, כמו הפרי המבושל באילן ויפרד ממנו ואין צורך לו, כי בעבור הפרי היה העץ.

   ועלהו לא יבול זכרו הטוב, כדרך זכר צדיק לברכה

   וכל אשר יעשה יצליח הון ובנים וכבוד.

   רד"ק

   והיה כעץ דמה האדם הטוב לעץ שתול על פלגי מים ואמר: האדם שיסור מרע ויעשה טוב הנה הוא כעץ השתול על פלגי מים שהוא שבע לעולם, כן הוא ישמח לעולם בחלקו, אם מעט אם הרבה יאכל. ופרוש פלגי מים: שיהא פלג מים מזו הפאה ופלג מים מזו הפאה ויעברו תחתיו ולעולם הוא עליהם.

   אשר פריו יתן בעתו כי העץ שהוא במקום צמא ומקוה למטר, בעת שלא ירד המטר כפי הצורך, לא יתן פריו בעתו, אלא יתעכב ויאחר להוציא פריו מפני צמאונו; אבל העץ השתול על פלגי מים יתן פריו בעתו.

   ועלהו לא יבול כי מפני היובש יבול העלה; וזה שהוא על פלגי מים לא יבול עלהו. ובעתו שזכר עומד במקום שנים. כאלו אמר: לא יבול עלהו בעתו והוא עת ימות החמה שצריך צלו לבני אדם. והנה ימצאו בו מרגוע בני אדם העוברים ושבים וינוחו תחתיו לצל העלים, וישתו מן המים אשר תחתיו ויאכלו מפריו; כי בימות הגשמים יפלו העלים מרוב האילנות. או על דרך הפלגה הוא, כי אפילו בימות הגשמים לא יפול עלהו, כמו שהוא במקצת העלים מטבע רוב הלחות אשר בם. וכמו שאמר: לא יבול עלהו ולא יתם (יחזקאל מז יב); ואומר והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה (שם). כן האדם הטוב יקחו ממני בני אדם פריו ומוסרו, והוא שילמדו ממנו תורתו ומעשיו הטובים. ועלהו לא יבול שיחסו בצל דרכיו הטובים. ורבותינו פרשו (בבלי עבודה זרה יט ב): יתן בעתו שמורה בעת שהגיע להוראה ולא קודם עתו; ובהגיע עתו לא ימשיך עצמו מן ההוראה. ופרוש בעתו: בעת הלמוד למוד, ובעת המעשה מעשה. ועוד פרשו רבותינו זכרם לברכה (שם בקצת שנוי): ועלהו לא יבול שאפילו שיחת חכמים צריכה למוד, כלומר אפילו שיחת חולין שלהם יכול אדם ללמוד ממנה מוסר העולם והנהגת הבריות זה עם זה.

   וכל אשר יעשה יצליח: אם יקחו מן העץ הזה מטע יצליח ויהיה כמוהו; וכן האדם הטוב בניו ותולדותיו יהיו כמוהו. ורבותינו פרשו (שם) וכל אשר יעשה יצליח: אם עוסק בתורה נכסיו מצליחין לו. ויש לפרש הפסוק הזה דרך ברכה ושלום ושכר טוב; כי אם יסור מדרך הרעה ויעשה טוב יהיה גמולו שיהיה כעץ שתול על פלגי מים. והחכם ר' אברהם אבן עזרא, זכרו לברכה, פרש: כי פריו הנפש החכמה שתהיה מלאה תורה וחכמת אלהים להכיר בוראה ומעשיו העומדים לנצח, ותדבק בעולם העליון בהפרדה מעל גויתה כמו הפרי המבושל באילן ויפרד ממנו ואינו צריך לו; כי בעבור הפרי יהיה העץ. ועלהו לא יבול: זכרו הטוב, כדרך זכר צדיק לברכה (משלי י ז). וכל אשר יעשה: הון ובנים וכבוד.

   מלבי"ם

   והיה כעץ, אם נפנה אל האדם מצד כח הצומח שבו, אשר מצדו ישתתף בסוגו העליון עם העץ והצומח, נשכילהו כעץ אשר שרשיו נטועים ונשרשים למעלה ונופו נוטה למטה, כי המוח באדם הוא תחת השורש בעץ השדה, ממנו יוצאות כל ההרגשות אל הענפים שהם האיברים כולמו ואליו ישובון, כמו שישלח העץ לחותיו ומזונו מן השורש אל הענפים, מזה ישכיל האדם כי לא כעץ השדה הנהו, אשר חיותו ועקרו באדמה, כי שרשו ועקרו בעליונים משם יקבל שפעו וחיותו, על מוצא פי ה' יחיה האדם, ואם על הלחם לבדו יחיה ויפנה אך אל האדמה, אז ידמה כהולך הפוך, ראשו למטה ורגליו למעלה, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שצדיקים דומים כאילן ששרשו נטוע במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה והרשע בהפך, ויש הבדל בין העץ והעשב, כי העשב נראהו צץ בימי האביב מוציא פרחו וזרעו למינהו, ואז יבול ואיננו, עד שנדמה שכל תכליתו אך קיום מינו לא אישו, לא כן העץ שיתקיים ימים רבים, יוציא ציץ ופרח ופרי, וזרעו בו שנה שנה, כאילו מלבד קיום מינו גם אישו יעמוד ימים רבים והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה, ומצד המשל הזה אמר באושר איש השלם ומעלותיו, (מעלה א') כי יהיה כעץ, לא כעשב לא כציץ, אשר רק מינו ישמור והוא תכליתו האחרון, וכן המון בני האדם, לא יעשו מאומה לקיום אישם רק לקיום מינם ולהניח יתרם לעולליהם, כאילו אין להם תכלית אחר רק קיום המין, אבל הוא דומה כעץ אשר מלבד קיום מינו אשר עוד ינוב בשיבה גם אישו יתקיים, ויתן פרי קדש הלולים תורה ומעשים טובים להשארת נפשו (מעלה ב') כי הוא דומה כעץ שתול לא כעץ נטוע, כי יש הבדל בין הנטוע והנשתל, הנטוע הוא הנטוע במקומו, והשתול הוא הצמח שנעקר ממקומו ונשתל במקום אחר להשביחו ולתקנו, והנה יש עשבים לחים ורעננים, שאי אפשר לשתלם ממקום למקום מרוב לחותם והם לא ישביחו ולא יתקיימו ימים רבים, אבל העץ אשר אין לחותו רב כל כך ורטוב הוא לפני שמש, עת יעקרנו ממקומו וישתלהו במקום אחר ישביח ויתקיים יותר, כמו שבארתי זאת בפי' (איוב ח׳:י״א) היגאה גומא בלא בצה וכו' רטוב הוא לפני שמש עיי"ש, שממשיל שם את הרשע כעשב הנטוע במקומו ואי אפשר לשתלו ממקום למקום מרוב לחותו, שזה לפני כל חציר ייבש, ואת הצדיק ממשיל כנטע שאין בו לחות כל כך ונשתל ממקום למקום וזה משוש דרכו ומעפר אחר יצמח, כן הרשע העולם הזה הוא ביתו ופה מקום נטעו, אבל הצדיק נעקר מזה העולם וממאויו, ושותל את עצמו על פלגי מים העליונים כמ"ש שתולים בבית ה' (מעלה ג') על פלגי מים, כי העץ הנטוע במקום יבש ידאג בשנת בצורת וימוש מעשות פרי, או לא יעשם בזמנם (כמ"ש בירמיהו י״ז:ח׳), לא כן הנטוע על פלגי מים שמוצא תמיד מזונו ולחותו, כן הישרים בעדת הפילוסופים אשר התנהגו בצדק וחסד על פי נימוסים שכליים, לא מצאו תמיד די ספקם, כי השכל האנושי ילאה מקלוע אל המטרה תמיד ויטעה ברוב משפטיו, לא כן הנטוע על תורת ה' ופקודיו, שימצא תמיד חקו מבלי יחטא (מעלה ד') אשר פריו יתן, העץ הזה יתן פריו, רצה לומר לא כעשב וירק שלא יתן רק זרעו ואינו קיים באיש רק במין, כי יתן פריו בעצמו כל שנה, ולא כעץ הנטוע בערבה, שיפסיד ענינו ולא יתן פריו המיוחד לו, רק פירות גרועים ונשחתים, אבל זה פריו המיוחד לו יתן, וכן הצדיק אינו כמשכילים בעכו"ם שמוציאים פרי על ידי עיוניהם ומופתיהם השכליים, אבל אינם פרי הנפש המיוחדת לה מצד שהיא בת מרום אלהית שפריה מצד זה קודש הלולים, ולא יצאו לפועל אך על ידי התורה האלהית ומצותיה (מעלה ה') בעתו, שהעץ הזה יוציא פירותיו בזמנו המיוחד לו וכן אושר הנפש והצלחת הצדיקים יהיה בעתם המיוחד עת תשוב לבצרון אל המקום אשר לקחה משם (מעלה ו') שגם עלהו לא יבול מצד שהם השומרים את פריו ומגינים עליהם, כן גם הצלחותיו הזמניים עשרו ונכסיו ובריאת גופו יתקיימו ולא יבולו למען יהיו לו עזר אל אושרו האחרון שהוא פריו, כי פרי הצדיק שהוא עוסקו בתורה ובמצות, ישמרו בקל על ידי העלים שהם הקנינים ובריאות הגוף, כי בנבול העלים האלה ישביתהו עניו או חליו מעבודת ה' (מעלה ז') וכל אשר יעשה יצליח, שהאילן הזה יצליח גם את זרעו שכל אשר נזרע ונטע ממנו יהיה כמוהו, כן הצדיק גם בניו יוצלחו בזכותו גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך לא כן הרשעים, אחר שבאר אושר הצדיק, מבאר כי ימצא ההפך ברשעים שלא לבד שלא ימצא להם האושר וההצלחה הנמצא אל הצדיק שעל זה אמר לא כן הרשעים, אבל הם דומים בהפך כמוץ, ולא כמוץ שהדגן בתוכו, שהוא שומר להפרי, שאז הרוח לא יזיזנו ממקומו כי הבר והדגן מגין עליו, רק כמוץ אשר תדפנו רוח, אשר הוסר הדגן מתוכו והרוח ישאנו, כי כן בעוד שההמון מתדבק אל הצדיק לשמרו ולהקיף עליו כמוץ על הדגן בו ימצא סתרה, לא כן אם הוא בפני עצמו כמוץ וקליפה, ובאר גם כן במשל הזה כי כמו שדחיפת המוץ מן הרוח יש לו צורך לזרות ולהבר לנקות הבר מן הפסולת, כן אבדן הרשעים הוא לצורך בל יתערבו עם הצדיקים, שעל זה אמר על כן לא יקומו, ויהיה מלת על כן כמלת כדי שלא יקומו בעדת צדיקים ולא יתערבו עמהם:

   מצודת ציון

   שתול. נטוע כמו שתולים בבית ה׳ (לקמן צ״ב):

   על. סמוך עמו והחונים עליו (במדבר ב׳):

   פלגי מים. אמת המים כמו נהר פלגיו (לקמן מ״ו) ע״ש שהוא מתפלג ומתפרש ללכת אילך ואילך:

   יבול. יכמוש כמו כאלה נובלת עליה (ישעיהו א׳:ל׳):

4. (ד)לֹא־כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם־כַּמֹּץ אֲשֶׁר־תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ:

   מצודת דוד:לא כן. לא יהיו רשעים מוצלחים כן ותהי עוד להפך כי מכאובים רבים נכונים לרשע פעם בפעם כמוץ הזה הנדף בכל עת מנשיבת הרוח ולא מצא מנוח:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

   רש"י

   כַּמּוֹץ. לְשׁוֹן קַשׁ, קוֹמְבְּלָ״א בְּלַעַ״ז:

   אבן עזרא

   כמוץ הדק מהתבן כמוץ יסוער מגורן והנה נפש הצדיק דומה אל הדגן שהוא עומד והרשעים כתבן לפני הרוח.

   רד"ק

   לא כל הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח: אמר: כי הרשעים, ובכללם החטאים והלצים, אינם כן, כי לא יהנו מהם בני אדם ומטובתם, אבל יזיקו להם. ותנועתם לרע היא כמו המוץ, והוא הקש הדק שבתבן שלא יהנו ממנו בני אדם והרוח תדפנו קל מהרה ויזיק בתנועתו, שיכה העוברים בפניהם ובעיניהם, או תדפנו הרוח לבתים או לגנות ויזיק. ולפרוש האחרון שפרשנו הפסוק שלפני זה דרך שכר וגמול טוב, יהיה פרוש זה הפסוק: שיאבדו הרשעים קל מהרה כמו המוץ אשר תדפנו הרוח.

   מצודת ציון

   כמוץ. היא פסולת התבואה כמו כמוץ יסוער מגורן (הושע י״ג:ג׳):

   תדפנו. ענין דחיפה והכאה כמו קול עלה נדף (ויקרא כ״ו:ל״ו):

5. (ה)עַל־כֵּן לֹא־יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים:

   מצודת דוד:על כן. בעבור כי נכון בידם מכאובים רבים לזה לא תהיה להם תקומה בעת בא המשפט כשתתמלא סאתם כי המכאובים ההם יבואו עליהם אחד באחד יגשו: וחטאים. מלת לא הנאמר בתחלת המקרא משמשת בשתים כאומר החוטאים לא יהיו נכללים בעדת צדיקים להיות מושגחים מה׳ כמוהם:

   עוד פירושים על פסוק ה: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   רש"י

   עַל כֵּן וְגוֹ׳. דָּבוּק הוּא לַמִּקְרָא שֶׁל אַחֲרָיו:

   אבן עזרא

   על כן הזכיר כי תאבדנה נפשות הרשעים וזכר זרעם בעולם הזה, על כן מלת לא יקומו שטעמו יעמדו.

   וטעם במשפט כמו: את כל מעשה האלהים יביא במשפט ונפתח בית במשפט להורות על חסרון הדעת, כדרך בשמים ה' בשמים חסדך, בעבור שהוא יום הדין לכל יום אחד או לכל אחד במותו.

   וטעם בעדת צדיקים כי התחברותם טוב לכלם, הפך חבורת רשעים.

   רד"ק

   על כן לא יקמו רשעים על כן שהולכים הרשעים בדרך רע בעולם הזה לא יקמו. במשפט רצונו לומר: ביום הדין, והוא יום המיתה, לא תהיה להם תקומה.

   וחטאים כם גן, והוא הדין ללצים, לא תהיה להם תקומה. בעדת צדיקים: כי הצדיקים במותם תהיה להם תקומה, אבל הרשעים לא תהיה להם תקומה, אלא תאבד נפשם עם גופם ביום המיתה. ואמר: בעדת כי כשימות הצדיק נפשו עם נפשות הצדיקים מתענגת בכבוד העליון.

   מלבי"ם

   על כן, הרשעים לא יקומו במשפט אף בפני עצמם, והחטאים שהם החוטאים מצד התאוה והם קלים מן הרשעים, הגם שיקומו כשישפטו בפני עצמו, כי ימצאו אמתלא שטבע הבשר נוטה אל התאוה כמ"ש הן בעוון חוללתי, ויזכור כי בשר המה, מכל מקום לא יקומו בעדת צדיקים כשישפטו במשפט הצרופיי לערך הצדיקים, כי אז יצאו חייבים, בהראות להם כי אלה כבשו יצרם וגברו על תאותם:

6. (ו)כִּי־יוֹדֵעַ יְהוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד:

   מצודת דוד:כי יודע ה׳. כי המקום ב״ה נותן לב לדעת ולהשגיח על דרך הצדיקים לבל יכשלו בו אבל דרך הרשעים תהיה אבודה מהשגחת ה׳ להיות נעזב אל המקרים ולא יהיו א״כ נכללים בעדת הצדיקים:

   עוד פירושים על פסוק ו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   כִּי יוֹדֵעַ ה׳ וְגוֹ׳. לְפִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ דֶּרֶךְ צַדִּיקִים, וּלְפָנָיו הוּא לְהַכִּירָהּ תָּמִיד, וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים שְׂנוּאָה בְּעֵינָיו וּמַעֲבִירָהּ מִלְּפָנָיו, עַל כֵּן לֹא תְהֵא הֲקָמַת רֶגֶל לָרְשָׁעִים לְיוֹם הַדִּין, וְלַחַטָּאִים לִיכָּתֵב בַּעֲדַת צַדִּיקִים:

   אבן עזרא

   כי יודע אין ספק כי השם הנכבד יודע הכללים והפרטים הכללים, הם נפש כל חי לכל הברואים והפרטים, הם כל מין ומין בפני עצמו, או אפילו כל בריה ובריה בפני עצמה, כי מעשה ידיו כולם, רק דעת הפרט לכל אחד בדרך כלל הן לצדק הן לרשע ידענו, ולעולם ידע אומנות הנודעות, ובעבור שתעמדנה נפשות הצדיקים ותהיינה קיימות לעולם, על כן ידע אותם גם ידע כי נפשות הרשעים תאבדנה, הנה הטעם כי דרך הרשעים לאבדון, ואם נפשות הרשעים תאבדנה אף כי נפשות הלצים, או תהיה מלת רשעים כוללת חטאים ולצים.

   רד"ק

   כי יודע יהוה דרך צדיקים הפסוק הזה פרוש לאשר לפניו. כי אמר בעדת צדיקים, ולא פרש באיזה ענין היא עדת הצדיקים לאחר המיתה, לפיכך פרש ואמר: כי יודע. ופרוש יודע: מכיר ומשגיח להיטיב להם. וכן מה אדם ותדעהו (תהלים קמד ג); אשר ידעו יי' (דברים לד י); כי ידעתי את מכאביו (שמות ג ז); ידעת בצרות נפשי (תהלים לא ח); אני ידעתיך (הושע יג ה). ועל זה הדרך: ואין לי מכיר (תהלים קמב ה); יהי מכירך ברוך (רות ב יט). אומר: שהאל יתעלה אוסף נפשות הצדיקים אליו ויודעם ומכירם להיטיב להם ולהשביעם מטובו ומידיעתו והשגחתו, שהיא הטובה הגדולה והגמול הטוב כמו שנאמר: והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את יי' אלהיך (שמואל א כה כט).

   ודרך רשעים תאבד: כי במותם אין להם תקומה כמו שאמר לא יקמו; ותאבדנה נפשותם ותלכנה לאבדון כמו שנאמר: ואת נפש איביך יקלענה בתוך כף הקלע (שם).

   מלבי"ם

   כי יודע ה', הידיעה הזאת היא התדבקות המושכל במשכיל, כמ"ש כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, רצה לומר הוא דבוק בידיעתי, שזה לא יהיה רק אצל הדברים הנצחיים הבלתי משתנים, שהם ידבקו בהנצחיי הבלתי משתנה והנה דרך הצדיקים שדורכים על מהלך השלימות במסלה העולה בית אל, לאהבה את ה' ולדבקה בו, הוא בלתי נפרד מידיעתו, ונשאר נצחי קיים כמוהו, ועל כן הם נשארים לנצח, אבל דרך הרשעים אל עמקי שאול אל דברים הבלוים ונפסדים, לא יתקשרו בידיעת ה', ולכן תאבד באחרית והיה כלא היה:

   מצודת ציון

   יודע. ענין השגחה כמו וידע אלהים (שמות ב׳):