זכריה פרק י״א

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם ואבן עזרא.

1. (א)פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ

   מצודת דוד:פתח לבנון דלתיך. הנבואה ההיא נאמרה על חורבן בית השני ואמר אתה א״י הקרויה בשם לבנון פתח דלתיך למען יכנסו בך העכו״ם: ותאכל אש בארזיך. ר״ל ויאבד האויב את השרים ולפי שקרא את א״י בשם לבנון המשיל אבדן השרים לשריפת ארזי יער הלבנון:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, מלבי"ם

   רש"י

   פתח לבנון דלתיך. תרגם יונתן פתחו עממיא תרעכון:

   מלבי"ם

   פתח, אחר שנבא על הגאולה העתידה ראה במחזה מה שיעשה בבית שני שמזה ראה שגאולה זו אינה הגאולה העתידה, ותחלה ראה שבית הזה עתיד ליחרב, ואמר אל המקדש אתה לבנון פתח דלתיך שיכנסו שם גדודי רומי, ואש תאכל בארזיך להחריב ולשרוף את הבית:

2. (ב)הֵילֵל בְּרוֹשׁ כִּי־נָפַל אֶרֶז אֲשֶׁר אַדִּרִים שֻׁדָּדוּ הֵילִילוּ אַלּוֹנֵי בָשָׁן כִּי יָרַד יַעַר הַבָּצִיר

   מצודת דוד:הילל ברוש. אתה אילן ברוש עשה יללה כי הארז נפל ע״י הרוח הנושב ואיך א״כ תעמוד אתה מול הרוח ר״ל הילילו המון העם כי השרים נפלו ואיך תתקיימו אתם: אשר אדירים שדדו. בזה יפרש אמריו מי הוא הארז שנפל ואמר אשר אדירים שדדו: הילילו אלוני בשן. אתם אלוני אלון הגדילים בבשן החלושים מאילני יער הילילו כי ירד והושפל יער החזק וכפל הדבר במ״ש:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   הילל. מל׳ יללה:

   אדירים. חזקים:

   שדדו. נעשקו:

   בשן. שם מקום מרעה:

   ירד. מל׳ ירידה והשפלה:

   הבציר. מבצור וחוזק וכן ערים בצורוח (מ״ב י״ט):

   רש"י

   הילל ברוש כי נפל ארז. שהוא גדול מן הברוש הילילו השלטונים כי נפלו המלכים מעכו"ם:

   אלוני בשן. קישנ"ש בלע"ז:

   כי ירד. כי נשבר ודומה לו וברד ברדת היער:

   יער הבציר. יער המבצר תקוף כרכיא:

   מלבי"ם

   הילל ברוש, הברוש הוא ג"כ מין ארז ופחות ממנו, והאלון הוא פחות משניהם, יאמר שהברוש ייליל כי נפל ארז הגדול ממנו, ועמו אדירים שודדו, והוא נפילת המלך ומשנהו ורואי פני המלך, ואח"כ הילילו אלוני בשן שהם השרים, כי ירד יער הבציר יער החזק שהם הגבורים ירדו ונפלו:

   אבן עזרא

   הילל ברוש שרי ישראל.

   כי נפל ארז מלכי החשמונים.

   אלוני בשן הנותנים פרי.

   כי ירד יער הבציר שהוא נכבד מהם.

3. (ג)קוֹל יִלְלַת הָרֹעִים כִּי שֻׁדְּדָה אַדַּרְתָּם קוֹל שַׁאֲגַת כְּפִירִים כִּי שֻׁדַּד גְּאוֹן הַיַּרְדֵּן

   מצודת דוד:קול יללת הרועים. ר״ל הנה ישמע קול יללת הרועים על כי שדדה מעוזם הם אילני היער שהיו חסים בצלם ר״ל מנהיגי העם ילילו כי נאבדו קהל עדתם אנשי זרועם: קול שאגת כפירים. ר״ל הנה ישמע קול שאגת הכפירים כי שדד ונשחת גאון הירדן הוא מקום מרבץ האריות כמ״ש כארי׳ יעלה מגאון הירדן (ירמיהו מ״ט:י״ט) ר״ל בני המלכים יילילו כי נחרבו ארמנותיהם:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   אדרתם. חזקה ומעוזם והוא מל׳ אדיר:

   כפירים. כן יקראו האריות הקטנים גאון. ענין גבהות ורוממות ור״ל ככר המעולה הסמוך לירדן:

   רש"י

   הרועים. המלכים:

   אדרתם. תפארתם:

   שאגת כפירים. יבכו השרים:

   כי שודד גאון הירדן. שהוא מקום הכפירים ואריות ורבותינו פירשו פתח לבנון דלתיך שעל חורבן בית שני נתנבא הנביא ומ' שנה קודם חורבן היו דלתות ההיכל נפתחו' מאיליהן גער בהן ר"י בן זכאי אמר לו היכל היכל עד מתי אתה מבעית את עצמך יודע אני שסופך ליחרב וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא פתח לבנון דלתיך וגו':

   מלבי"ם

   קול, אח"כ נשמע קול יללת הרועים שהם הסנהדרין, כי שודדה אדרתם ותפארתם, וקול שאגת כפירים שהם הפריצים הגבורים שעמדו אז ועשו חיל והם נפלו לבסוף, כי שודד גאון הירדן שהוא מקום האריות, והוא משל אל כבישת כל ערי מבצר:

   אבן עזרא

   קול, הרועים הם המלכים ואדרתם הם החשמונים.

   קול שאגת כפירים כי הכפיר הוא מלך החיות ומלת כפירים תשרת בעבור אחרת, כמו: כסאך אלהים שהוא כסאך כסא אלהים וככה זה כי שדד כפיר שהירדן היה מתגאה בו, שלא יוכל אדם לעבור את הירדן מפחדו, ואם פירשנוהו כי יבש הירדן אין לו טעם. ויפת אמר: כי שדד גאון ישראל מעבר לירדן. גם נכון הוא בעיני.

4. (ד)כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהָי רְעֵה אֶת־צֹאן הַהֲרֵגָה

   מצודת דוד:רעה וגו׳. המקום צוה לו שהוא ירעה במעשה ובפועל את צאן ההרגה ר״ל צאן העומד לשחיטה בבית המטבחים שאינן מצליחות לגדל ולדות ולהנות מצמרן ואין בהם סי׳ ברכה להעשיר את בעליהן:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   רש"י

   רעה את צאן ההרגה. הכן להם רועים כלומר הנבא על פרנסיהם העתידים לרעותם מעתה:

   צאן ההרגה. ישראל שהרגום רועיהם ואכלום:

   מלבי"ם

   כה אמר ה', אחרי שהראה אותו חורבן בהמ"ק הראה לו מה שיעבור עליהם במשך זמן שיעמוד בית שני, רעה את צאן ההרגה, היינו שיסדר בנבואתו את הרועים שלהם באיזה אופן ירעו וינהיגו אותם בימי בית שני, ומפרש מדוע קורא אותם בשם צאן ההרגה:

   אבן עזרא

   כה עתה יחל פרשה אחרת לספר איך יהיו ישראל אחרי קום החשמונים, ואמר אלהי - בעבור כי יראה במראות נבואה כי הוא יהיה הרועה, ופירוש טעם צאן ההריגה.

5. (ה)אֲשֶׁר קֹנֵיהֶן יַהֲרְגֻן וְלֹא יֶאְשָׁמוּ וּמֹכְרֵיהֶן יֹאמַר בָּרוּךְ יְהוָה וַאעְשִׁר וְרֹעֵיהֶם לֹא יַחְמוֹל עֲלֵיהֶן

   מצודת דוד:יהרגון. להיות לו למאכל: ולא יאשמו. ר״ל לא חטא לעצמו לעשות לו היזק והפסד כי עומדים הם לשחיטה ואינם ראויין לגדלן: ברוך ה׳. שמכרתי דבר שאין בו סי׳ ברכה ובמחירי אקנה דבר שיש בו סי׳ ברכה ואעשיר: לא יחמול עליהן. הואיל ואין בהם סי׳ ברכה לא יחמול הרועה עליהן להרביצן בנאות דשא ולנהלן על מי מנוחות ולשמור קצתן מקצתן שלא יהדפון ולא ידחקון זו את זו:

   עוד פירושים על פסוק ה: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   רש"י

   ולא יאשמו. הבבליים שאגלם לתוכם זה מוכרם והקונה הרוג ואין נותן ללבו שיהא לו אשמה בדבר ומוכרם מתהלל ברוך ה' שמסרם בידי והריני עשיר:

   ואעשיר. והרי אני עשיר:

   מלבי"ם

   אשר קוניהן יהרגון, מפני שאינם כצאן העומדים לגזה ולגדל ולדות שחסים מלהרגם, כי הם עומדות לטבח ולהריגה ועי"כ קוניהם יהרגום, ולא יחשבו זאת לחטא כי הם עומדות לכך, ומוכריהן יאמר ברוך ה' ואעשיר, כי צאן העומדות לגיזה ולולדות יתעשר כשהם אצלו, אבל העומדות לטבחה יתעשר בעת ימכור אותם, וגם רועיהם לא יחמול עליהן אחר שעומדות לשחיטה:

   אבן עזרא

   אשר, ולא יאשמו כפי מחשבתם.

   ואעשיר תנועת האל"ף שבה אל הוי"ו על כן נעלמת כהתעלם אל"ף, ואענה את זרע דוד.

   ורועיהם הם מלכי הגוים. והנכון בעיני: כי רועיהם הוא השם הנכבד וזה הנכון, והעד כי לא אחמול עוד. ואל תתמה על רועיהם לשון רבים, כי כמוהו: ישמח ישראל בעושיו, אם בעליו עמו.

6. (ו)כִּי לֹא אֶחְמוֹל עוֹד עַל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ נְאֻם־יְהוָה וְהִנֵּה אָנֹכִי מַמְצִיא אֶת־הָאָדָם אִישׁ בְּיַד־רֵעֵהוּ וּבְיַד מַלְכּוֹ וְכִתְּתוּ אֶת־הָאָרֶץ וְלֹא אַצִּיל מִיָּדָם

   מצודת דוד:כי לא אחמול עוד. ר״ל זה יהיה לרמז על ישראל שהמה צאן מרעיתו ית׳ ומעותדים הם להריגה בחורבן הבית השני ולא אחמול עוד עליהם מעתה: ממציא את האדם. את בני ישראל אזמין כל איש מהם ביד רעהו הקם עליו וביד החפץ להשמידו וכן היה בסוף בית השני שמלכיהם השמידום והפריצים נלחמו זה בזה כמוזכר ביוסיפון: וכתתו. מלכיהם ופריצי העם יכתתו את עם הארץ ולא אציל את מי מיד הורגיו וכאומר הואיל ומעותדים להריגה מה לי להצילם קצתן מקצתן:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ממציא. מל׳ מציאה והוא כענין הזמנה כמו וימציאו בני אהרן (ויקרא ט׳:י״ב):

   וכתתו. ענין שבירה ונתיצה:

   מלבי"ם

   כי, מפרש הנמשל כי לא אחמול עוד על יושבי הארץ ויהיו עומדים להריגה, והנה אנכי ממציא את האדם איש ביד רעהו שע"י שנאת חנם שהיה ביניהם דקרו איש את רעהו, וביד מלכו שמלכי בית שני הרגו בעם וכלו אותם, וכתתו את הארץ שע"י הכתות השונות שעמדו אז וע"י המלכים האכזרים נכתתו ונתפרדו ונאבדו:

   אבן עזרא

   ממציא כמו וימציאו.

   וכתתו את הארץ לכדוה ולא אציל מידם. או וכתתו האויבים את יושבי הארץ.

7. (ז)וָאֶרְעֶה אֶת־צֹאן הַהֲרֵגָה לָכֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן וָאֶקַּח־לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים וָאֶרְעֶה אֶת־הַצֹּאן

   מצודת דוד:וארעה. סיפר הנביא שכן עשה כאשר צוהו ה׳ ורעה את הצאן העומדות להריגה בבית המטבחיים: לכן עניי הצאן. ר״ל חמלתי עליהם לרעותם בעבור כי היו הנכנעים והירודים שבכל הצאן: ואקח לי. לקחתי לי לצורך הנהגתם שתי מקלות: נועם. כי היה נעים ולא הכאיב בהכאתו: חובלים. כי היה מחבל ומשחית ומכאיב הרבה: וארעה. באלו שתי המקלות רעיתי את הצאן פעם במקל נועם בפעם במקל חובלי׳ הכל לפי הצורך ובא לרמז על הכהנים בני חשמונאי שמשלו בבי׳ השני שהיו בב׳ הנהגו׳ מתחילה משלו ג׳ בני מתתיהו בן יוחנן כ״ג יהודה ויהונתן ושמעון ומעשיהם והנהגותם היה בנועם ביראת ה׳ וכשרון מעשים ואחריהם קמו בניהם וזרעם הם הרשיעו לעשות והיו מחבלים ומשחיתים את העם כמוזכר ביוסיפון:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   לכן. בעבור:

   עניי. ענין שפלות והכנעה:

   מקלות. מטות:

   נועם. מלשון נעימות ומתוק ואהוב:

   חובלים. מל׳ חבלה והשחתה:

   רש"י

   וארעה את צאן ההרגה. כל אלה דברי הקב"ה לנביא ואני רעיתי אותם בימים הקדמונים:

   לכן עניי הצאן. אמת עניי הצאן היו כשהתחלתי לרעותם:

   ואקח לי שני מקלות. לסוף ימים חלקתים לשתי ממלכו' בעוונם:

   לאחד קראתי נועם. ירבעם אמר לנהלם לעט:

   ולאחד קראתי חובלים. רחבעם אמר להם ליסרם בעקרבים ולפי שדרך צאן לנהלן במקלו' קרא למושליהם מקלות:

   מלבי"ם

   וארעה את צאן ההרגה, סדרתי איך תהיה הרעיה שלהם והנהגתם והיו באופן שיהיו צאן ההרגה, לכן עניי הצאן, לכן היו עניי הצאן מפני שהרגו זה בזה ולא היה שלום ביניהם, ואקח לי שני מקלות, צייר שהרועה היה לו שני מקלות, אחד היה מקל נועם ואחד היה מקל חובלים, ולא נודע מי המה המקלות, והמפרשים נבוכו, אולם ממ"ש אח"ז ואגדע את מקל נועם להפר ברית אשר כרתי את כל העמים ואגדע את מקלי השני את החובלים להפר את האחוה בין יהודה ובין ישראל, מזה נודע שמקל נועם היה ענינו לכרות ברית את העמים, ומקל חובלים היה ענינו לשום אחוה בין יהודה ובין ישראל, ובזה מצאנו חדתו, שר"ל שהיה להם שני מיני הנהגה א] הפחה או הנשיא או המלך אשר היה לו ברית עם העמים שמשלו אז בארץ, ב] השופט או הכ"ג או ראש הסנהדרין שהיה ענינו להשגיח על עם ישראל שיתאחדו בין בדת ובין במשפט והנהגה ולא יתחלקו לכתות ואגודות שונות, והיה ראוי שמקל זה שעומד בין ישראל לעמים יהיה מקל חובלים, היינו שילחמו אתם בגבורה וישיבו מלחמה שערה לחבול את אויביהם, ומקל זה העומד בין ישראל ויהודה יהיה מקל נועם להנהיגם בנעימות ובנחת ובשלום ובמישור, ואמר בגנאי הדור שהיה להפך שהמקל שהיה נגד העמים היה מקל נועם, כי היו נכנעים ומשועבדים אל העמים, והמקל שהיה להקים האחוה בין בני ישראל היה מקל חובלים לרדות בם בפרך:

   אבן עזרא

   וארעה הנה הטעם כי השם ירעה אותם עתה לפני בא עת עמידת החשמונים, ועתה יספר דרך משל. גם נכון הוא שקראן צאן ההרגה, כי כן היו בגלותם אל בבל על כן יספר הרעות שעברו עליהם ועתה בשובם לירושלם ירעם.

   וטעם לכן עניי הצאן בעבור שיש בצאן עניים הוצרכתי לקחת שני מקלות ואלה הם זרובבל פחת יהודה ונחמיה התרשתא, וכתוב על נחמיה: אחרי מות זרובבל גם אותי צוה להיות פחה בארץ יהודה וקראו נועם, מגזרת נעים, וחובלים מגזרת תחבולות, ונקראו מקלות ולא רועים, כי לא היו מלכים.

   והנה ארעה את הצאן בראשונה, כי ישראל עם זרובבל באו.

   וטעם וארעה את הצאן עד זמן ידוע שמתו שלשה רועים.

8. (ח)וָאַכְחִד אֶת־שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד וַתִּקְצַר נַפְשִׁי בָּהֶם וְגַם־נַפְשָׁם בָּחֲלָה בִי

   מצודת דוד:ואכחיד את שלשת הרועים. דרך הרועה הגדול להשים תחתיו רועים קטנים להיות לו לעזר וכן עשה זכריה ברעותו את הצאן ואמר הנה בזמן ירח אחד הסרתי ומנעתי שלשת הרועים אשר שמתים תחתי ובא לרמז על שלשת הרועים הנעימים בני מתתיהו בן יוחנן כ״ג ששמשו ל׳ שנה ונכחדו מן העולם כי יהודה שמש שש שנים ויהונתן שש ושמעון י״ח הרי שלשים שנה ולפי שהשנים קרואים גם בלשון ימים כמ״ש ימים תהיה גאולתו (ויקרא כ״ה:כ״ט) לפיכך בא הרמז בירח ימים שהיא שלשים ימים (ולא זכר מתתיהו אביהם הזקן כי לא שמש אלא שנה אחת וזהו בעזר בניו לפי רוב זקנותו): ותקצר נפשי בהם. ר״ל לא היתה דעתו רחבה עליו בעבור טורח הצאן ומאס בהם: וגם נפשם בחלה בי. ר״ל גם נפשות הצאן מאסה בי כי לא שמעו לקול שאגתו כדרך הצאן המכיר קול הרועה ונשמעין אליו והרמז הוא שאחרי מיתת ג׳ בני מתתיהו מאס ה׳ בעם ישראל על כי גם המה מאסו בו והשחיתו דרכם:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ואכחיד. ענין מניעה והסרה כמו ולא כחדו מאבותם (איוב ט״ו:י״ח):

   בירח. בחדש:

   ותקצר נפשי. כן יאמר על דבר הקשה לסבול וכן ותקצר נפשו למות (שופטים ט״ז:ט״ז):

   בחלה. ענין מיאוס ותעוב ואין לו דומה:

   רש"י

   ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד. והם השחיתו דרכיהם עד שמאסתים והרגתים בחדש א' כל שלשת הרועים שהרג והוא את כל בית אחאב ואת בית אחזיה מלך יהודה ואת אחיו ואת כל זרע מלכות דוד ועתליה איבדה את השאר זולתי יואש שנטמן (מלכים ב ט):

   ותקצר נפשי בהם. מאסתים וכל ל' קוצר נפש הוא דבר צרה או דבר מיאוס שאין הדעת סובלתו וקצר הלב והמעים מלהכיל כמו שאליהו אמר הציקתני רוח בטני (איוב ל״ב:י״ח):

   גם נפשם בחלה בי. זכרונם היה רב במעי וממלא את רוחי ומציק את בטני ובחלה פי' רבותינו לשון גודל במס' נדה משל משלו חכמים באשה פגה בוחל וצמל פגה עודה תינוקת בוחל אלו ימי הנעורים שכבר היא גדול' והביאו מקרא זה ראיה לדבריהם:

   מלבי"ם

   ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד, רצה בזה כי כ"ז שהיו תח"י מלכי פרס היה להם מנוחה כי מלכי פרס היו מלכי חסד, אבל פתאום נכרתה מלכות פרס ע"י אלכסנדר המוקדוני, ושלשה מלכים עמדו לפרס שעשו טובות עם ישראל, כורש וארתחששתא ודריוש שנתנו רשות שישובו בני הגולה ושיבנו הבית וחומת ירושלים (כנז' בעזרא ונחמיה) והטבה זו של שלשה הרועים שהטיבו עמם נכחדה בירח אחד במות דריוש האחרון, שמאז התגברה מלכות יון שעשו רעות לישראל אחרי מות אלכסנדר, וגם ר"ל בשלשה הרועים, כי מלך פרס העמיד שלשה רועים שהם ינהיגו את כל המלכות שתחת ידו שנחלקה לג' מדינות בבל ומדי ופרס, כנז' בדניאל סי' ו', שע"ז ראה דניאל מלכות פרס שתלת עלעין בפומה בין שינה, וכולם בטלו בירח אחד במות דריוש, ואז ותקצר נפשי בהם, כי היונים החלו להרע לישראל, וגם נפשם בחלה בי, כי רבו אז הפריצים שיצאו מן הדת:

   אבן עזרא

   ואכחיד מנהג הרועה להיות תחת ידו רועים קטנים ואלה השלשה שמתו בירח אחד, אולי רמז לכהן גדול שהוא יהושע והכהן משוח מלחמה וכהן משנה, או שמתו חגי זכריה ומלאכי ונפסקה הנבואה, כי הנביא כמו רועה.

   ותקצר נפשי בצאן להושיעם.

   ומלת בחלה בי אין לה חבר ופי' כמו קצרה נפל.

   מלת ותקצר והעד מלת וגם.

9. (ט)וָאֹמַר לֹא אֶרְעֶה אֶתְכֶם הַמֵּתָה תָמוּת וְהַנִּכְחֶדֶת תִּכָּחֵד וְהַנִּשְׁאָרוֹת תֹּאכַלְנָה אִשָּׁה אֶת־בְּשַׂר רְעוּתָהּ

   מצודת דוד:ואומר. אמרתי לבעלי הצאן לא ארעה עוד צאן מרעיתכם: המתה תמות. כאומר יהיה מה שיהיה מי שתמות מהן תמות ומי שתהיה מוסרת מן העדר ללכת תועה תהיה מוסרת ותלך תועה והנשארות במקומן תאכלנה אחת בשר חברתה ולא אחשוש בדבר ובא לרמז שכן אמר המקום ב״ה שיסיר השגחתו מהם:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   והנכחדת. הסרה מן העדר:

   אשה. ר״ל אחת וכן אשה אל אחותה (שמות כ״ו):

   רעותה. חברתה:

   רש"י

   ואומר לא ארעה אתכם. אמרתי באותן הימים אשליכם מעל פני ויהיו הפקר ולבז:

   מלבי"ם

   ואומר לא ארעה אתכם שאז סר צילם מעליהם ונמסרו ביד אנטיוכס הצורר ובוטל התמיד והעמיד שקוץ משומם, המתה תמות, והנכחדת ע"י גלות או ע"י המרת דת תכחד, והנשארות תאכלנה אשה את בשר רעותה כי הפריצים אכלו את הפרושים בכל פה:

   אבן עזרא

   ואומר בלבי לא ארעה אתכם אחרי מות הנביאים, או הכהנים החסידים.

10. (י)וָאֶקַּח אֶת־מַקְלִי אֶת־נֹעַם וָאֶגְדַּע אֹתוֹ לְהָפֵיר אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת־כָּל־הָעַמִּים

    מצודת דוד:ואקח. אח״ז לקחתי מקלי הנועם וכרתי אותו כי מאסתי בהן ולא רציתי עוד להנהיגם בנעימות כ״א ביד חזקה במקל חובלים והרמז הוא לומר אחר שמתו ג׳ בני מתתיהו בן יוחנן כ״ג נתבטל הנהגת הנעימות: להפר. להיות סבה להפר וכו׳ כי בעוד משלו ג׳ האחים על כי הלכו בדרך הישר נתן המקום הכח בידם עד שהעכו״ם כרתו עמהם ברית להיות עמהם בשלום אבל אחרי מותם סרו מהם ונתבטל הנהגת הנעימות בממשלת בניהם וזרעם התיש המקום כחם למען יפרו את הברית ללכת להלחם בה:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ואגדע. ענין כריתה כמו שקמים גדעו (ישעיה ט׳):

    להפר. ענין בטול ומניעה:

    רש"י

    ואקח את מקלי את נועם. שברתי את כח מלכי ישראל בימי יהואחז בן יהוא עד כי אבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש (מלכים ב י״ג:ז׳) ובימי הושע בן אלה שמסרתים ביד סנחרב והגלהו (שם יז):

    להפר את בריתי אשר כרתי את כל העמים. להראותם שבשביל שבגדו בי הפרתי את בריתי אשר כרתי עם כל העמים עליה' שלא יזיקום שע"מ כן נתתי להם את התורה שאם ישמרוה שיהיו חירות מן המלכיו' שלא תהא אומה ולשון שולטת בהם ואל תתמ' אם דבר המקר' תשועתם מיד שונא בלשון כריתת ברית את השונא שהרי מצינו מקרא דוגמתו וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה וגומר:

    מלבי"ם

    ואקח את מקלי את נועם ואגדע אותו, כי מאז הופר הברית אשר כרתי את העמים בל ירעו להם, כי מאז התחילו להצר להם ולכלותם ולהשמידם:

    אבן עזרא

    ואקח אז מת זרובבל שהוא נועם שהיה לו ברית את כל הגוים סביבות ירושלם ברית שלום, וזהו ואגדע אותו.

    וטעם בריתי בעבור שהארץ שנשבעו הגוים לזרובבל, היא ארץ השם.

11. (יא)וַתֻּפַר בַּיּוֹם הַהוּא וַיֵּדְעוּ כֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן הַשֹּׁמְרִים אֹתִי כִּי דְבַר־יְהוָה הוּא

    מצודת דוד:ותופר. רצה לומר וכן היה כי הופר הברית ביום שמתו ג׳ האחים וחזרו לבוא עליהם למלחמה: וידעו כן. רצה לומר ברעותי את הצאן ובעשותי את כל אלה הנה עניי הצאן וחוזר ומפרש השומרים אותו ר״ל הענוים והמוכנעים שבישראל השומרים את דברי הם ידעו אמיתת הדבר אשר דבר ה׳ הוא ולרמז עשיתי מה שעשיתי ולא היה דבר של מה בכך:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    כן. ענינו אמיתת הדבר כמו שהיא וכן כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כ״ז:ז׳):

    עניי. ענוים ומוכנעים:

    אותי. ר״ל את דברי:

    רש"י

    וידעו. כן הבינו הצדיקים שבהם השומרים את חוקי:

    כי דבר ה' הוא. גזירה זו כבר דיבר לנו הקב"ה ע"י משה יוליך ה' אותך ואת מלכך:

    מלבי"ם

    ותופר ביום ההוא, ר"ל שהגם שאח"כ חדשו את הברית כפעם בפעם עם היונים בימי החשמונאים ואח"כ עם הרומיים בימי הורדוס, עכ"פ הופר הברית ביום ההוא, ומאז לא היה ברית קבוע כי הופר בכל פעם, וידעו כן עניי הצאן השומרים אותי ר"ל החכמים ובעלי רוה"ק שהיו ביניהם אשר שמרו משמרת ה' הם ידעו אז כי דבר ה' הוא, הבינו שזה מאת ה' ושכבר נבאו ע"ז הנביאים יחזקאל וזכריה ודניאל שראו הארבע מלכיות אשר יעמדו להצר לישראל:

    אבן עזרא

    ותופר הברית במות זרובבל, אז ידעו עניי הצאן אלה דברי הנביא.

    השומרים אותו והטעם אם יקום דברו.

12. (יב)וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִם־טוֹב בְּעֵינֵיכֶם הָבוּ שְׂכָרִי וְאִם־לֹא חֲדָלוּ וַיִּשְׁקְלוּ אֶת־שְׂכָרִי שְׁלֹשִׁים כָּסֶף

    מצודת דוד:ואומר אליהם. אמרתי לבעלי הצאן אם טוב בעיניכם שארעה עוד את הצאן הבו שכרי כדרך שנותנים לרועה ואם לא תאבו לתת שכרי חדלו ממני את הצאן לבל אטרח עוד עמהם: וישקלו. בעלי הצאן שקלו בשכרי ל׳ שקל כסף ויתכן שכן היה הערך הנתון אל הרועה והרמז הוא שהמקום אמר לישראל אם תרצו שאשגיח אני בכם עשו עבודתי ושמרו מצותי ותחשב לי לשכר ואם לא אסיר השגחתי ול׳ כסף ירמז על ל׳ צדיקים שבכל דור ודור אין נגרע כמ״ש רז״ל וכסף הוא ענין חמדה כמו נכסף נכספתה (בראשית לא) כי הצדיקים הם מחמדי עין:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    הבו. תנו כמו הבו מקניכם (בראשית מז):

    חדלו. מנעו:

    רש"י

    ואומר. אל מלכי יהודה הנותרים:

    אם טוב בעיניכם הבו שכרי. קיימו מצותי והוא יהיה שכרי על כל הטובה אשר נתתי לכם כמו שנותנין שכר לרועה צאן ואשוב וארעה אתכם:

    ואם לא חדלו. וגם אני לא אטיב לכם וכן מצינו שאמר הקב"ה (ליחזקאל ו) השומע ישמע והחדל יחדל:

    וישקלו את שכרי שלשים כסף. תירגם יונתן ועבדו ית רעותי גברין מקצת אנשים טובים מעט היו בהם שעשו רצוני כגון החרש והמסגר דניאל חנניה מישאל ועזריה יחזקאל ולשון שלשים כסף לא ידעתי לכוין כאן אלא כסף לשון חמדה ואף רבותינו פירשו כן בחולין והביאו ראיה צרור הכסף לקח בידו (משלי ז׳:כ׳) ואת השלשים פירשו שמ"ה צדיקים יש בכל דור ודור והביאו ראיה מחומר שעורים ולתך שעורים חמשה עשר בבבל ושלשים בא"י שנא' ואקחה את שלשים כסף ואשליכהו בית ה' בא"י ומנין השלשים מדרש אגדה שהובטח אברהם אבינו בכך שלא יהא דור פחות משלשים צדיקים מנין כה יהיה זרעך יהיה בגמטריא שלשים:

    מלבי"ם

    ואומר אליהם אם טוב בעיניכם הבו שכרי, מצייר במשל שה' בקש מאתם שכר בעד מה שישמור אותם לבל יחרב הבית ולבל יכלו ע"י האויבים, ר"ל שרצה שיהיה להם זכות שימליץ בעדם אצל ה', ואם לא חדלו, אם לא תתנו לי שכר ולא יהיה לכם זכות, תחדלו מלהיות עם, וישקלו את שכרי שלשים כסף, כבר פי' חז"ל שאין לך דור שאין בו שלשים צדקים, ר"ל שהצדיקים שהיו אז ביניהם שהיו במספר שלשים הם מסרו נפשם על קדושת השם, וזה נתנו לה' לשכר שישוב ירעה צאנו ישמור:

    אבן עזרא

    ואומר הנה ראינו בעלות נחמיה לירושלם, היתה בחרפה על דרך המתה תמות, ועתה יבקש שכר וירעה אותה על יד המקל השני, ואלה השלשים כסף, אולי היו שלשים צדיקים שבאו עמו, או ששמשו בימי נחמיה שלשים כהנים בין גדולים ומשוחי מלחמה ומשנים, על כן כתוב השליכהו הכסף אל יוצר וכתוב כי שם בית ה' הוא אדר היקר, יקר הוא תואר כמו חכם נבון יקר, הוא שם דבר וששון ויקר.

    ומלת אל תשרת בעבור אחרת, אל אדר היקר.

    וטעם אשר יקרתי הבית היקר ששכן שם כבודי בתחילה, וזהו אשר יקרתי מעליהם, שסר הכבוד מעליהם בבית שני.

13. (יג)וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי הַשְׁלִיכֵהוּ אֶל־הַיּוֹצֵר אֶדֶר הַיְקָר אֲשֶׁר יָקַרְתִּי מֵעֲלֵיהֶם וָאֶקְחָה שְׁלֹשִׁים הַכֶּסֶף וָאַשְׁלִיךְ אֹתוֹ בֵּית יְהוָה אֶל־הַיּוֹצֵר

    מצודת דוד:השליכהו. השלך את הכסף אל האוצר המחוזק והחשוב והוא אוצר בית ה׳: אשר יקרתי מעליהם. אשר הכבדתי להיות ממעל להם עטרה על ראשם ר״ל צדקת ל׳ הצדיקים שבכל דור ודור שמורה היא להיות בנוי בזכותם הבית העתיד: ואקחה. עשה כאשר צוהו המקום והשליך הכסף לאוצר בית ה׳ לרמז הרמז האמור:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    היוצר. כמו האוצר ובא היו״ד במקום האל״ף כי אהו״י מתחלף:

    אדר. ענין מעוז וחוזק כמו לגפן אדרת (יחזקאל י״ז):

    היקר. יקרתי מל׳ יקר ומכובד וחשוב:

    רש"י

    ויאמר ה' אלי השליכהו אל היוצר. כמו אל האוצר שומר האוצר אמר הקב"ה לנביא כתוב והנח את אלו הם וצדקתם להיות שמור לסוף שבעים שנה של גלות בבל ויבנה ב"ה על ידיהם ומהו האוצר אדר היקר בית מקדשי אדר תפארתי:

    אשר יקרתי מעליהם. אשר הפשטתי מעליה' מהיות להם ליקר ול' יקרתי הוא הסרת כבוד והמ"ם של מעליהם יוכיח והוא כמו ושרשך מארץ חיים כמו מסעף פורה ודוגמת הפירוש שפירשתי מעין תרגום של יונתן הוא וראיתי לשונות הרבה לפירוש נבואה זו ואיני יכול לכוונן:

    מלבי"ם

    ויאמר ה' אלי השליכהו אל היוצר, ימשיל במשלו שצוהו ה' שיקח את הכסף וישליכהו להיוצר המצייר צורה בהכסף ועושה בו צורת מטבע, היינו שיצייר את השלשים כסף שהם שלשים צדיקים שנהרגו על קדושת שמו שצורתם יהיה חקוקה לפני כסא כבודו, כי הוא אדר היקר שמן נפשות אלה הנהרגות וכסף הכוסף הזה יעשה לו ה' אדרת יקר אשר יקרתי מעליהם שלקחתי היקר הזה מעליהם, כי יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, ולקח יקרת נפשותיהם ויתלבש בם לבוש תפארה, ואשליך אותו בית ה' אל היוצר, השליך את הכסף הזה לבית ה', כי בזכות זה נתקיים הבית ולא נחרב בימי אנטיוכוס, שזה היה בזכות הקדושים שמסרו נפשם לכבוד ה', והיוצר צר צורה ממנו שצורת הקדושים היו לה' לאדרת יקר ומעטה תהלה:

14. (יד)וָאֶגְדַּע אֶת־מַקְלִי הַשֵּׁנִי אֵת הַחֹבְלִים לְהָפֵר אֶת־הָאַחֲוָה בֵּין יְהוּדָה וּבֵין יִשְׂרָאֵל

    מצודת דוד:ואגדע. אח״ז כרתי מקלי השני מקל החובלים ולא רציתי עוד להנהיגם כלל והרמז היא לומר אח״ז נתבטל גם הנהגת החובלים כי נלקחה הממשלה מהכהנים בני חשמונאי: להפר. ר״ל גדיעת ממשלת הכהנים בני חשמונאי יהיה סבה לבטל האחוה שהיה בין יהודה ובין ישראל כי הם לבדם היו נקראים אחים אלו לאלו ולא עבר זר בתוכם ולא היה ראוי למלוך עליהם בירושלים כ״א מהם כמ״ש מקרב אחיך תשים עליך מלך וגו׳ (דברים י״ז:ט״ו) ובהתבטל ממשלת הכהנים בני חשמונאי כאלו בטל גם האחוה מישראל ומיהודה כי עבר זה בתוכם כי הורדוס מלך עליהם ולא היה מזרע ישראל וכאלו בטל האחוה וכל הרוצה להכנס יבוא ויכנס:

    עוד פירושים על פסוק יד: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    רש"י

    ואגדע את מקלי השני. הגלתי את צדקיהו:

    את החובלים. את רשעי דורו כי הוא צדיק ודורו רשעים:

    להפר את האחוה. שנתאחוו בני יהודה ובנימן ונדבקו בתועבות מלכי ישראל:

    מלבי"ם

    ואגדע, אח"ז נגדע גם המקל השני ע"י הצדוקים שהתרבו ביניהם, ועי"כ נתבטל גם השלום הפנימי ונגדע המקל השני מקל חובלים, שהיה ענינו להנהיג אותם בהנהגתם הדתיית והנימוסיית, כי כתות הצדוקים והפרושים אכלו זא"ז והמלכים היו נלחצים משתי הכתות, כנודע בקורות בית שני, ובזה הופר האחוה שבין יהודה ובין ישראל, כינה את הת"ח בשם יהודה ואת ההמון בשם ישראל, שכן היה הבדל בין שני שמות אלה בבית ראשון שבני יהודה היו עובדי ה' נגד בני ישראל שהם עשרת השבטים, ובבית שני היה שלום ביניהם אין פרץ באמונה ואין יוצאת בדת, ועתה הופר האחוה הזאת ונעשה פרץ על פני פרץ:

    אבן עזרא

    ואגדע את מקלי הוא נחמיה והנה נשחתו ישראל ושבו להריב זה עם זה ולהרע, כי אין להם פחה, וזהו להפר את האחוה בין יהודה.

    ואחוה שם מגזרת אח כמו שלוה:

15. (טו)וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָי עוֹד קַח־לְךָ כְּלִי רֹעֶה אֱוִלִי

    מצודת דוד:כלי רועה אוילי. ר״ל מקל מה שרועה אויל מנהיג בו את הצאן שהוא משחית ומאבד בו את הצאן:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    כלי. ר״ל מקל:

    אוילי. שוטה מבלי דעת:

    רש"י

    עוד קח לך וגו'. וזהו שאמר לו למעלה רעה צאן ההריגה סימן הוא שאני עתיד למסור דור חורבן בית שני זה ביד טיטוס:

    מלבי"ם

    ויאמר ה' אלי עוד קח לך כלי רועה אוילי, ר"ל הרועה עתה יהיה אויל שלא יהיה בידו מקל כלל להנהיג את הצאן, לא מקל נועם ולא מקל חובלים, רק יהיה לו כלי הרועה שמבשל בם את בשר הצאן ואוכל אותם ומשחיתם, כי כן היו המלכים האחרונים שעמדו בבית שני.

    אבן עזרא

    ויאמר תחלת פרשה, כי מלך ירושלם הוא ארתחשסתא של נחמיה, הוא הנקרא בלשון פרס דריוש, הוא שהרגו אלכסנדרוס ועתה החל מלכות יון שהיא נמשכת עד היום כאשר פירשתי בספר דניאל, כי יון הגלה ירושלם אל אדום וזהו: כלי רועה אוילי.

    אוילי כמו אכזרי ובעבור זה שנפסקה מלכות ובאה על מלכות יון, על כן כתוב: בארץ על ארץ ישראל.

    והנצבה שלא תוכל ללכת לרעות והנה כל זה ימי הגלות עד היום.

16. (טז)כִּי הִנֵּה־אָנֹכִי מֵקִים רֹעֶה בָּאָרֶץ הַנִּכְחָדוֹת לֹא־יִפְקֹד הַנַּעַר לֹא־יְבַקֵּשׁ וְהַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא יְרַפֵּא הַנִּצָּבָה לֹא יְכַלְכֵּל וּבְשַׂר הַבְּרִיאָה יֹאכַל וּפַרְסֵיהֶן יְפָרֵק

    מצודת דוד:כי הנה אנכי מקים. ר״ל זה יהיה לרמז שאעמיד רשע בארץ ועל מלכות בית הורדוס יאמר: הנכחדות וגו׳. המוסרות מן העדר ללכת דרך תועה לא יזכור בהם להשיבם אל העדר: הנער. הטלה הרך בימים ההולכת לאט ונשארת באחורי העדר לא יבקש אותה אנה נשארה: הנצבה. החולה העומדת במקומה ולא תזוז ממקומה לבקש מרעה לא יכלכל אותה במקומה: ובשר הבריאה. את השמנה יהרוג ויאכל בשרה: ופרסיהן יפרק. במקלו ישבר פרסיהן ולא יוכלו ללכת ר״ל לא יחזק הנכשלים ותשושי הכח ואת העשירים ישחית וירדה בם בפרך:

    עוד פירושים על פסוק טז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    לא יפקוד. לא יזכור:

    הנער. ר״ל הטלה הרך:

    הנצבה. ענין עמידה:

    יכלכל. ענין ספוק הצורך כמו ויכלכל יוסף (בראשית מז):

    הבריאה. השמנה כמו ועגלון איש בריא (שופטים ג׳:י״ז):

    ופרסיהן. הם כעין מנעלים שברגלי הבהמות כמו פרסות סוסיו (ישעיה ה׳):

    יפרק. ענין שבירה כמו פרק מלאה (נחום ג׳):

    רש"י

    הנכחדות. האובדות לא יפקוד הרועה לבקשם:

    הנער לא יבקש. תירגם יונתן דאטלטלו לא יתבע הנער השוטות שאינן יודעות לבוא אל הדיר:

    הנצבה. שיש לה כח קצת לעמוד על רגליה וצריכה סיוע לנהלה לאט ומנחם פירש ונפוחה ל' לצבות בטן:

    לא יכלכל. תרגם יונתן לא יסובר ודרך הרועה בחיקו ישא:

    ובשר הבריאה יאכל. את העשירי' יגמור ממונן:

    ופרסיהן יפרק. עד כלה ודוגמת זו אמר דניאל אכלה ומדקה ושארה ברגלה רפסה:

    מלבי"ם

    כי הנה אנכי מקים רועה בארץ שלא ירעה הצאן, כי הנכחדות לא יפקד, היינו שלא ישגיח אל הנכחדים מן האומה ללכת לגולה, הנער הצאן הנולד בצעירתו לא יבקש לקבץ טלאים בזרועו ובחיקו ישא, היינו שלא ישגיח על ילדיהם וצעיריהם, והנשברת לא ירפא וגם הנצבה הצאן אשר לא נשברה והיא נצבת על רגליה, לא יכלכל במזון, ואת הצאן הבריאה והשמנה יאכל, עד שיפרק גם פרסותיהם, ר"ל שאת העשירים שבהם ישלול ויגזול ממונם:

    אבן עזרא

    הנער שה אובד הקטן לא יבקש.

17. (יז)הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן חֶרֶב עַל־זְרוֹעוֹ וְעַל־עֵין יְמִינוֹ זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה

    מצודת דוד:הוי רעי האליל. אוי לך אתה רועה מבלי מועיל העוזב את הצאן והולך לו ועל אגריפס המלך יאמר האחרון ממלכות בית הורדוס שעזב את עמו והתחבר עם מחריבי המקדש כמ״ש ביוסיפון: חרב על זרועי. חרב יבוא על זרועו ר״ל כוחו ישבר ויוכרת: ועל עין ימינו. ר״ל ומה שהיה מסתכל ומביט ומצפה לשוב למלכותו הנה החרב יבוא על התוחל׳ ההיא כי תכרת ואין לה: זרועו יבוש תיבש. ר״ל כחו תחלש: כהה תכהה. ר״ל לא יראה הדבר שהוא מצפה לה והוא כפל ענין במילות שונות:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    הוי. כמו אוי:

    רועי. כמו רועה בה״א:

    האליל. ענין דבר שאין בו תועלת כמו רועי אליל (איוב יג):

    עוזבי. היו״ד יתירה:

    זרועו. ענין חוזק כי הוא נתון בזרוע:

    יבוש תיבש. מל׳ יבשות:

    כהה תכהה. ענין עכירות ושחרות כמו כהה הנגע (ויקרא יג):

    רש"י

    הוי. יש לצעוק על זה:

    רועי האליל. רועי של אין, אליל ל' אל אינו רועה וכן רופאי אליל (איוב יג), רועי האליל יו"ד יתירה במקום ה"א כמו ועוזבי הצאן (כאן) שכני סנה (דברים ל״ג:ט״ז) שכני לבדד (מיכה ו):

    עוזבי הצאן. נותנן הפקר ליד כל הבא להכות ולהרוג ולבוז:

    חרב על זרועו ועל עין ימינו. והוא הרועה סכין של שחיטה נושא בידו לשחוט את השמינה ואת הבריאה שנתן עין ימינו בהם לדעת מי העשירים לבוז ולגמור נכסיהם:

    זרועו יבוש תיבש. לעתיד לבא ונתתי נקמתי וגומר (יחזקאל כח) והפותרי' פותרי' אותו בצדקיהו על שם (ירמיה כב) ואת עיני צדקיהו עור ואי אפשר לכוון הנני מקים רעה בארץ בצדקיהו שכבר עבר לו שבעים שנה:

    מלבי"ם

    הוי רועי האליל אשר המה עוזבים את הצאן, חרב על זרועו הוא שיפול כחו וגבורתו, ועין ימינו כהה תכהה שהוא שיסכל חכמתו ויענש בין בגוף בין בנפש, והרי"א פי' על אגריפס שהיה המלך האחרון שנפל בחרב ברומי וגם בנו שהיה איש טוב נהרג עמו שזה מדמה לעין ימינו:

    אבן עזרא

    הוי הגלות תארך ותעמוד עד כרות זו מלכות יון, עד בא קיצה.

    חרב על זרועו על עין ימינו וטעם זרוע הכח שיסור והעין עין חכמה, והעצה והנה יאבדו גבוריו וחכמיו.