מלאכי פרק א׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם ואבן עזרא.

1. (א)מַשָּׂא דְבַר־יְהוָה אֶל־יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי

   מצודת דוד:ביד מלאכי. הנשלח ביד מלאכי:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   משא. נבואה ולתוספת ביאור אמר דבר ה׳:

   רש"י

   משא דבר ה'. פורפור"ט בלע"ז דבר הנמסר למלאכי לשאת אותו אל בני ישראל:

   ביד מלאכי. כבר היה מסור בידו זה ימים רבים מכאן דרשו רבותינו בברייתא דמכילתא שכל הנביאים עמדו על הר סיני ושם נמסרו להם הנבואות וכן (ישעיהו מ״ח:ט״ז) אומר מעת היותה שם אני ועתה ה' אלהים שלחני:

   מלבי"ם

   משא, חז"ל נחלקו מי היה הנביא הזה ולדברי כולם נתנבא אחר בנין הבית והיה חותם הנביאים כמו שיתבאר בסוף הספר:

   אבן עזרא

   יש אומרים: שהוא עזרא. ולפי דעתי: שהוא שמו כאשר הוא כתוב והוא סוף הנביאים, ובעבור זה הזהיר זכרו תורת משה עבדי כי במותו נפסקה הנבואה מישראל.

   משא נבואה, והאומר כי על ישראל התנבא טרם גלו אשור כי לא היה בבית שני לא דיבר נכונה, כי הנה בעזרא: ויעשו בני ישראל והם רובם יהודה ובנימן. ועוד כתוב: כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר וזהו דבר נשים נכריות שכתוב בעזרא. ועוד, שאמר על אדום: ואשים את הריו שממה, וזה היה אחר חרבן ירושלים.

2. (ב)אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְהוָה וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא־אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם־יְהוָה וָאֹהַב אֶת־יַעֲקֹב

   מצודת דוד:ואמרתם. ר״ל ואם תאמרו במה אהבת אותנו מפאת עצמינו כלומר עם כי עשית עמנו הרבה חסד אין זה מפאת אהבת עצמינו כ״א מפאת אהבת האבות והאמהות: הלוא אח וגו׳. כאומר ע״ז אשיב לכם הלוא אח עשו ליעקב מן האב ומן האם ויחס אחד להם עם האבות והאמהות ועכ״ז אהבתי את יעקב לבד:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   רש"י

   ואוהב את יעקב. לתת לו את ארץ חמדה צבי צבאות גוים (ירמיהו ג׳:י״ט) ארץ שצבין כל צבאות העכו"ם בה:

   מלבי"ם

   אהבתי אתכם, מפני שיש לה' אהבה קדומה אל ישראל מצד אהבת אבותיהם, הודיע להם שעקר האהבה היא מה שאוהב אותם ביחוד מבלי השקף על האהבה הקדומה, שהיא אינה מתיחסת אליהם רק אל אבותיהם, אבל אני אהבתי אתכם בעצמכם, ואמרתם במה אהבתנו, מי יכריע שהאהבה היא מיוחסת אלינו בעצמנו, ובמה יודע אפוא שאינו בעבור אהבת האבות הקדומה, ע"ז משיב הלא אח עשו ליעקב ואהב את יעקב, ואם האהבה היא רק בעבור האבות הלא יש חלק גם לעשו באהבה זו ומדוע אוהב רק את יעקב, ולבל יאמרו שהאהבה היא משני הפנים יחד, שאוהב אותם בעצמם מצד מעשיהם עם צירוף מעשה אבותיהם ואהבתם, ועדיין לא תתיחס אליהם לבד רק אליהם בצירוף אהבת אבותיהם, ע"ז משיב הלא.

   אבן עזרא

   אהבתי הטעם בני אב אחד אחים היו עשו ויעקב ואני נשבעתי כי בריתי אקים את יצחק ואני אהבתי יעקב ונתתי לו ארץ כנען שנשבעתי לאבותיו לתת לזרעם וגרשתי עשו מארץ השם, ונתתי לו הר שעיר בעבור כבוד אביו ובעבור רשעו שמתי הריו שממה. וכן קראהו גבול רשעה והנה אתם בני יעקב הנה שבתם אל ארץ הברית:

3. (ג)וְאֶת־עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת־הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת־נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר

   מצודת דוד:ואת עשו שנאתי. ואם היה מפאת אהבת האבות והאמהות לבדה היה לי לאהוב גם את עשו אבל האמת הוא שאהבתי אתכם גם מפאת עצמיכם בצרוף אהבתי לכם מפאת האבות והאמהות: ואשים וגו׳. עכשיו מפרש במה שנא את עשו ואמר ראו עתה כי שניכם גליתם ע״י נ״נ והנה אתם הלא שבתם לארציכם ואת יושבי שעיר אשים עוד שממה ונחלתו יהיה למדור לתנות המצויות במדבר:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   לתנות. מלשון תנין והוא מין נחש:

   רש"י

   ואת עשו שנאתי. לדוחפו אל ארץ שעיר מפני יעקב אחיו ומנהג שבעולם מי שיש לו שני בנים לבכור הוא בורר לו מנה יפה:

   ואשים את הריו שממה. אינן דומין להרי ישראל:

   לתנות מדבר. מעון תנים:

   מלבי"ם

   את עשו שנאתי, שהגם שיצוייר שלא יאהב את עשו מפני שחסר אצלו האהבה מצד מעשיו, ואהבת האבות לבדה לא תספיק שיאהב אותו רק אם תצטרף אל זה אהבתו אותו בעצמו, בכ"ז הלא ראוי עכ"פ שלא ישנא את עשו אחר שיש לו קצת אהבה אליו מצד אהבת אבותיו, וע"כ שהאהבה לישראל הוא רק מצד עצמותם וזה תבטל אהבת האבות שיש לעשו חלק בה ויתהפך אצל עשו לאיבה ושנאה אחר שלא הכשיר את מעשיו, ומביא ראיה ששנא את עשו ממה שאשים את הריו שממה:

   אבן עזרא

   לתנות מדבר תנות נקבות תנים זכרים.

4. (ד)כִּי־תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר־זָעַם יְהוָה עַד־עוֹלָם

   מצודת דוד:כי תאמר אדום. אם יאמרו מחריבי המקדש הנה עתה אנו רשים ודלים וארצנו חרבה אבל נשוב עוד ונבנה החרבות כי יאמרו אין זה בא מפאת שנאת ה׳ אותנו להיות החורבן מתמדת כי במקרה בא וכאשר בא כן תלך: המה יבנו. ר״ל באמת המה יבנו החרבות וימשלו ממשל רב אבל בסוף הדבר אהרוס אני מכל וכל ולא תשובנה עוד לקדמותן: וקראו להם. מהפלגת חרבונם יכירו הכל שמה׳ באה על שהרשיעו לו ויקרא להם גבול והעם אשר זעם את ה׳ ועד עולם יקראו כן כי לא תשוב עוד להתכונן:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   רששנו. מלשון רש ועני וכן מתרושש והון רב (משלי י״ג):

   גבול. ענין מחוז:

   זעם. ענין כעס:

   רש"י

   כי תאמר אדום רוששנו. ואם יאמ' מחריבי המקדש' מתחלתינו רשים היינו אבל מעתה שהעשרנו מביזת ירושלים נשוב ונבנה חרבות שלנו, כה אמר ה' וגו':

   מלבי"ם

   כי תאמר אדום, ולבל יאמרו שכ"ז אין ראיה שהוא בסבת השנאה שיש לה' על עשו, שיש לומר שהוא מסבת המערכת והמזל שאין מצליח לעשו, או שהוא במקרה, ואין מזה ראיה רק שאינו אוהב את עשו להשגיח עליו השגחה מיוחדת לבטל ממנו רעת המערכת, אבל לא מוכח מזה שהוא שונא אותו ועושה לו רע בפועל, וז"ש כי תאמר אדום רששנו, שזה לא בא מאת ה' ושנאתו רק רוששנו מצד הטבע או המזל, ונשוב ונבנה חרבות, כשיעלה מזלנו משפלותו או כשנגבר חיל מצד הטבע, כה אמר ה', משיב להם המה יבנו ואני אהרוס, הגם שלפי הטבע יחוייב שיבנו, אני אהרוס מצד ההשגחה משנאתי אותם, וקראו להם, עד שיקראו להם שסבת הריסותם הוא משני טעמים, א] מצד ששם גבול של הרשעה, שנגד גבול של ה' ששם מעון הקדושה והצדק ושם צוה ה' את הברכה, שם הוא גבול של מעון הרשעה והרע וחלק עזאזל ששם יהיה תמיד חורב ושממה, ב] מצד שהם העם אשר זעם ה' עליהם עד עולם ע"י מעשיהם הרעים:

   אבן עזרא

   כי, רששנו מגזרת רש ועושר.

   וקראו להם הקוראים.

5. (ה)וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל יְהוָה מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל

   מצודת דוד:ועיניכם תראינה. בהפלגת חרבונה: ואתם תאמרו וגו׳. ר״ל כשתהיו מעל לגבול ישראל בזמן הגאולה העתידה אז תאמרו עתה יגדל ה׳ בעשות נפלאות מתמיד:

   עוד פירושים על פסוק ה: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   רש"י

   יגדל ה' מעל לגבול ישראל. יראה גדולתו מעל לגבולינו להודיע כי אנחנו עמו וי"ת יסגא יקרא דה' ואפתי ית תחו' ארעא דישראל:

   מלבי"ם

   ועיניכם תראינה את הנקמה שיעשה ה' באדום, ע"ד ושלומת רשעים תראה, ואתם תאמרו יגדל ה' מעל לגבול ישראל, שכמו שתשפל הרשעה וגבולה יהיה חורבת שממה, כן גדל ה' בכבודו מעל לגבול ישראל, כי כשזה קם זה נופל, ע"ד אמלאה החרבה:

   אבן עזרא

   ועיניכם רואות זאת והיה ראוי שתודו השם ותאמר יגדל ה'.

   ויתכן היות מעל לגבול ישראל דבק עם ואתם. וככה הוא אתם השוכנים מעל לגבול, אתם תאמרו: יגדל השם ואחר שפירש איך אהב השם את יעקב, האל להוכיח הנכבדים בהם, שהם מורי התורה והם הכהנים:

6. (ו)בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם־אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם־אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת־שְׁמֶךָ

   מצודת דוד:בן יכבד. מוסב למעלה לומר הואיל וכן הוא שאני אוהב אתכם מפאת עצמיכם הלא דרך הבן לכבד אביו על כי אביו אהבו:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   אדונים. דרך המקרא להזכיר שם אדנות בלשון רבים וכן אדוני יוסף (בראשית ל״ט):

   רש"י

   בן. יש עליו לכבד אב וכן עבד אדוניו ואתם קרויין בנים ועבדים ועתה אם אב אני לכם איה כבודי:

   אמר ה' צבאות לכם. אתם הכהנים הבוזים את שמי:

   ואמרתם במה בזינו. כלומר ידעתי שתאמרו לי במה בזינו הרי הבזיון:

   מלבי"ם

   בן, יאמר הנה הבן יכבד אב ויזהר בכבודו מצד האהבה אשר יאהב את אביו, ועבד (יכבד) אדוניו מפני המורא מצד שהוא מושל עליו וירא מענשו, שלכן לא יעשה דבר השנוא בעיניו, ואם אב אני ע"י שאתם כבנים לפני, עובדים מאהבה, איה כבודי? ואם אדונים אני, שאינכם במדת האהבה, ועכ"פ הלא צריכים אתם להתירא מעונשי באשר אני האדון של כל העולם, ואיה מוראי? שני השאלות האלה אמר ה' צבאות לכם הכהנים, ומפרש שני השאלות השאלה אם אב אני איה כבודי אמר ה' לכם הכהנים בוזי שמי, והשאלה השנית אם אדונים אני איה מוראי (אמר ה' לכם הכהנים).

   אבן עזרא

   בן יכבד אב בשכל הלב ידוע כי הבן חייב לכבד האב והעבד מוכרח מאדניו, ותשובת במה בזינו.

7. (ז)מַגִּישִׁים עַל־מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן יְהוָה נִבְזֶה הוּא

   מצודת דוד:ואמרתם. ואם תאמרו בדבר מה אנו מתעבים ומטנפים קרבנך: באמרכם. ר״ל אשיב לכם במה שאתם אומרים שלחן ה׳ והוא המזבח שמסדרים עליו הקרבן לגבוה הוא נבזה כי נזרק עליו הדם ונקטר עליו החלב שנפשו של אדם קצה בהם:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   מגישים. מקריבים:

   לחם. כן יקרא כל הקרב על המזבח וכן את קרבני לחמי (במדבר כ״ח:ב׳):

   מגואל. מתועב ומטונף כמו מוראה ונגאלה (צפניה ג):

   גאלנוך. ר״ל גאלנו ותעבנו קרבניך:

   שלחן. ר״ל המזבח שמסדרין עליו הקרבן לה׳ כעין שמסדרין על השולחן וכמ״ש וידבר אלי זה השלחן וגו׳ (יחזקאל מ״א:כ״ב):

   רש"י

   מגישים על מזבחי וגו': ואמרתם. כלומר ואם תאמרון במה גאלנוך גאלנו לך את לחם מזבחך אני משיב לכם כי בזאת גאלתם אותי באמרכם שלחן ה' נבזה הוא בוזים היו לחלוק איש באחיו במנחות ובקדשים ואומר מאחר שהוא אסור לנו לחלוק מנחה כנגד מנחה וזבח כנגד זבח וטורח ועמל הוא לחלוק כל מנחה ומנחה בשביל כזית או כפול המגיע לכל אחד ואחד:

   מלבי"ם

   מגישים על מזבחי לחם מגואל, ר"ל שמצד הכבוד ואהבת ה' אין ראוי שתבזו את שמי שזה הפך הכבוד, ומצד המורא אין ראוי שתגישו לחם מגואל שראוי לכם לירא מעונש, ועל שני השאלות האלה אמר ואמרתם במה בזינו את שמך? ואמרתם במה גאלנוך? שאתם מכחישים זאת, ע"ז מברר להם, שבזו את שמו, ושהקריבו לחם מגואל, ונגד במה בזינו את שמך משיב באמרכם שלחן ה' נבזה הוא, שאתם אומרים שהזבח הבא על שולחן ה' ר"ל על המזבח (כמ"ש יחזקאל זה השלחן אשר לפני ה'), הוא דבר נבזה, שמקריבים עליו דברים בזויים חלב ודם, ובזה אתם מבזים את שמו וכבודו, ונגד השאלה במה גאלנוך, משיב.

   אבן עזרא

   מגישים שאתם מגישים ולמה תאמרו: במה גאלנוך זהו הגיאול וזה עשיתם בעבור היות מזבחי נבזה בעיניכם והוא השולחן. וביחזקאל כתוב על המזבח: זה השלחן אשר לפני ה':

8. (ח)וְכִי־תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִּרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת

   מצודת דוד:וכי תגישון. ובעבור זה גם כי תגישון עור לזבוח אין רע בעיניכם הואיל והמזבח הוא מבוזה בעיניכם וכאומר הנה בזה אתם מתעבים קרבני וזהו בזיון שמי: הקריבהו. בחון אתה הדבר והקרב מאחת מאלה לדורון לפחתך האם יהיה מרוצה לך בזה הדורון להעביר ממך אשמתך אשר פשעת למולו או אם ישא פניך לכבדך בעבור מתן כזה אם תביא לו מבלי הקדמת פשע: אמר ה׳. ר״ל כן אמר ה׳:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   פסח. חגר וצולע:

   לפחתך. ענין שר ושליט כמו פחת יהודה (חגי א):

   הישא פניך. זה הלשון יאמר על הכבוד וכן זקן ונשוא פנים (ישעיה ג):

   רש"י

   אין רע. וכי אין דבר זה רע:

   מלבי"ם

   וכי תגישון עור לזבוח וכי זה אין רע, ויותר מזה וכי תגישו פסח וחולה שמומו ניכר יותר מעור הכי זה אין רע, הלא בזה תגישו לחם מגואל אחר שהבע"מ לא ירצה לקרבן, הקריבהו נא לפחתך, אם תקריבו מנחה כזאת לפני פחת יהודה שהוא ב"ו, הירצך וכי יקבל מנחה כזאת לרצון, או הכי ישא פניך גם אם אתה איש שראוי לנשיאת פנים לא ישא עוד פניך אחר שיחר אפו אליך עבור בזיון הזה:

   אבן עזרא

   וכי, אין רע בעיניכם.

   לפחתך כמו: פחת יהודה.

   הירצך שיאהבך בלבו.

   או הישא פניך לעשות בקשתך.

9. (ט)וְעַתָּה חַלּוּ־נָא פְנֵי־אֵל וִיחָנֵנוּ מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת הֲיִשָּׂא מִכֶּם פָּנִים אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת

   מצודת דוד:ועתה חלו נא. עשו בחינה והעתירו בעדינו אל ה׳ אם יחנן אותנו בעבור תפלתכ׳ הלא המאר׳ המשתלחת באה היא בעבורכ׳ וכי מחמתכ׳ ישא לנו פנים הלא אין קטגור נעשה סנגור:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   חלו. ענין תפלה כמו ויחל משה (שמות לב):

   ויחננו. מלשון חנינה וחמלה:

   רש"י

   ועתה חלו נא פני. ועתה אתם הכהנים העושים הרע הזאת איך יעלה בלבבכם להיות שלוחי ישראל לבקש עליהם רחמים הרי מידכם היתה זאת הרעה:

   הישא. את פניכם לשמוע תפלה מפיכם ולחון את שולחיכם:

   מלבי"ם

   ועתה, אם ב"ו לא יקבל מנחה כזאת איך תחשבו כי תחלו נא פני אל במנחה הזאת ויחננו בתמיה?, וזה נגד מ"ש הירצך, ונגד מ"ש הישא פניך, מפרש אחר שמידכם היתה זאת שאתם הכהנים הסבותם שיקצף עליכם במה שהבאתם לפניו בע"מ ואיך ישא מכם פנים:

   אבן עזרא

   ועתה משפט כהני צדק היה להתפלל בעד ישראל, ככתוב בספר יואל: יבכו הכהנים ושם כתוב: ויקרא ה' לארצו וטעם חלו נא פני ה' על המארה שאנו נארים כאשר כתוב: ויחננו, כי בעבורכם באה זאת הרעה, וזהו מידכם הייתה זאת לכם.

10. (י)מִי גַם־בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא־תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין־לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת וּמִנְחָה לֹא־אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם

    מצודת דוד:מי גם בכם. הלואי ימצא מי גם בכם ויסגור דלתי בית המקדש שלא יבוא מי שמה לרמוס חצר: ולא תאירו. לא תבעירו אש על מזבחי בחנם: אין לי חפץ בכם. לבוא להראות לפני בבית המקדש והיה אם כן מהראוי לסגור דלתות בית המקדש: לא ארצה. לא אקבלם מידכם ברצון וכאומר ולמה א״כ תבעירו אש על מזבחי בחנם:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    תאירו. תבעירו כמו נשים באות מאירות אותה (ישעיהו כ״ז:י״א):

    חפץ. ענין רצון:

    ומנחה. כן יקראו כל הקרבנות שבאים למנחה ולדורון וכן וערבה לה׳ מנחת (לקמן ג):

    רש"י

    מי גם בכם ויסגור דלתים. הלואי ויקום איש טוב בכם שיסגור דלתי מקדשי לבלתי הביא שם קרבן מתועבה הזאת:

    ולא תאירו מזבחי חנם. באישים שאיני מתרצה בהם שהרי אין לי חפץ בכם ורבותינו דרשו בתורת כהנים אדם אומר לחבירו הגף לי את הדלת הזו אין תובע עליה שכר הדליק לי את הנר הזה אין שואל עליה שכר ואתם מי בכם שסגר דלתי חנם ולא הארתם מזבחי חנם ק"ו שלא עשיתם חנם דברים שדרכן לעשותן בשכר לפיכך אין לי חפץ בכם:

    מלבי"ם

    מי גם בכם ויסגר דלתים, מוסיף לאמר שגם חוץ מן המנחה גם בכם מצדכם ראוי לסגור דלתים בל תבואו אל ביתי, ואם באתם לשם ראוי שלא תאירו מזבחי חנם, ומפרש נגד מי גם בכם ויסגור דלתים כי אין לי חפץ בכם, ואיני רוצה שתבואו אל ביתי, ונגד לא תאירו מזבחי חנם מפרש כי מנחה לא ארצה מידכם, אף אם לא היתה בעל מום, וגם זה מגביל נגד מ"ש הירצך או הישא פניך, ונגד הישא פניך וכמ"ש הישא מכם פנים אמר מי גם בכם שחושב שאשא לו פנים בעבור שהוא חשוב אצלי ויסגור דלתים ולא יבא אל ביתי כי אין לי חפץ בכם, ונגד מ"ש הירצך אמר ולא תאירו מזבחי כי מנחה לא ארצה מידכם:

    אבן עזרא

    מי יתן אחרים או אחד מכם לו יהיה כן, שאחרים או אחד מכם יסגור דלתי העזרה.

    ולא תאירו תבעירו, מגזרת: ראיתי אור והכל מגזרת אור.

11. (יא)כִּי מִמִּזְרַח־שֶׁמֶשׁ וְעַד־מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל־מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי־גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת

    מצודת דוד:כי ממזרח שמש. אשר ממקום זריחת השמש עד מקום שקיעתו גדול שמי בין העכו״ם כי כולם מודים בו יתברך שהוא הסיבה הראשונה המשפעת בכולם רק איזה מהם יחשבו שהנהגת העולם השפל בא הכל ממערכת השמים: ובכל מקום מוקטר מגש לשמי. ת״ל מה שהעובדי עכו״ם מקטירים למערכת השמים להתרצות לפניהם כוונתם הוא שבזה יכבדו ויעבדו את סבתם הראשונה ובזה באמת יטעו כי לא נגה עליהם אור התורה והנבואה: ומנחה טהורה. ומה שמביאים לקרבן ותשורה היא טהורה ונקיה לפי דעתם הנראה בעיניהם: כי גדול שמי בגוים. ולכן לפי טעותם יקריבו למערכות השמים מנחה טהורה:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מבואו. ענין שקיעה כמו כי בא השמש (ראשית כא):

    מקטר. מל׳ הקטרה:

    מגש. ענין הקרבה:

    רש"י

    גדול שמי בגוים. אמרו רבותינו דקרו לי' אלהא דאלהיא אפילו מי שיש לו עכו"ם יודע (שיש אלוה) שהוא על כולם ובכל מקום מתנדבים לשמי אף העכו"ם ורבותינו פירשו אלו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה בכל מקום וכן כל תפלות ישראל שמתפללין בכל מקום הרי הן לי כמנחה טהורה וכן תרגם יונתן וכל עידן דאתון עבדין רעותי אני מקבל צלותכון ושמי רבא מתקדש על ידיכון וצלותכן כקרבן דכי קדמי וכן פירש המקרא ולמה אתם מחללין שמי והלא גדול הוא בגוים ואני אהבתי וחיבתי עליכם שבכל מקום שאתם מתפללין לפני ואף בגולה מוקטר ומוגש הוא לשמי:

    ומנחה טהורה. הוא לי כי על ידכם שמי נורא בגוים ואתם מחללין אותי ואת שמי:

    מלבי"ם

    כי ממזרח שמש ועד מבואו, הגם שכל האומות עובדים ע"ז, בכ"ז גדול שמי בגוים, שכולם יודעים שיש סבה ראשונה עלוון על כולם וקרי ליה אלהא דאלהיא רק שאומרים שאין כבודו להשגיח בשפלים ושמסר הנהגת עולם השפל למשרתיו כמלך שמוסר ההנהגה לשריו ועבדיו ורוצה שיחלקו להם כבוד באשר הם הנגשים אל המלך והם האמצעים בינו ובין העם וכבודם הוא כבוד המלך, וכן כל מה שמקטירים לכוכבים ומזלות הוא מצד שאומרים שהם הקרובים אל הסבה הראשונה ומקבלים השפע מאתו, וז"ש ובכל מקום מקטר מגש לשמי, שמי שהוא מוגש לשמי הוא מוקטר, ר"ל שהם מקטירים קרבנות למי שהוא מוגש וקרוב לשם ה', ומי שחושבים בו שהוא מוגש לשם ה' הוא מוקטר, היינו שמקטירים אליו, ומצד זה מקטירים לצבא השמים שחושבים שהם מוגשים וקרובים לשם ה', והם מקטירים אליהם מנחה טהורה ונקיה, לא בעל מום ודברים בלתי טהורים ונכבדים, וזה מצד כי גדול שמי בגוים, עד שיכבדו כל המוגש לשמו והקרוב אליו:

    אבן עזרא

    כי ממזרח השמש מקצה הארץ ועד קצה הארץ כן הוא הישוב ובכל מקום לו צויתי, היו מקריבים לי דבר נכבד מוקטר היה מוגש לפני ומנחה טהורה, או מוקטר שם כמו קטורת והיו שומעים בקולי לגדל את שמי הגדול. אחר כן אמר לי הרב החכם על זה הפסוק פירוש נכון מאד והוא דבק על הענין, כי הנביא על הבזיון ועל הגיאול שהיו מחללין את השם, על כן הוא אומר, כי בכל הישוב ממזרח שמש ועד מבואו, גדול שמי בגוים ונכבד ובכל מקום שבעולם יחשב בעיני הדבר הזה, שהם מכבדים ומגדלים את שמי, כאילו הם בכל מקום יביאו לפני לשמי כל דבר מוקטר ומוגש הראוי לכבודי.

    ומנחה טהורה לא כאשר אתם עושים להגיש לפני לחם מגואל ועור ופסח וחולה ואיננו רע בעיניכם, ולמה לא תשימו על לב, גדול שמי בגוים ואתם מחללים אותו:

12. (יב)וְאַתֶּם מְחַלְּלִים אוֹתוֹ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן אֲדֹנָי מְגֹאָל הוּא וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ

    מצודת דוד:ואתם. אבל אתם מחללים את ה׳ במה שאתם אומרים שלחן ה׳ והוא המזבח מתועב הוא על כי נזרק עליו הדם ונקטר עליו החלב דברים שנפש האדם קצה בהם ובעבור זה תקריבו גם בעלי מומין כמ״ש למעלה: וניבו. ר״ל ניב אמרי המזבח השגור בפיכם לדבר בו הוא לומר הנה מאכלו ההושם עליו הוא נבזה ומתועב והוא כפל ענין בע״ש:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    וניבו. ענין אמירה כמו בורא ניב שפתים (ישעיהו נ״ז:י״ט):

    אכלו. מאכלו:

    רש"י

    וניבו נבזה אכלו. ניבו של מזבח השגור בשפתותיכ' זהו תמיד נבזה אכלו אתם אומרי' עליו כלומ' כבר הוצאת' עליו דבה זו וניב זה החזקתם למזבחי:

    אכלו. מאכלו:

    מלבי"ם

    ואתם מחללים אותו, תחללו שם ה' באמרכם שלחן ה' מגואל הוא, שהגם שאתם מקריבים אליו בעצמו לא להמוגשים לשמו, וא"כ השלחן שלו שהוא המזבח הוא המוגש לשמו וראוי שתכבדו אותו, ואתם אומרים שהוא מגואל, וניבו נבזה אכלו, ר"ל כי היה בשלחן ה' שהוא המזבח שני ענינים, א] דברים הקרבים על המזבח לה' כמו חלב ודם הקרבנות ועל זה תאמרו שהוא מגואל, ב] הפירות והתנובה שלו, דהיינו הבשר קדש הנאכל לכהנים, כמו בשר החטאת והאשם, והנאכל לבעלים כמו בשר קדשים קלים, שאוכלים אותו משלחן גבוה, כמ"ש כהנים משלחן גבוה קאכלי, וזה ניבו ר"ל תנובתו ופרי השלחן, ע"ז תאמרו כי נבזה אכלו, אתם מבזים מאכל בשר קדש והוא נבזה בעיניכם:

    אבן עזרא

    ואתם, מגואל הוא וניבו נבזה אכלו הטעם כפול וניבו - הוא לחמו מגזרת תנובה. וככה ניב שפתים שהיא פרי השפתים, כי כל דבר יש לו פרי כפי ענינו.

13. (יג)וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת־הַפִּסֵּחַ וְאֶת־הַחוֹלֶה וַהֲבֵאתֶם אֶת־הַמִּנְחָה הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם אָמַר יְהוָה

    מצודת דוד:ואמרתם הנה מתלאה. ר״ל כאשר תביאו לקרבן כבש כחוש ורז תכחשו לומר הנה נעשיתי נלאה ועיף ממשא הכבש שנשאתי על כתפי כי הוא שמן ובעל בשר ודבריכם המה למפח נפש למקום ב״ה כי תעיזו לשקר לפניו: והפחתם אותו. הוא תקון סופרים והראוי אותי ובלא תקון יאמר שאמר הנה איננו בעל בשר וכבד במשא כי הוא כחוש וקל במשא עד שתוכלו לנדנדו בהפחת רוח הפה והוא ענין גוזמא: והבאתם. גם אתם מביאים לפני קרבן גזול ופסח וחולה: והבאתם את המנחה. ר״ל הואיל ומאחת מאלה תביאו את הקרבן והתשורה וכי אקבלה ברצון מידכם:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מתלאה. ענין עיפות ויגיעה כמו את כל התלאה (שמות יח):

    והפחתם. ענין דאבון ותוגה כמו מפח נפש (איוב יא) או הוא מל׳ הפחה ונשיבת רוח:

    רש"י

    ואמרתם הנה מתלאה. בהמה כחושה ואנו עניים ואין יכולת להשיג למבחר נדרים וכן ת"י הא דאייתינא מליאותנא:

    והפחתם אותו. זו אחת מי"ח תיבות של תיקון סופרי' הפחתם אותו אותי נכתב אלא שכינה הכתוב וכתבו אותו. והפחתם והדאבת' לשון מפח נפש (איוב י"א):

    אותי. ואת שולחני:

    מלבי"ם

    ואמרתם, פי' הרי"א שהיו נופחים את הקרבן, שהיו נופחים רוח בין עור לבשר שיתראה שמן, וכשהביאו על כתיפו היה אומר הנה מתלאה, ר"ל היה לי תלאה ויגיעה רבה לשאתו מרוב כבדו, ובאמת והפחתם אותו והוא מלא רוח, וחוץ ממה שהבאתם קרבן כחוש ונפוח, והבאתם ג"כ גזול שהיא מצוה הבאה בעבירה, ואת הפסח ואת החולה שהם פסולים לקרבן, והבאתם עמו את המנחה שהיא מנחת נסכים שהמנחה תורה שהקרבן נרצה לה' לריח ניחוח, הארצה אותה מידכם אחר שגוף הקרבן פסול:

    אבן עזרא

    ואמרתם, מתלאה חסר ה"א כמו מזה בידך מה זאת התלאה, בעבור המארה אין לחם לשום בשולחן.

    והפחתם אותו שהוא כמו פיח ואין בו כדי.

    והבאתם הנה השולחן רק ועל המזבח מנחה, איננו כאשר רציתי.

14. (יד)וְאָרוּר נוֹכֵל וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת לַאדֹנָי כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת וּשְׁמִי נוֹרָא בַגּוֹיִם

    מצודת דוד:וארור נוכל. ארור המערים לומר שאין בידו יותר מובחר להקרבה ממה שהביא אבל באמת יש בעדרו זכר מובחר וטוב הראוי לעולה: ונודר. והוא מנדר וזובח לה׳ שה נשחת וכחוש: כי מלך גדול אני. ומהראוי א״כ להקריב לפני מן המובחר: ושמי נורא בגוים. כל העכו״ם יראים מלפני:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    וארור. ענין קללה:

    נוכל. ענין ערמימות כמו ויתנכלו אותו (בראשית לז):

    רש"י

    נוכל. מתנכל במרמה בדברי שקר לפני לאמר אין לי טובה מזו:

    ויש בעדרו זכר. איל ההגון לעולה והוא נודר זבח:

    משחת. בעל מום כמו (ויקרא כ"ב) משחתם בהם:

    מלבי"ם

    וארור נוכל, הכלי המתנכל לחשוב נכלי און ע"י כליתו, ויש בעדרו זכר ואין לו אמתלא שאין לו קרבן אחר, ונודר וזובח משחת לה', הוא מתנכל לרעה בג' ענינים, א] שהיה ראוי שינדב את הזכר הנמצא בעדרו, דהיינו שיאמר הרי זו שזה מקרי נדבה, והוא נודר, ואומר הרי עלי קרבן, וממתין עד עת שלא ימצא הזכר בעדרו, ב] שהיה ראוי שיעלהו עולה שהיא כולל כליל, והוא זובח, היינו שמביא זבחי שלמים שהבשר לבעלים, ג] שראוי עכ"פ שיהיה הקרבן תמים, והוא מביא משחת, שהוא הבע"מ, א"כ הנוכל הזה ארור יהיה, כי מלך גדול אני, ולפי גדולת המלך יגדל עונש המחלל כבודו, ושמי נורא גם בגוים, ואיך לא יחת ממני איש מבני ישראל:

    אבן עזרא

    וארור נוכל ויש בעדרו חושב מגזרת בנכליהם דרך מרמה,

    זכר שהוא תמים.

    ומשחת כמו מושלך.