איוב פרק א׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ־עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע

   מצודת דוד:עוץ. יתכן שהיא ארם נהרים כי נחור היה אדון הארץ כמ״ש אל ארם נהרים אל עיר נחור (בראשית כ״ד:י׳) ועוץ היה בכור נחור כמ״ש את עוץ בכורו (שם כב) וע״כ קראו שם הארץ ע״ש בנו הבכור כי לו משפט הממשלה: תם וישר. עם הבריות:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   איש היה בארץ עוץ. פי' בארץ ארם כמה דכתיב את עוץ בכורו מבני נחור (בראשית כ״ב:כ״א):

   והיה האיש. אע"פ שהוא לשון עתיד כן דרך לשון עברית ולשון מליצתו והווה האיש ההוא גדול מכל בני קדם בני ארץ המזרחי שארם במזרחו של עולם הוא שנאמר (במדבר כ״ג:ז׳) מן ארם ינחני בלק מהררי קדם, דבר אחר עוץ זה איוב, בוז זה אליהוא בן ברכאל הבוזי והרי הוא שאמר איוב (לקמן לא) ובוז משפחות יחתני זה הוא ממשפחתי שמחתה דברי והיינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא, ד"א בארץ עוץ בארץ שנוטלין ממנו עצות רעות על הקב"ה שנא' (בראשית י׳:י״א) מן הארץ ההיא יצא אשור ומה עצה נטלו שהיו אומרים לא כל הימנו ליטול את העליוני' וליתן לנו את התחתונים אלא בואו לארץ שנער ששם אלוהות הרבה שנא' בה (ירמיהו נ׳:ל״ח) ארץ פסילים היא ונעשה מגדל וראשו מגיע בשמים ונעשה לנו שם (בראשית י״א:ד׳) ואין שם האמור כאן אלא עבודת כוכבים שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שמות כ״ג:י״ג) מה עשה הקב"ה ישב עליהם בדין והעמיד עליהם עדים שנא' וירד אלהים לראות את העיר ואת המגדל (בראשית י״א:ה׳) וכי צריך ירידה לפני המקום לראות והכתיב עיני ה' משוטטות בכל הארץ (זכריה ד׳:י׳-י״א) אלא ללמד הלכה לדורות שאין דנין אלא ע"פ עדי ראייה שנאמר או ראה או ידע (ויקרא ה׳:א׳):

   והיה. פשוטו כמו ויהי ומשמעו לעבר ולהבא:

   תם וישר. אבל בדברים שבין קונו ובינו לא היה צדיק לכך נאמר וירא אלהים וסר מרע:

   מלבי"ם

   איש היה, באשר הספור הנכבד הזה הוא הוצעה ומפתח אל כל הוכוח הנכתב בספר, בהכרח שימצא בו תכלית המכוון בהוכוח בכללו, כי בו הודיע שורש הענין ואמתת הדברים אשר סבבו את יסורי איוב ונסיונותיו, אשר נעלם מעיני איוב ומעיני ריעיו המתוכחים, עד שאליהוא המתוכח האחרון גלה סוד הדבר והשיב דברים נכחים ואמתיים אשר כבר נצפנו בספור המעשה אשר בראש הספר, ובאשר קוטב הוכוח ויסודו היה על יסורי איוב שבאו שלא במשפט ובלא שום סבה מחייבת אותם, שע"כ צעק מרה על ההשגחה העליונה ודרכיה, הקדים בתחלת הספור להודיע מהות האיש המיוסר ותכונתו, להודיע שלא נמצא שום סבה מן הסבות לתלות בה את יסוריו לאמר שבאו ע"ד הרגיל, כי יצוייר שיבואו עוני ויסורים על איש.

   • א) מצד טבע גופו ותכונותיו, וזה בשתי פנים, אם בדרך הטבע, אם הוא זולל וסובא מחליש גופו ומאבד ממונו על ידי מדותיו הרעים, ע"ז הקדים שהיה תם וישר, היושר כולל שהיה ישר בין בשכלו בין במדותיו כפי טבעו, והנה גם הישר יתמוטט לפעמים מישרו ע"י סבות חיצוניות, כמו עת יראה נזק ע"י ישרו או מניעת הריוח וכדומה, אבל גדר התם הוא שעושה מעשיו בתמימות בלא שום השקפה על טובת עצמו, והוא העומד תמיד חזק כצור ולא יתמוטט בשום פעם כמו שבארתי בגדר השמות האלה בספר משלי. והצד השני יצוייר שיבואו עליו עוני ויסורין ע"י עונש השגחיי הגם שטבעו תם וישר, אם אינו ירא אלהים לשמור מצותיו ותורותיו החקיים, ובלתי סר מרע אשר הוזהר ממנו עפ"י ה' הגם שאין להם טעם עפ"י חקי היושר השכלי והנימוסי, לכן הקדים שהיה ירא אלהים וסר מרע.

   • ב) יצוייר שיתמוטט ע"פ דרך הטבע אם הוא ערירי בלא בנים ובני בית, שאין לו עוזר ותומך וזרים יבלעוהו והמצפים לירשו ישחיתוהו, עז"א.

   רלב"ג

   אמר שכבר היה איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע עלה והצליח מאד בקניינים המדומים כמו קנין ההון והבנים והיו בניו מתנהגים באופן שלם לפי ההנהגה המדינית בדרך שתשלם האחוה והאהבה ביניהם ולזה היו אוכלים יחד תמיד כדי שיתוקן הקבוץ יותר ביניהם והנה איוב ליראתו השם יתברך היה מקדש אותם מהיקף להיקף רוצה לומר מז' ימים לז' ימים והיה מיישיר אותם אל מה שראוי ואחר כן היה מקריב קרבנות עליהם ליראתו שמא חטאו ובזו השם יתברך בלבבם לרוב העושר והשלום אשר היה להם כי הם סבות הבעיטה באופן מה והנה לא תאר אותו הכתוב בחכמה לסכלותו בדרוש אשר בעבורו חובר זה הספר ואף על פי שהיה כבר חכם בעניינים הטבעיים כמו שיראה מדבריו, וזכר אחר זה ממשל כאילו השם היה מדבר עם אשר יבאו מאתו אלו הרעות המדומות אשר התחלתם מחוץ והוא השטן דרך משל וקראו שטן להיותו מטה מן הדרך המכוון מהש"י כמו שהתבאר במה שקדם ולפי שהוא בלתי מכוון לעצמו אמר ויבוא גם השטן בתוכם כמי שלא כיון בואו וזכר ששוטו והתהלכו הוא בארץ לבד כי שם ימצאו אלו הרעות לא בנמצאות העליונות ואולם בני האלהים הם הכחות המנהיגות המציאות במלאכות השם יתברך וזכר כאילו הש"י היה מונע מהגעת הרעות לאיוב להיותו איש תם וישר ושהשטן סבב שנתן כל אשר לו בידו רק שלא ישלח ידו אל איוב וזה כולו להעיר שאין לשטן זאת הממשלה בשלמות כי אם ידבק האד' בשם יתברך לא ישלוט השטן עליו כמו שיתבאר בזה הספר וזכר שהשטן הרע לו מצד הרעות הנופלות מקצת אישי האדם לקצת כמו המלחמות ומצד השנויים הנופלים מהיסודות כמו התחדשות האש והרוח והקדים לזכור הרע הנופל מצד מלחמה להיותו יותר מאדיי לפי שהתחלתו הבחירה המכוונת אל זה התכלית ואולם הרעות הנופלות אשר יקרו מצד השנויים המתחדשים ביסודו' הם מיוחסים אל הקרי וההזדמן ואחר זה זכר שכבר הגיע מתום איוב ויושרו ויראתו השם שלא חטא בכל זאת רק נתן שבח לשם ית' ואמר ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך ואח"כ התחיל בסיפו' המין האחר מן הרעות אשר התחלתו במקבל כמו העצה והמזג וקרא התחלת זה הרע גם כן שטן להיותו מטה מהדר' הראוי ואמר בו להתיצב על ה' מה שלא אמר כן בראשון לפי שזה החלק מהנפש אשר בו תהיה העצה הוא מכוון בעצמו לעבוד השכל האנושי ולהגיע לו שלימותו וזה מבואר למי שיעיין בספר הנפש וידע כחות הנפש האנושית לאי זה תכלית נמצאו באדם אלא שכבר יקרה בקצת העתים שיהיה מה שישפטהו זה החלק מהנפש בלתי ישר ובלתי נאות עד שיתחדשו מזה חלאים ומכאובים מצד רוע ההנהגה וזכר על צד המשל שזה השטן השתדל בכל אופני ההשתדלות להזיק איוב בגופו ושהש"י נתן הכל ברשותו זולת נפשו כי הוא אשר לא נתן לשטן ממשלה עליה אבל הוא הענין בהפך ר"ל שהיא תמשול עליו ותנהיגהו כאשר תרצה ויחס עם זה המסרו ביד זה השטן לסבת היותו בלתי שלם ביראת השם עד שלא יעמו' באמונתו כאשר ינוסה וזהו אומרו ואולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו אם לא על פניך יברכך וכן היה הענין על דרך האמת כי איוב להיותו נבוך ומבולבל בענין ההשגחה האלהית והיות אמונתו בזה בלתי שלימה העתיקוהו אלו הדעות הנופלות אל שיחליט המאמר שאין הש"י משגיח בתחתונים ר"ל באישיהם ואילו היה מצוייר אליו האמת בזה לא היה נעתק בשום פנים אל ההאמנה בחלופו והנה סבת היותו נבוך זה השיעור מהמבוכה בזה הדרוש היתה חסרונו בהשגו' העיוניות אשר השלימות בהם סבת השמר האדם מאלו הרעות המדומות, וזכר שכבר הגיע מתום זה האיש ויושרו עד שעם אשר הסת' אותו אשתו לבלתי החזיק בתומתו והוכח במכאובות חזקים לא חטא בכל זה בשפתיו אלא שכבר ארז"ל שבמחשבתו היה נבוך ומבולבל כמו שהוכיח בסוף העניין ארז"ל בשפתיו הוא דלא חטא אבל בלבו חטא, עוד זכר שכאשר שמעו רעי איוב באו לנוד לו ולנחמו וכראותם חוזק שברו לא נמצא מי שדבר אליו דבר ואחשוב שאלו הרעים היו חכמים מפורסמים בזמן ההוא חקרו יחד עמו בעיוניות ונמצא ביניהם בזה המבוקש התוריי זה המחלוקת אשר הוא לפי מה שתשפטהו החלוקה כמו שיתבאר אחר זה, וכראות איוב כי אין דובר אליו דבר פתח פיהו וקלל את יומו לפי שדעתו היה כמו שיתבאר מדבריו שכל מקרי האדם הם מוגבלי' ומסודרים לפי מערכת הככבי' בעת הלידה:

   אבן עזרא

   איוב היה מבני בניו של נחור אחי אברהם. והקרוב אלי: שהיה מבני עשו, והעניין מוכיח בארץ עוץ כמו: שישי ושמחי בת אדום יושבת בארץ עוץ ולא יתכן לומר שלא היה בעולם, בעבור שאמר יחזקאל: ונח דניאל ואיוב. ואם אמר טוען: אולי איוב אחר היה, שהזכיר הנביא? יאמר לו, אם כן אמור כן בדניאל ונח, והנה כתוב בפסוק אחר: אם יעמוד משה ושמואל לפני ואף כי מצאנו שמואל בן עמיהוד, והנה לא מצאנו איוב אחר כתוב בספרי הקדש, והאומר שהוא יובב בן זרח מבצרה, שמא בחלום ראה זה כי אין לו על מה ישען, לא על דברי הנביאים ולא על מה שהעתיקו חכמינו ז"ל. ואל תתמה על מלת איוב שמו, כי איננו רשע כלל והנה כתוב: ה' איש מלחמה ה' שמו. והפך הדבר: ויהי איש אחד מהר אפרים ושמו מיכיהו, אולי בעל הדרש על הרוב הנמצא דבר מקום איוב סמוך לחרן, מטעם וילך ארצה בני קדם.

2. (ב)וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת

   מצודת דוד:שבעה בנים. אף זה יחשב לברכה שהיו בניו הזכרים כפולים מהנקבות ועוד יותר:

   עוד פירושים על פסוק ב: מלבי"ם

   מלבי"ם

   ויולדו לו שבעה בנים ובניו כשתילי זיתים סביב לשלחנו מקיפים אותו כמגן וצנה סביב.

   • ג) יצוייר שיתמוטט אם הוא דל בנכסיו, שמחתת דלים רישם וכל אחי רש שנאוהו, עז"א.

3. (ג)וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי־צֹאן וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד־בָּקָר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת וַעֲבֻדָּה רַבָּה מְאֹד וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכָּל־בְּנֵי־קֶדֶם

   מצודת דוד:צמד בקר. חשב הבקר זוגות לפי שהדרך לחרוש בבקרים וא״א לחרוש בפחות משנים וכחד חשיבי אבל גמלים ואתונות עומדים לרכיבה ולהטעין משאות והאחד ראוי לה: ועבודה רבה. תוצאות האדמה נקרא עבודה על כי תוציא צמחה ע״י עבודה שעובדין בחרישה וקצירה וכן נאמר ביצחק ועבודה רבה (בראשית כו): גדול. בעושר ובנכסים: מכל בני קדם. ר״ל מכל אנשי ארצו כי ארם היה בפאת המזרח כמ״ש ארם מקדם (ישעיה ט):

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   צמד. זוג וכן ויקח צמד בקר (ש״א יא) על כי דרכם ללכת מצומדים ומחוברים יחד:

   רש"י

   שבעת אלפי צאן. הרוב מנה תחילה:

   גדול מכל בני קדם. מדור הפלגה דכתיב ויהי בנסעם מקדם (בראשית י״א:ב׳) אבל מאברהם אינו כן שהרי באברהם כתיב בו הגדול שנאמר (יהושע י״ד:ט״ו) ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים הוא, היה לו לכתוב אדם גדול ולמה כתב האדם הגדול אלא רמז שהוא אדם גדול שעמד בעשר נסיונות לפיכך כותבין אותו שני ההי"ן ואיוב שנאמר בו גדול לא עמד אלא באחת שנאמר תם וישר וגו' מכל אותו הדור שלא נתפס על אותו עון (סא"א):

   מלבי"ם

   ויהי מקנהו. שהיה משופע בין במקנה צאן ובקר, ובין בעבודה רבה שדות וכרמים ועבדים ופועלים עוסקים במלאכתו, והון עשיר קרית עוזו לשמרו מכל פגע.

   • ד) יצוייר שיתמוטט איש השפל בעיני העם ובזוי ונקלה בעיניהם שאז ידוכא בשער ואין מציל, עז"א שהיה גדול מכל בני קדם, שהיה איש גדול בעיניהם נשוא פנים ומוכתר בשם טוב (והם השלשה דברים שהתפאר בהם אותו רשע כבוד עשרו ורוב בניו ואת אשר גדלו המלך).

   • ה) יצוייר שיתמוטט ע"י בניו וב"ב, אם האחים ישטמו זה את זה וחורשים רעה בביתו, כמו שקרה ליעקב משנאת האחים ליוסף אחיהם, לעומת זה ספר איך ישבו אחים יחדו באהבה, כי.

4. (ד)וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיוֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם

   מצודת דוד:והלכו. לפי שהדבר היה תמידי נופל בו לשון עבר אף לשון עתיד וכמ״ש למטה ככה יעשה איוב וכו׳: בית איש. בבית כל איש ביומו הקבוע לו: ושלחו. בכל יום היו שולחים להזמין האחיות על המשתה:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, מלבי"ם

   רש"י

   והלכו בניו ועשו משתה בית איש יומו. בבית כל אחד ואחד יומו:

   ושלחו וקראו. כמו ושולחים וקוראים שהיו עושין כן תמיד:

   מלבי"ם

   והלכו בניו ועשו משתה. היו רגילים לעשות משתה ולאכל ביחד, והיה לכל אחד יום מיוחד בשבעה ימי המשתה שביומו היו אוכלים אצלו, בענין שלא היה קנאה ושנאה ביניהם ולא עם האחיות כי קראו תמיד לשלשת אחיותיהם אל המשתה,

   • ו) בל תאמר שבאו עליו היסורים ע"י חטאי אנשי ביתו וע"י שלא מיחה בהם, ע"ז יספר איך השגיח על ב"ב בתכלית ההשגחה לקדשם ולטהרם מכל חטא, כי.

5. (ה)וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל־הַיָּמִים

   מצודת דוד:כי הקיפו. כי עשו ימי המשתה בחזור חלילה ואמר בכל פעם שהקיפו ר״ל אחר יום המשתה של האחרון שבהם שהיה עתיד הראשון להתחיל שוב בתחלה: ויקדשם. הזמינם לבוא אליו להיישירם בדרכי ה׳: מספר כולם. לפי מספר הבנים והבנות: אולי. שמא בעבור טוב לב ממשתה תמיד חטאו וגדפו בלבבם כלפי מעלה ולזה הביא עולות כי היא מכפרת על הרהור הלב: ככה. כמשפט הזה עשה כל הימים:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   הקיפו. סבבו כמו הקף פעם אחת (יהושע ו׳:י״א):

   ויקדשם. ענין הזמנה כמו התקדשו למחר (במדבר יא):

   וברכו. לשון כנוי כלפי מעלה:

   רש"י

   ויהי כי הקיפו. כאשר כלו ימי המשתה נוהג היה איוב בכל סוף שבעת הימים שחזרו ימי חלילתם היה שולח ומקדשם כלומר מזמנם וקראם כמו התקדשו למחר (במדבר יא):

   והשכים בבקר והעלה. מליצתו שהיה משכים ומעלה עולות לכן כתב בלשון עתיד שהיה נוהג לעשות כן תמיד לסוף כל שבעת הימים:

   מספר כולם. הבנים והבנות:

   וברכו. לשון כינוי כלפי מעלה:

   ככה יעשה איוב. כמו היה עושה מחר כשכתב בדבר ההוה ותדיר פעמים שכתב בו לשון עבר ופעמים ל' עתיד:

   מלבי"ם

   ויהי כי הקיפו ימי המשתה שבסוף השבעה ימים טרם שהתחילו הז' ימים הבאים, היה מקדשם ומזמינם על יום המחרת שבו העלה עולות מספר כולם שהעולה באה לכפר על הרהור הלב, באשר אמר איוב אולי חטאו בני ע"י המשתה וברכו אלהים בלבבם, היינו שעלה בלבם איזה מחשבת און נגד ה', וזאת לא עשה פעם אחד לבד, רק ככה יעשה איוב כל הימים. אחרי ההוצעה הזאת שבה סלק כל סברה שהיה עולה בלב לתלות בו יסורי איוב, שלא היה בזה שום סבה לא עונשיית ולא טבעיית ולא בחיריית, בא לגלות הסבה האמתיית שבעבורה באו עליו היסורים הגדולים ההם אשר נדמה למראה עינים שהיה שלא בצדק:

   אבן עזרא

   הקיפו טעמו: כאשר השלימו תקופת ימי השבוע, כי שבעה בנים היו לו.

   אולי כמו פן, לשון תגרה ומורא, שמא יהי כך וכך וכמוהו: אולי ימושני אבי, אולי לא תאבה האשה.

   וברכו לשון כינוי, ובהפך כמו: ברך נבות אלהים ומלך.

6. (ו)וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל־יְהוָה וַיָּבוֹא גַם־הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם

   מצודת דוד:ויהי היום. ר״ל היום המוכן לשיבואו בו לפני המקום מלאכי מעלה מלמדי זכות וחובה והוא יום ראש השנה שהוא יום המשפט: בני האלהים. הם מלמדי הזכות: גם השטן. ללמד חוב ולקטרג על הבריות:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   בני האלהים. הם המלאכים הקרובים אל השכינה להיות מבני ביתה וכן ויריעו כל בני אלהים (לקמן לח):

   על ה׳. סמוך לו וכן החונים עליו (במדבר ב) ואמר בלשון בני אדם:

   השטן. מלאך מקטרג:

   רש"י

   ויהי היום. אותו יום שהיה ראש השנה (שהוא יום תרועה וצוה הקב"ה לשטן להביא זכות וחובה של כל הבריות הה"ד משוט בארץ):

   ויבואו בני האלהים להתיצב על ה'. לריב עמו שאין להתיצב אלא על דין שנאמר (ישעיהו ג׳:י״ג) נצב לריב ה':

   ויבא גם השטן בתוכם. לקטרג הבריות:

   מלבי"ם

   ויהי היום. כבר באר הרמב"ם כי כל הרעות בין כלליות בין פרטיות אין באים רק מצד החומר, כל הגשמיים ההוים ונפסדים לא ישיגם ההפסד רק מצד החומר, אבל מצד הצורה ובחינת עצם הצורה לא ישיגם הפסד רק הם עומדים, אמנם ישיג ההפסד לצורה במקרה, ר"ל מפני התחברה לחומר, וטבע החומר ואמתתו שהוא לא ימלט לעולם מחברת ההעדר יפשוט צורה וילבש צורה אחרת תמיד, ובאר שם (פ"ח מח"ג) כי כל השחתה והפסד או חסרון הוא מפאת החומר, למשל האדם כיעור צורתו וצאת איבריו מטבעם וכן חולשת פעולתו או בטולם או בלבולם, אין הפרש בין היות כ"ז מתחלת היצירה או מתחדש עליו אח"כ, אין זה כולו נמשך רק אחר חומר שלו הנפסד, לא אחר צורתו, וכן כל בעל חי אמנם ימות ויחלה מפני החומר שלו וכל פשעי האדם וחטאיו נמשכים אחר החומר שלו. ומעלותיו כולם נמשכים אחר צורתו, למשל השגתו את בוראו וציירו כל מושכל והנהיגו תאוותיו וכעסו והסתכלו מה שצריך לבחור בו ובמה שצריך לרחקו כ"ז נמשכים אחר צורתו, אבל מאכליו ומשתיו ומשגליו ורוב תאוותיו בהן וכעסו וכלי מדה רעה שתמצא בו הכל נמשך אחר חמרו, עפ"ז ספר כי בני אלהים שהם הכחות הנמצאים בכל הבריאה שהם בניו ומעשי ידיו, באו להתיצב על ה' שמצד שהוא ה' מהוה וממציא כל המציאות יתיצבו בני אלהים והכחות כולמו, כי קיום המציאות היא בריאה מתמדת, וספר כי גם השטן שהוא כח ההעדר שהוא מקור הרע וההפסד והחטא וכל ביטול ונזק, בא בתוכם, וכבר באר המורה (שם פכ"ב) שלא אמר ויבואו בני אלהים והשטן להתיצב, שאז היה משמע שמציאת שניהם הוא על ערך אחד ויחוס אחד, רק אמר שבא בתוכם, כאילו הוא לא בא בעצם וראשונה להתיצב על ה', כי הוא אין לו שורש בהויה רק בהעדר והפסד, רק שבא בתוכם, אחר שהוא תנאי לבני אלהים התחתונים ר"ל לכחות החומריים. שלא תמצא הויה בבעלי החומר מבלי העדר קודם לה שפושט צורה ולובש צורה, והנה קבלנו שעל כל כח מכחות מעשה בראשית יש כח עליון ממונה עליו והוא שורש אליו, והם הבני אלהים שבאו להתיצב על ה', מלאכים הממונים על כל כחות ההויה שכולם השפעו וקבלו כחם מה', כמ"ש חז"ל שאין לך עשב שאין מלאך ממונה עליו ואומר לו גדל, ועל כח המעדיר והמשחית יש ג"כ כח רוחני ממונה שהוא השטן המקטרג וממית ומעדיר, וכמ"ש חז"ל הוא השטן הוא היצה"ר הוא המלאך המות, והוא הבא לקטרג ולקבל כח להעדיר ולהשחית:

   אבן עזרא

   ויהי היום הגאון רב סעדיה אמר: כי השטן בן אדם היה מקנא באיוב . ופירש בארץ בארצו לבדו ופירש כל אשר לו בידך בחפצך וכמוהו: היד יואב אתך. ופירש אך את נפשו שמור, שמור נפשך שלא תבקש נפשו, ואמר: כי המלאכים אין להם קנאה. והנה שכח ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו. ובספר דניאל מפורש: ואין איש מתחזק עמי על אלה, כי אם מיכאל שרכם. ועוד: ואני בשנה אחת לדריוש המדי עמדי למחזיק ולמעוז לו, שהוא החזיק למיכאל ועזרו ולבאר סוד אלה הדברים לא יכילם ספר והמבין סוד מערכות הצבאות והשתנות המעשים כפי השתנות התנועות ידע עיקר השטן והכלל שהוא מלאך.

   וטעם: ויהי היום יום ראש השנה, שכל בני העולם עוברים לפני השכינה כבני מרון, או יום דינו של איוב לבדו ולא אוכל לפרש, או יהיה פירושו: ויהי היום שאירע בו כך וכך, כמו: ויהי היום ויעבור אלישע.

7. (ז)וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת־יְהוָה וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ

   מצודת דוד:מאין תבוא. מאיזה מקום אתה בא ולפי שאין רשות לקטן לדבר עד שיתחיל עמו הגדול לזה פתח עמו ושאלו: משוט. בא אני מן השטיטה בארץ ומן ההתהלכות בה וכפל הדבר במלות שונות לומר היטב חפשתי לראות מעשי בני האדם וכאומ׳ הנה מצאתי חבילות פשעי בני אדם:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   משוט. ענין ההליכה אנה ואנה כמו שטו העם ולקטו (שם יא):

   רש"י

   מאין תבא. דבר הכתוב דרך ארץ שהגדול מדבר תחילה ומרשה הקטן לענות:

   משוט בארץ. כאשר מפורש למעלה ובהגדה דהשותפין הוא:

   משוט בארץ ומהתהלך בה. כן דרכי לשוט ולראות רעים וטובים ושטטתי בכל הארץ ולא מצאתי כאברהם שנא' בו קום התהלך בארץ (בראשית י״ג:י״ז) ואמרו רז"ל שטן לשם שמים נתכוון כדי שלא יהא נשכח לפני אלהינו זכותו של אברהם:

   מלבי"ם

   ויאמר ה' אל השטן באר במשל שה' שאל אל השטן מאין תבא, כי זה ההעדר וההפסד שהוא כחו של השטן אינו דבוק בנמצאים העליונים רק הוא מחובר בחומר לעולם, ולכן השיב משוט בארץ ומהתהלך בה, באר בזה,

   • א) שההעדר וההפסד לא נמצאו רק בארץ לא בעליונים.

   • ב) שנמצא בארץ דהיינו בבעלי חומר על שני אופנים,

   • א) ההעדר הכולל המתמיד הדבוק בטבע הגשמיים שכל מורכב מתפרד וכל אדם ובע"ח מת בהכרח בבא קצו.

   • ב) ההעדר הבא על צד המקרה, כמו שימות או יחלה ע"י רוב עסקו במזון ומשגל יותר מן הראוי, או הריגת בני אדם קצתם לקצתם וכדומה. על המקריי אמר משוט בארץ, ועל ההעדר המתמיד אמר מהתהלך בה, שההליכה מורה על הקביעות:

   רלב"ג

   ביאור מלות המענה, ויען. הרצון בו ויקרא כמו וענית ואמרת שהרצון בו קריאה לא תשובה:

   אבן עזרא

   משוט כמו: סבוב וכמוהו: שוטטו בחוצות ירושלים ועניין בארץ בכל העולם, כמו: התהלכנו בארץ:

8. (ח)וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל־עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע

   מצודת דוד:השמת. האם שמת לבך לקטרג גם על איוב אשר באמת אין כמוהו וכו׳ וכאומר הלא בידו לא מצאתי מאומה רע:

   עוד פירושים על פסוק ח: רש"י, מלבי"ם

   רש"י

   השמת לבך על עבדי איוב. שתרצה לקטרגו:

   השמת. לשון תימה הוא:

   תם וישר. שלם במעשיו:

   מלבי"ם

   ויאמר ה' באר במשל שאחר שחייבה החכמה האלהית שתתקשר הצורה האנושיית הנכבדת מאד בזה החומר העפריי החשוך המביא אותו לכל חסרון והפסד. נתן לה לצורה האנושית יכולת על החומר וממשלה ושלטון עליו עד שתכריחהו ותמנע תאוותיו ותשיבם על מה שאפשר לה מן היושר והשיוי, ומצד זה האיש האלהי אשר ימית את חומרו ויכניע תאוותיו ונפשו תמשל ממשלה עצומה על כל כחותיו, אז גם כח ההעדר שהוא בא מצד החומר אין לו שליטה עליה, והשלם הזה נשמר בהשגחת ה' מכל פגע וחסרון הבא בסבת החומר ורעתו, ולכן שאל ה' אל השטן השמת לבך על עבדי איוב, ר"ל הלא עליו אין לך שום שליטה אחר שהוא עבדי ואין כמהו בארץ. ר"ל שהוא נבדל מן הארץ ועניני החומר לגמרי, בהיותו איש תם וישר וכו', שכ"ז מתגבורת הצורה על החומר וממשלתה עליו:

9. (ט)וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת־יְהוָה וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים

   מצודת דוד:החנם. וכי בחנם ירא איוב מה׳ מבלי הקדמת שכר:

   עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, מלבי"ם

   רש"י

   החנם ירא איוב. בתמיה:

   מלבי"ם

   ויען השטן, השיב כי יש בזה תנאי מיוחד מבואר בפילוסופיא כי העובד את ה' ועוצר תאוותיו בעבור תקות שכר או יראת נזק, שזה אינו ענין נפשי רק ענין חומרי, כמו היושב בתענית בעבור שכר זה אינו צם מצד צורתו רק מצד אהבת חומרו, שמאהבתו את גופו וכדי להרויח ממון למלאות צרכיו הוא מענה גופו מעט זמן למען ירויח לו אח"כ, ואין ראוי שנאמר שבעבור העינוי הזה הוא מתקדש ונבדל מענינים החומריים ומתדבק עם העליונים, ונהפך הוא כי הוא שקוע באהבת הממון כ"כ עד שיצום ויתענה כדי להשיגו – וכן דן ענין איוב שיראתו את ה' וסורו מרע אינו ענין נפשי כי אינו עושהו בעבור אהבת הטוב מצד שהוא טוב, שזה היה נכון אם לא היה מקוה להשיג על ידו גמול או להנצל מנזק אשר הוא ירא ממנו והיה עושה בחנם שלא בעבור גמול, אבל החנם ירא איוב אלהים?

10. (י)הֲלֹא־אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד־בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ מִסָּבִיב מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ

    מצודת דוד:שכת בעדו. הגנת עליו כאלו גדרת עליו ועל ביתו מסביב לבל תת את הרעה לקרוב אליהם: ומקנהו פרץ. בעבור רוב המקנה ידמו כאלו פרצו גדרם ר״ל כאלו לא יכילם מקום נגדר כי מלאו פני תבל:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    שכת. ענין גדר כמו הסר משוכתו (ישעיה ה):

    רש"י

    הלא. אתה שכת בעדו לפי שהוא יודע שאתה רגיל אצלו לעשות לו נסים ופרה ורבה לפיכך עושה צדקות הללו אבל לא ניסית אותו:

    שכת בעדו. הגנת בעדו כמחיצה זו כמו הסר משוכתו (ישעיהו ה׳:ה׳) מחיצתו וכל בעד האמור בלשון עברי אינו אלא לשון כנגדו ובפניו כמו וכפר בעדו (ויקרא ט״ז:ו׳) קנח העון כנגדך ובפניך להיות הכפרה מגן בעדך וכן ה' מגן בעדי (תהילים ג׳:ד׳):

    פרץ בארץ. נתחזקו כמו וכן יפרוץ (שמות א) ומתרגמינן יתקוף זהו פשוטו, ורבותינו ז"ל אמרו בהגדה פרץ גדרו של עולם שהעזים הורגים הזאבים:

    מלבי"ם

    הלא אתה שכת בעדו, ר"ל שיש בזה,

    • א) יראת נזק, כי אתה הסוכך והמגין בעדו שלא יגיע נזק לא לו ולא לבני ביתו ולא לכל אשר לו מסביב, שזה כולל שמירת הגוף והבנים והרכוש, והוא ירא שלא תסתלק שמירה זו ממנו בפרט שהוא ידע שעפ"י המערכה הוא מוכן אל הרעות, כמ"ש כי פחד פחדתי ויאתיני,

    • ב) יש בזה תקות גמול כי מעשה ידיו ברכת, ששלחת ברכה במסחרו ועסקיו, ומקנהו פרץ בארץ למעלה מדרך הטבע, שהוא הגמול שהוא מקבל תיכף בעבור יראתו וצדקתו, והסברה נותנת שיראתו וצדקתו בלתי נקיה מאהבת גמול ויראת נזק, וזה תוכל לברר ע"י בחינה ונסיון:

    אבן עזרא

    שכת בעדו מן לשיכים בעיניכם. הסר משוכתו והיה לבער. וטעמו: ששכת בעדו, כמו: משוכת הכרם שלא יגע בו רע.

    פרץ רבה, כמו: ופרצת ימה וקדמה.

11. (יא)וְאוּלָם שְׁלַח־נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל־אֲשֶׁר־לוֹ אִם־לֹא עַל־פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ

    מצודת דוד:ואולם. ובאמת נסה ושלח עתה בו מכת ידך וגע בבני ביתו ועשרו לאבדם ממנו: אם לא. הוא ענין לשון שבועה וגזם ולא אמר הרי הוא כאלו אמר אם לא כן יהיה יבוא עלי כך וכך וכן אם לא שויתי ודוממתי (תהילים קל״א:ב׳): על פניך. בעבור כעסך עליו בדבר אבדן בני ביתו והעושר יגדף כלפי מעלה:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    וגע. מל׳ נגיעה:

    על פניך. בעבור כעסך וכן אתן את פני (ויקרא כ׳:ג׳) וזה על כי בהפנים יוכר הכעס:

    יברכך. לשון כנוי כלפי מעלה:

    רש"י

    ואולם. לו היית נוגע בכל אשר לו אם לא על פניך יברכך. מיד בתמיה, ואז:

    מלבי"ם

    ואולם שלח נא ידך, וזה יהיה הבחינה, שאם צדקתו הוא מצד הטוב בעצמו לא בעבור פנייה חיצונית מגמול ועונש אז גם אם תסיר ההגנה והברכה ממנו בכ"ז לא יתמוטט מצדקתו, אבל אם צדקתו היה מפני תקות שכר ויראת עונש אז אם תשלח ידך ותגע בכל אשר לו עד שלא יהיה לו ענין לירא ממנו או לקוות אליו אז על פניך יברכך, ר"ל שאז לא לבד שלא יהיה עוד צדיק כאשר היה אחר שסר הסבה שבעבורו החזיק בצדקתו, כי גם בעבור פניך והשגחתך יברך ויגנה הנהגתך, כי בחשבו שע"י צדקו ראוי שיהיה לו עושר וקנינים ויראה כי קנינים אלה הראוים לו נאבדו ממנו, יתלה זה ברוע ההנהגה ויאמר שאינך שופט צדק, וזה בחינה ברורה שלא היה עבודתו מאהבה, שאז לא היה מתלונן והיה שוה בעיניו עת הרעה כעת הטובה, ודייק שיגע בכל אשר לו, כי אם ישאר לו איזה דבר לא ישלם הנסיון, שעדיין יתירא מלמרות את ה' שלא יקח מידו הדבר הנשאר בידו:

12. (יב)וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־הַשָּׂטָן הִנֵּה כָל־אֲשֶׁר־לוֹ בְּיָדֶךָ רַק אֵלָיו אַל־תִּשְׁלַח יָדֶךָ וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵעִם פְּנֵי יְהוָה

    מצודת דוד:הנה וגו׳. מסורים המה בידך לאבד הכל אבל לא תשלח ידך אל גופו להכות גם בו: ויצא השטן. לאבד בני ביתו עם כל העושר:

    עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    ויאמר ה' אל השטן הנה כל אשר לו בידך (ד"א ויהי היום. אותו היום שחזרו חלילה לאכול בבית אחיהם הבכור:

    בני האלהים. צבא השמים הקרובים לשכינה להיות בני ביתו ועל שם כך נקראו בניו:

    להתיצב על ה'. סביבותיו כמו (בראשית מ״ה:א׳) לכל הנצבים עליו:

    מלבי"ם

    ויאמר, מבואר מן המשל כי סבת יסורי איוב היה ענין נסיון אם לבבו שלם עם ה' ואם יעמוד בצדקו גם בעת עניו, כדי לבחון עי"כ אם עובד את ה' מאהבה, ולא היה בעבור חטא עבר כי היה נקי מכל שמץ חטא, כמו שהעיד עליו ה' שהוא איש תם וישר, ודבר זה נעלם מעיני שלשת הריעים המתוכחים עמו, עד שאליהוא הבוזי המתוכח האחרון גלה דבר זה בסוף הוכוח. וספר שתחלה לא מסרו לנסותו רק בקניניו החיצונים הרכוש והבנים לא בגופו, כמ"ש הנה כל אשר לו בידך רק אליו אל תשלח ידך, וז"ל המורה (פכ"ב מח"ג) ונזכרו מקריו על ערך דעות בני אדם, כי יש מבני אדם שלא יבהל לאבדת הממון אבל ירעידהו מות הבנים וימיתהו מדאגה, ומבני אדם ג"כ שלא ילאה אפילו לאבדון הבנים אולם המכאובים אין ביכלתם לסבלם וכו', ולכן ספר שתחלה יצא השטן אל מה שנתן לו רשות להרוס קניניו ובניו. ובאר שיצא מעם פני ה' כי ההפסד וההעדר לא יצא מה' מצד שהוא מהוה וממציא ומקיים הנמצאים רק מצד שאינו מהוה, מצד שסר כח ה' מהמקום ההוא, שעי"ז ימצא ההעדר מקום לחול (כמ"ש בפי' ישעיה (סי' מ"ה) בפסוק יוצר אור ובורא חשך):

13. (יג)וַיְהִי הַיּוֹם וּבָנָיו וּבְנֹתָיו אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר

    מצודת דוד:ויהי היום. כאשר בא היום שחזרו לאכול בבית הבכור אז אירע מה שאירע וכוונת השטן היה להקניט את איוב ביותר בחושבו הלא זה היום בבוקר העליתי עולות מספר כולם כמ״ש למעלה ויהי כי הקיפו וגו׳ ואם כן מנוקים המה מעון ומדוע אם כן מתו ובעבור זה ירבה לגדף:

    עוד פירושים על פסוק יג: מלבי"ם

    מלבי"ם

    ויהי היום, באר בפרטות שלא היה זה מחמת חטא קדום, אף לא מחמת איזה חטא של בניו, כי היה ביום שבניו אוכלים ושותים בבית אחיהם הבכור, שהוא היום שבו הקיפו ימי המשתה שבאותו יום העלה עולות וכפר עליהם על כל חטאתיהם:

14. (יד)וּמַלְאָךְ בָּא אֶל־אִיּוֹב וַיֹּאמַר הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל־יְדֵיהֶם

    מצודת דוד:ומלאך בא. אחד מנעריו בא לבשרו הרעה: על ידיהם. אצלם בסמוך להם:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ומלאך. שליח:

    רש"י

    על ידיהם. כמו (במדבר ב׳:י״ז) איש על ידו ואינו לשון מקום אלא על שם שהוא מוכן ומזומן לידו ורבותינו ז"ל אמרו בהגדה שהטעימם הקב"ה מעין עולם הבא שלאחר חרישת האתונות היו זורעים עם החרישה ורועות האתונות מיד חזיז מן התלם:

    מלבי"ם

    (יד-טו) ומלאך בא. כבר כתב במורה (פי"ב מח"ג) שכל רע שיבא אל האדם ישוב אל אחד משלשה מינים,

    • א) הרעות הבאות מצד טבע ההויה וההפסד, כמו רעות המתחדשות ביסודות וברקים ושקיעות מקומות וכדומה,

    • ב) הרעות הבאים ע"י בני אדם קצתם לקצתם,

    • ג) הרעות שימצאו לכל אחד מבני האדם מפעולתו בעצמו, כמו החולאים הבאים ע"י רוב התאוה במאכל ובמשתה ומשגל ולקיחתם ביתרון כמות, או בהפסד סדר או בהפסד איכות המזונות וכו', ואמר פה שבפעם הזה הביא עליו השטן שני מיני הרעות הראשונים, כי תחלה נפלה שבא שהוא רעות בני אדם, ואח"כ אש אלהים שהוא ע"י יסוד האש, וכן הוכפל שנית נפילת הכשדים ורעות יסוד הרוח, כי בכל אחד מרעות אלה יש שני מינים, כי רעות בני האדם יהיה או בשביל תאות הממון והריוח וזה היה נפילת שבא שבאו לשלול שלל ולבוז בז מאהבת הממון, או שיהיה ע"י אהבת הנצוח והשררה שמצד זה ילחמו עם בעם ממלכה בממלכה בדרך מלחמה, וזה היה ענין הכשדים ששמו עליהם ראשים כדרך עורכי מערכה, וכן הרעות הבאות ע"י היסודות יהיו או ע"י מקרה גמור כמו נפילת אש אלהים מן השמים, או בדרך הטבע הרגילה כהרוח שבא מעבר המדבר. וספר לו המלאך שלא באו השבאים בלילה או בהחבא רק בעת שהבקר היו חורשות והאתונות רועות שהוא באמצע היום, ולא תאמר שהנערים לא היו שם להתיצב כנגדם כי לחמו עמהם והוכו לפי חרב:

    אבן עזרא

    ידיהם מקומם, כמו: ויד תהיה לך.

15. (טו)וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם וְאֶת־הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי־חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק־אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ

    מצודת דוד:ותפול שבא. עם שבא חנתה עליהם ולקחה הכל לעצמה: ואת הנערים. החורשים עם הבקר והרועים והאתונות: להגיד לך. כי ארז״ל שאחר שגמר דבריו מת גם הוא והרי הוא כאלו אמר הנה לא נמלטתי כ״א להגיד לך ולא להשאר חי:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ותפול. ענין חנייה כמו נופלים בעמק (שופטים ז):

    ואמלטה. ענין הצלה:

    רש"י

    ותפול שבא. נתנפלה וחנתה מלכות שבא עליהם כמו (בראשית כ״ה:י״ח) על פני כל אחיו נפל:

    ואת הנערים. משרתיך השומרים אותם:

    ואמלטה. אין מליטה אלא לשון השמטה שנשמט מן הצרה (ובאתי להגיד לך וכיון שהגיד מיד מת כן הוא בס"א):

    אבן עזרא

    ותפל שבא מחנה שבא.

16. (טז)עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן־הַשָּׁמַיִם וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם וָאִמָּלְטָה רַק־אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ

    מצודת דוד:עוד זה. כשהיה עוד הראשון מדבר דבריו בא זה השני ואמר הנה אש חזקה גדולה נפלה מן השמים והתחילה להבעיר בצאן ובנערים שומרי הצאן ושרף את כולם:

    עוד פירושים על פסוק טז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    אש אלהים. דרך המקרא שרוצה להגדיל דבר מה סומכו למלת השם וכן ארזי אל (תהלים פ):

    רש"י

    ובנערים. במשרתים שומרי הצאן מדבר הכתוב:

    מלבי"ם

    (טז-יז) עוד זה מדבר, ספר שהרעות באו זאח"ז תכופים כמ"ש לא שלותי ולא שקטתי וכו' וכאילו אמר המלאך שהוא נמלט אך להגיד לו הבשורה הרעה, וחז"ל אמרו שמת תיכף, וזה השני הודיע לו כי אש אלהים נפלה ותבער בצאן. והמלאך השלישי הודיע לו שהכשדים פשטו על הגמלים, ולפ"ז היה הסדר שתחלה נאבדו הבקר והאתונות ואח"כ הצאן ואח"כ הגמלים, ובתחלת הספור חשב ויולדו לו שבעה בנים ויהי מקנהו וכו' חשב בנים צאן גמלים ואח"כ בקר ואתונות, מבואר שהחשוב חשוב הקדימו, וכשנאבדו נאבד הבלתי חשוב תחלה עד שהבנים נאבדו לבסוף, וא"כ היה ראוי שיהיה הסדר בקר ואתונות, אח"כ גמלים, אח"כ צאן, ואח"ז אבדן הבנים. ולמה הקדים הצאן לפני הגמלים? אך כבר בארתי שבאו הרעות מופסקות, א' ע"י בני אדם וא' ע"י היסודות, ושוב ע"י בני אדם ואח"כ ע"י יסוד הרוח ואם היו אבדן הגמלים על ידי הכשדים לפני הצאן היו שני הרעות שבאו ע"י בני אדם תכופות זל"ז, וכן שני הרעות שע"י היסודות, ולא היה החידוש גדול כ"כ אם באו בפעם אחד שבא וכשדים, וכן אש ורוח סערה, לא כן עתה שבעת שנפלה שבא לא היו הכשדים עדיין רק אחריהם ירדה האש ואכלה את הצאן, וכן הרוח לא בא בפעם א' עם האש, וזה חידוש יותר:

17. (יז)עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּפְשְׁטוּ עַל־הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם וְאֶת־הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי־חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק־אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ

    מצודת דוד:כשדים. חיל כשדים חלקו עצמן על שלשה חלקים ופשטו עצמן בעבור הגמלים לקחת כדרך שוללי המקנה אשר יתפזרו מסביב לאסוף המקנה: ואת הנערים. המה רועי הגמלים:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ראשים. חלקים כמו וראש אחד בא (שופטים ט׳:ל״ז):

    ויפשטו. מל׳ התפשטות ושטיחה:

    רש"י

    ויפשטו על הגמלים. זה לשון בזזו בז לפי מנהגם כל זמן שהם מהלכים נדבקים יחד והולכים במארב שלא יבינו בהם ויבריחו את המקנה וכשמגיעים למקום המקנה פושטים במרחב המקנה זה לכאן וזה לכאן לאסוף המקנה והמלאכים הללו שלוחי שטן היו וכדי להקניטו ולהחטיאו בישרוהו תחילה בהפסד מועט ואח"כ בגדול הימנו וכן כולם:

    אבן עזרא

    ויפשטו כמו: אל פשטתם היום.

18. (יח)עַד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר

    מצודת דוד:עד זה. כמו בעוד זה: אוכלים. היו אוכלים וכו׳:

    עוד פירושים על פסוק יח: מלבי"ם, אבן עזרא

    מלבי"ם

    עד זה מדבר, השלשה מלאכים הראשונים בשרו אבדת קניניו שכולו דבר אחד, ולכן בא כ"א טרם שהשלים המדבר את דבריו וכתב עוד זה מדבר, אבל הרביעי שבשר אבדת הבנים שהוא נסיון חדש (כנ"ל פסוק י"ב) והוא ענין אחר, לכן בא אחר שהשלים השלישי את כל דבריו וכתב עד זה מדבר:

    אבן עזרא

    עד זה מדבר עד שבא זה המדבר והוא אחרית הבאים.

19. (יט)וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּל עַל־הַנְּעָרִים וַיָּמוּתוּ וָאִמָּלְטָה רַק־אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ

    מצודת דוד:ויגע בארבע פינות. עם כי בא מעבר אחד הקיף את כל הבית מסביב: על הנערים. המה בניו ומשרתיהם ולא זכר הבנות כי כ״ש הוא היות הנקבות המה תשושי כח ביותר:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    מעבר. מפאת:

    פנות. זויות:

    רש"י

    מעבר המדבר. מצד שני של מדבר והיה הבית מצד זה וזהו לשון עבר במקרא:

    על הנערים. בנים אבל אין צריך להזכיר הבנות:

    (להגיד לך. שהיה לו רשות להגיד והיה מת באותו רגע, סא"א):

    מלבי"ם

    והנה רוח, גם זה היה חידוש שהרוח בא מצד אחר מעבר המדבר וכמ"ש חז"ל שהיה רוח מזרחית, ובבואו אל הבית נתחלק לארבע רוחות והקיף את הבית סביב:

20. (כ)וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת־מְעִלוֹ וַיָּגָז אֶת־רֹאשׁוֹ וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ

    מצודת דוד:ויקרע. בעבור הצער והאבל: ויגז את ראשו. תלש שער ראשו וקצר בדבר המובן: וישתחו. אל ה׳ לברך על הרעה:

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מעילו. שם מלבוש מה:

    ויגז. ותלש כמו קרחי וגזי (מיכה א):

    רש"י

    ויגז. תלש כמו (ירמיה ו) גזי נזרך ומתרגמינן תלישה וכמו (תהילים ע״א:ו׳) ממעי אמי אתה גוזי מושכי:

    מלבי"ם

    ויקם איוב, לברך מעומד, ויקרע מעילו על אבדן הבנים כדין, ויגז ראשו על אבדן הקנינים, כי לא תשימו קרחה למת כתיב אבל על אבדה אין איסור:

    אבן עזרא

    ויגז את ראשו טעמו: שער ראשו. וכן: הורידו לארץ ראשן.

21. (כא)וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָה יְהוָה נָתַן וַיהוָה לָקָח יְהִי שֵׁם יְהוָה מְבֹרָךְ

    מצודת דוד:ערום וגו׳. ר״ל כמו שיצאתי מבטן אמי ערום מבלי עושר כן אשוב אל הקבר זולתם וכאומר מה לי להתרעם על אבדן הבנים והעושר הלא לא נולדו עמי ואשוב א״כ כמו שנולדתי ולתוספות ביאור אמר הלא ה׳ נתן לי והוא לקח את שלו ומה לי להתרעם עליו: שמה. ר״ל אל מקום הידוע המוכן לכל ולא הוצרך לפרש כי מובן הוא מאליו וכן על כל המעשה שם (קהלת ג):

    עוד פירושים על פסוק כא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יצתי. כמו יצאתי באל״ף:

    רש"י

    מבטן אמי. האדמה אשר לוקחתי משם או אמי ממש:

    וערום אשוב שמה. לא בבטן הוא מדבר ומה שמה אל מקום תשובתו ועל שהוא מוכן לכך ולא יחליף החוק לשוב כי אם אל העפר לפיכך לא הוצרך להזכירו:

    מלבי"ם

    ויאמר ערום יצאתי, ר"ל שהי"ל מקום להתלונן על ה' באחד משני פנים,

    • א) אם הקנינים האלה שנאבדו ממנו עתה היו קנינים דבוקים בלתי נפרדים מגופו כמו אחד מאיברי הגוף, שהגם שה' בראם ונתנם לו מ"מ אחר שהתעצמו עמו מתחלת יצירתו היה חושב זה לעול אם לקחם ממנו שלא במשפט, לא כן הקנינים האלה הרכוש והבנים הם קנינים חיצונים בלתי דבוקים עם האדם, לא מצד תחלת יצירתו כי נולד בלעדי הקנינים האלה כי ערום יצאתי מבטן אמי בלא אלה הקנינים, ולא מצד אחריתו כי ערום אשוב שמה אל בטן האם הראשונה שהיא האדמה שהיא היתה אם כל חי, זאת שנית שגם על קנינים הבלתי מתעצמים עמו היה לו מקום להתלונן אם היה משיג אותם בכחו ועוצם ידו שאז היו מתיחסים אליו מצד שהוא המציאם, אבל אחר שה' נתן אותם, והוא לקח, א"כ אין מקום לשום תרעומת, ולכן יהי שם ה' מבורך, גם אמר שכמו שה' נתן במדת הרחמים כן הוא לקח, כי בודאי הרעה הזאת היא לתכלית טובה שלקח הבנים והקנינים לכפר בעדו שישאר גופו בחיים ובבריאות, ולכן ברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה:

    אבן עזרא

    אשוב שמה רמז לקבר הידוע. וכן: כי עת לכל חפץ על כל המעשה שם.

    ויש אומרים: כי מבטן אמי היא הארץ, והעניין אדם הראשון, או בעבור היות העצמות שהם מוסדי הגוף מן הארץ וכנגד הארץ.

22. (כב)בְּכָל־זֹאת לֹא־חָטָא אִיּוֹב וְלֹא־נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים

    מצודת דוד:בכל זאת. עם כי באו עליו צרות תכופות הוה על הוה מ״מ לא חטא להתרעם אחר ה׳ ולא אמר עליו דברי תפלה:

    עוד פירושים על פסוק כב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    נתן. עניינו האמירה על הדבר וכן נתנו לדוד רבבות (ש״א יח) ויתכן שהוא מל׳ שם יתנו צדקות ה׳ (שופטים ה):

    תפלה. ענין דבר גרוע שאין בו טעם וכן ובנביאי שומרון ראיתי תפלה (ירמיה כג):

    רש"י

    תפלה. לא שום שמץ ותפלות נתן על הקב"ה כמו (ירמיהו כ״ג:י״ג) ובנביאי שומרון ראיתי תפלה:

    ולא נתן. להטיל תפלה ועול אל הקב"ה כמו (שמואל א י״ח:ח׳) נתנו לדוד הרבבות ולי נתנו האלפים:

    מלבי"ם

    בכל זאת, ר"ל שאם היה עולה בלבו תלונה ושורש פורה ראש ולענה, אז או שהיה מודה שאין עול יוצא מאת ה' הצדיק אבל לעומת זה היה כופר בהשגחה והיה אומר שהרעות באו לו מאת הטבע והמערכה ואין ה' משגיח וא"כ הותר הרצועה לחטא, אחר שאין השגחה ואין שכר ועונש, או שהיה מודה בהשגחה ואז היה נותן תפלה לאלהים לאמר שאינו מנהיג בצדק ושדרכיו כתפל בלי מלח וטעם, אבל אחר שלא התלונן כלל האמין גם אז בהשגחה ולא חטא, רק היה סר מרע כבתחלה, וגם לא נתן תפלה לאלהים, לגנות את הנהגתו, אחר שהחליט שאין זה עול כלל אם לוקח ממנו קנינים בלתי מתעצמים עמו אשר נתנם לו בתורת נדבה וחסד ולקחם בטובו. והלקיחה אינו רעה רק מניעת ההטבה היתירה:

    אבן עזרא

    תפלה כמו תפל. והעניין לא יצא מפיו דבור, שאין לו טעם.