דניאל פרק ה׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם ואבן עזרא.

1. (א)בֵּלְשַׁאצַּר מַלְכָּא עֲבַד לְחֶם רַב לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַף וְלָקֳבֵל אַלְפָּא חַמְרָא שָׁתֵה

   מצודת דוד:בלשאצר. הוא היה בן אויל מרודך בנו של נ״נ ומ״ש בענין נ״נ אבוהי וכן ואנת ברה כי אבי האב נקרא אב ובן הבן נקרא בן: עבד. עשה סעודה גדולה לאלף שריו על כי ביום ההוא נצחו את מחנה דריוש: ולקבל. המלך שתה יין מול אלף שריו כמו כולם יחד:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   לחם רב. כל סעודה קרוי׳ ע״ש הלחם:

   רש"י

   בלשאצר מלכא. בנו היה ומלך לאחר אויל מרודך שמלך תחת נבוכדנצר וגם (הוא) היה בנו של נבוכדנצר:

   עבד לחם רב. עשה סעודה גדולה מצינו בספר יוסיפון שנלחם ביום עם דריוש המדי וכורש ונצח המלחמה ולערב עשה משתה כמו שנבא עליו ישעיה ערוך השלחן צפה הצפית אכול ושתה קומו השרים וגו' שבתוך המשתה חזרו אויביו ונלחמו על העיר ולכדוה:

   ולקבל אלפא חמרא. כנגד אלף איש היה שותה יין:

   מלבי"ם

   השאלות: (א - ד) למה עשה אז הסעודה הלזו?, ולמה צוה להוציא כלי ההיכל באותה סעודה דוקא?, ולמה אמר תחלה לאתויי מאני דהבא וכספא ואח"כ אמר שלא הביאו רק כלי זהב?, תחלה אמר מן היכלא די בירושלים ואח"כ אמר מן היכלא די בית אלהא די בירושלים?, ולמה כפל אשתיו בהון, אשתיו חמרא?:

   בלשאצר המלך עשה סעודה גדולה לאלף שריו, ולנגד אלף שתה יין, ופי' חז"ל שהיו יודעים מנבואת ירמיה שאחרי שבעים שנה תכלה מלכות בבל, וחשבו את הזמן שנשלם אז וראו שלא בא היעוד והמלכות עדן בתקפו, בשגם למה שספר ביוסיפון שלחם אז במדי ופרס שעלו עליו למלחמה והאלף שרים שלו נצחו את המלחמה, שזה סימן שמזלו עדן בתקפו, וחשב כי הע"א שלו ושרו ממעל התגברו על אל אלים, לכן עשה המשתה להאלף שרים שנצחו את המלחמה, ושתה נגדם יין, אף שהיה דרך המלכים אז שאם עשה המלך משתה לשריו ועבדיו היה אוכל ושותה בחדר מיוחד, הראה להם עתה גודל מעלתם אצלו ששתה עמהם ביחד:

   אבן עזרא

   בלשצר עבד לחם רב עשה מאכל.

   ולקבל אלפא נגד שרים אלף הפך משפט המלכים.

2. (ב)בֵּלְשַׁאצַּר אֲמַר בִּטְעֵם חַמְרָא לְהַיְתָיָה לְמָאנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא דִּי הַנְפֵּק נְבוּכַדְנֶצַּר אֲבוּהִי מִן־הֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְיִשְׁתּוֹן בְּהוֹן מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ

   מצודת דוד:בטעם. בעצת הסתת שכרות היין אמר להביא את כלי הזהב והכסף אשר הוציא נ״נ אביו מן ההיכל אשר בירושלים: וישתון. ויהיו שותין בהם המלך ושריו והמלכה ופלגשו:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   שגלת׳. היא המלכה המיוחדת לו למשכב המשגל:

   רש"י

   אמר בטעם חמרא. אמר בעצת היין שנשתכר:

   להיתיה. להביא:

   די הנפק. שהוציא:

   שגלתה. לשון מלכא בלשון ארמי כמו (נחמיה ב׳:ו׳) והשגל יושבת אצלו:

   מלבי"ם

   בלשאצר, ולהראות שאין לחוש על יעוד ה' על ידי נביאו שתובטל מלכות בבל, צוה להביא כלי המקדש ולהוציאם לחולין, להראות שתש כח האלוה, ואין לחוש לקדושת כלי קדשו, ואמר הכתוב שבלשאצר אמר בטעם חמרא, ר"ל שדבר זה לא היה עצת מלך רק עצת היין, כי לחלל כלי קדש מאיזה אלהים שיהיה היה דבר נתעב להעמים בעת ההיא והיה דומה בעצה זו כהדיוט שותה שכור שהיין מוליך אותו שולל, וצוה להביא לכלי זהב וכסף אשר הוציא נבוכדנצר אביו מן ההיכל אשר בירושלים, וישתו בהם המלך ושריו ונשיו ופלגשיו, והיה מעלו, א] שלא אמר להביא הכלים מן ההיכל של בית אלהים כמ"ש בפסוק שאח"ז, כי לא רצה לקראו בשם אלהים כלל, והיה דומה בעיניו כהיכל הדיוטות, ב] שלכן צוה להביא בין כלי כסף בין כלי זהב, כי בהיכל ה' דהיינו כלים ששרתו בהם לפני ה' בפנים היו של זהב, וכלי ההיכל שלא נעשה בהם שירות פנימי היו של כסף, ובאשר לא נחשב אצלו ההיכל כהיכל ה', רק כבית הדיוט, השוו בעיניו כלי הזהב ששרתו בהם לה' אל כלי הכסף שנמצאו בכלל ההיכל, כי נקרא בפיו רק בשם היכלא די בירושלם, לא בשם היכל ה':

   אבן עזרא

   בלשצר, בטעם חמרא זאת היתה עצת היין ששתה והשתכר.

   שגלתיה כמו: והשגל יושבת אצלו והיא הגברת המוכנת למשכב המלך, וככה תשגלנה והוא המעשה.

   ולחנתיה פלגשיו והנה שתים רעות עשה: ששתו הכל בכלי הקדש, ושבחו לאלהי זהב עץ ואבן.

3. (ג)בֵּאדַיִן הַיְתִיו מָאנֵי דַהֲבָא דִּי הַנְפִּקוּ מִן־הֵיכְלָא דִּי־בֵית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְאִשְׁתִּיו בְּהוֹן מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ

   מצודת דוד:באדין. אז הביאו כלי הזהב אשר הוציאו מן ההיכל של בית אלהים אשר בירושלים ושתו בהם המלך ושריו והמלכה ופלגשו ולקצר לא זכר כלי כסף כי מעצמו יובן:

   עוד פירושים על פסוק ג: רש"י, מלבי"ם

   רש"י

   היתיו. הובאו:

   די הנפקו. שהוציאו:

   מלבי"ם

   באדין, אז הביאו כלי הזהב אשר הוציאו מן בית אלהים אשר בירושלים, אמנם שריו ועבדיו, החזיקו אותו שהוא בית אלהים וידעו שה' שוכן שם, רק חשבו שע"א שלהם תקיפא יותר ממנו וגברה עליו לבטל יעודיו, ולכן לא הביאו רק כלי הזהב שבם שמשו לפני ה' בקדש להודות בהם לע"א שלהם שנצחה אותו. המעל השלישי היה ששתו בהון המלך וגדוליו ונשיו ופלגשיו, שהיה דרך נשי המלך לשבת פנימה, ושלא לבא אל משתה השרים, כמבואר בענין ושתי, והם פרעו מוסר לקרוא הנשים אל המשתה והם שתו ג"כ בכלי הקדש וכדי בזיון וקצף:

4. (ד)אִשְׁתִּיו חַמְרָא וְשַׁבַּחוּ לֵאלָהֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא נְחָשָׁא פַרְזְלָא אָעָא וְאַבְנָא

   מצודת דוד:אשתיו. שתו יין ושבחו לאלהי זהב וכסף וכו׳ ר״ל לעכו״ם אלמים העשוים מן הזהב וגו׳ מאחת מאלה:

   עוד פירושים על פסוק ד: מלבי"ם

   מלבי"ם

   אשתיו חמרא, המעל הד' ששתו יין, שזה בזיון יותר מתשמיש אחר כי לץ היין הומה שכר, המעל הה' ששבחו לאלהי דהבא וכספא כאילו העצבים התגברו על אלהי ישראל והם השביתו דבריו ויעודיו:

5. (ה)בַּהּ־שַׁעֲתָה נְפַקָה אֶצְבְּעָן דִּי יַד־אֱנָשׁ וְכָתְבָן לָקֳבֵל נֶבְרַשְׁתָּא עַל־גִּירָא דִּי־כְתַל הֵיכְלָא דִּי מַלְכָּא וּמַלְכָּא חָזֵה פַּס יְדָה דִּי כָתְבָה

   מצודת דוד:בה שעתה. בעת ההיא יצא קבוצת אצבעות כשל יד אדם וכתבו מול המנורה על טיח הסיד של כותל ההיכל אשר למלך: ומלכא. והמלך ראה כף היד אשר כתבה:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   נברשתא. מנורה ובדרז״ל עשתה נברשת של זהב (יומא לז):

   גירא. סיד כמו כאבני גיר (ישעיה כז):

   פס ידא. כף היד ובדרז״ל שלשים בפיסת היד (אהלות פ״א):

   רש"י

   נפקו: אצבען. יצאו אצבעות יד אדם מן השמים:

   לקבל נברשתא. למול המנורה אשר לפני השלחן ודוגמתו במסכת יומא עשתה נברשת של זהב:

   על גירא. על סיד טיח כותל הבית כמו (ישעיהו כ״ז:ט׳) כאבני גיר מנופצות והוא דומה לסיד:

   מלבי"ם

   השאלות: (ה) תחלה אמר שנפקו אצבעות, משמע אצבעות לבד ואח"ז אמר שראה פס ידא די כתבא, שמשמע כל פס היד?:

   בה, באותו שעה יצאו אצבעות של יד אדם, וכתבו לנגד המנורה על הסיד של כותל היכל המלך, והמלך ראה פסת היד אשר כתבה. הנה לבל יאמר שזה נדמה לו בדמיון, או שחושיו טעו, או שאחד מן השרים אויב המלך כתב זה להבעית את המלך, עז"א א] שכל השרים ראו אצבעות הכותבים, ורבים לא יטעה אותם דמיון אחד מתעה, ב] שהיה נגד המנורה ששם אור ואין צל מתעה, ג] שהיה הכתב על סיד ההיכל והסיד היה למעלה ממקום שיד אדם מגעת שם, ד] שהגם שהשרים לא ראו רק אצבעות כותבות, המלך ראה כל כף היד אשר כתבה, וזה ראיה שהיה ענין נסיי אחר שראייתו היה משונה מראייתם:

   אבן עזרא

   בה שעתא, נברשתא נורה.

   על גירא כאבני גיר והוא הסיד.

   כותל היכלא כמו אחר כתלינו.

   פס ידא חתיכת יד וככה: יהי פסת בר. גם כתונת פסים, והכל נגזר מגזרת כי פסו אמונים והנה ראו ידים בלא גוף.

6. (ו)אֱדַיִן מַלְכָּא זִיוֺהִי שְׁנוֹהִי וְרַעיֹנֹהִי יְבַהֲלוּנֵּהּ וְקִטְרֵי חַרְצֵהּ מִשְׁתָּרַיִן וְאַרְכֻבָּתֵהּ דָּא לְדָא נָקְשָׁן

   מצודת דוד:אדין. אז זוהר פני המלך נשתנה ומחשבותיו הבהילו אותו וקשרי פרקי עצמות מתניו הותרו ונפתחו מקשירתן והוא ענין גוזמא והפלגה: וארכבתיה. ברכיו היו מקישות ודופקות זה לזה מגודל החרדה והרתת:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   נקשן. ענין הכאה כמו מקשה תיעשה המנורה (שמות כ״ה:ל״א):

   רש"י

   זיוהי שנוהי. תאריו נשתנו עליו:

   ורעיונוהי. מחשבותיו:

   וקטרי חרציה משתרין. אזור חלציו נפתח שהיו מתניו מתרוקנין מחמת היראה וחגורו נפתח:

   וקטרי חרציה משתרין. נתרין:

   וארכובתה. וברכיו:

   דא לדא נקשן. מקישות ודופקות:

   מלבי"ם

   אדין, ה] היה לו ראיה שאינו דמיון, כי אז המלך נשתנה זיוו מן החרדה, וכמ"ש האי מאן דמבעית אע"ג דהוא לא חזי מזליה חזי, ורעיוניו הבהילוהו, שזה ראיה שהוא מורה רע, וקשורי אזור חלציו התפתחו מעצמם, שגם זה היה לו סימן רע, כמ"ש ולא נפתח אזור חלציו, שהעמים היו מעוננים בזה סימן רע:

   אבן עזרא

   וקטרי קשורי חלציו, כמעט היו מותרים.

   נקשן כדמות משיקות אשה אל אחותה.

7. (ז)קָרֵא מַלְכָּא בְּחַיִל לְהֶעָלָה לְאָשְׁפַיָּא כַּשְׂדָּאֵי וְגָזְרַיָּא עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְחַכִּימֵי בָבֶל דִּי כָל־אֱנָשׁ דִּי־יִקְרֵה כְּתָבָה דְנָה וּפִשְׁרֵהּ יְחַוִּנַּנִי אַרְגְּוָנָא יִלְבַּשׁ וְהַמְנִיכָא דִי־דַהֲבָא עַל־צַוְּארֵהּ וְתַלְתִּי בְמַלְכוּתָא יִשְׁלַט

   מצודת דוד:בחיל. בכח ובהרמת קול קרא ואמר להכניס את אשפיא וכו׳: די כל. אשר כל אדם אשר יקרא זה הכתב ויגיד לו הפתרון אזי ילבש מלבוש ארגמן ויושם על צוארו ענק ורביד הזהב וימשול בשליש המלכות:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ארגונא. ארגמן וכן ובארגון וכרמיל (דה״ב ב) והוא שם מין צבע חשוב:

   והמניכא. ענק רצוף בטבעות לתכשיט כי רביד הזהב (בראשית מ״א:מ״ב) ת״א מניכא דדהבא:

   רש"י

   בחיל. בכח:

   להעלה. להכניס:

   כתבה דנה. מכתב זה:

   ארגונא ילבש. כמשפט הפרתמים:

   והמניכא. רביד ענק:

   ותלתי במלכותא ישלט. בשליש המלכות ימשול:

   מלבי"ם

   המלך קרא בכח להביא חכמי בבל, ואמר להם שמי שיקרא כתב זה ויגיד הפתרון ילבש ארגמן ורביד הזהב על צוארו, שזה לא הורשה ללבוש אותם רק לשרים הקרובים אל המלך, ותלתי במלכותא ישלוט, י"מ בשליש המלכות ימשול וי"א שיהיה שלישי למלך, מבואר מכ"ז שכבר עלה בלבו שהוא דבר גדול ושהגדתו קשה מאד, שלכן לא גזר עליהם מיתה אם לא ידעו לקרות כמו שעשה נבוכדנצר בחלומו, כי ידע שנמנע לקרות כתב נעלם מלאכיי:

   אבן עזרא

   והמניכה רביד הזהב.

   ותלתי ובשלישית המלכות ישלט.

8. (ח)אֱדַיִן עָלִּין כֹּל חַכִּימֵי מַלְכָּא וְלָא־כָהֲלִין כְּתָבָא לְמִקְרֵא וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעָה לְמַלְכָּא

   מצודת דוד:אדין. אז נכנסו כל חכמי המלך ולא יכלו לקרוא את הכתב ולהודיע למלך את הפתרון וכאומר אם לקרות לא ידעו איך א״כ יוכלו להודיע הפתרון:

   עוד פירושים על פסוק ח: רש"י, מלבי"ם

   רש"י

   עלין. נכנסין:

   מלבי"ם

   אז נכנסו כל חכמי בבל ולא ידעו לקרא הכתב ולהגיד הפתרון, שלפעמים ידעו הכתב ולא ידעו פתרונו, ולפעמים ידעו הפתרון הגם שלא יקראו הכתב, שעל ידי קסם ואצטגנינות ידעו את הנגזר ע"פ משפטי הכוכבים והתולדות, והם לא ידעו שניהם:

9. (ט)אֱדַיִן מַלְכָּא בֵלְשַׁאצַּר שַׂגִּיא מִתְבָּהַל וְזִיוֺהִי שָׁנַיִן עֲלוֹהִי וְרַבְרְבָנוֹהִי מִשְׁתַּבְּשִׁין

   מצודת דוד:אדין. אז נבהל המלך הרבה מאוד וזוהר פניו נשתנה עליו עוד יותר והשרים היו משובשים ומבולבלים בדעתם מגודל החרדה:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   משתבשין. ענין בלבול ושבוש הדעת:

   רש"י

   שגיא מתבהל. הרבה מתפחד:

   משתבשין. נחפזין:

   מלבי"ם

   השאלות: (ט) פסוק ט' כבר נאמר בפסוק ו'?:

   אדין, אז המלך בלשאצר נתבהל מאד, וזיוו נשתנה [מאד], יותר ממה שנשתנה קודם, (כי מלת שגיא נמשך לשתים), ושריו נתבלבלו, ולא ידעו מה לעשות והבהלה הגדולה שנתוספה עתה, היה מג' טעמים, א] שלא ראה שום תקוה שידע את הדבר, ב] שעי"ז ראה שלא בא הדבר מאת אלהים השפלים או שדים וכד' [שבזה היו חכמי בבל יודעים לחשים וסגולות להפיק מהם רצון שיודיעו אותם את הדבר] רק שבא מאת האלהים העליון הנשגב, והוא לפ"ז ענין כולל וגדול מאד, ג] כי ההודעה אשר תבא מן השמים תהיה כדי שידעו את הרעה ויכינו א"ע להמלט ממנה ע"י תשובה מן החטא או ע"י מעשים ותחבולות, לא כן ההודעה שיבא רע ולא נודע מה, לא בא כדי להזהיר רק להפחיד ולבשר רעה אשר אין לה רפואה כלל, וכמ"ש ותבא אליך רעה לא תדע שחרה:

   אבן עזרא

   משתבשין כמשמעו, כאדם לא ידע מה לעשות.

10. (י)מַלְכְּתָא לָקֳבֵל מִלֵּי מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּת עֲנָת מַלְכְּתָא וַאֲמֶרֶת מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי אַל־יְבַהֲלוּךְ רַעְיוֹנָךְ וְזִיוָיךְ אַל־יִשְׁתַּנּוֹ

    מצודת דוד:מלכתא. המלכה אל מול דברי חרדת המלך ושריו נכנסה לבית המשתה והרימה קולה ואמרה המלך לעולם יחיה אל יבהל אותך מחשבתך וזוהר פניך אל ישתנה:

    עוד פירושים על פסוק י: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    רש"י

    מלכתא לקבל מלי מלכא. המלכה כלפי ששמעה את דברי המלך ושריו לבית המשתה באה:

    מלבי"ם

    מלכתא, י"מ שהוא אם המלך אשת נבוכדנצר [לדעת הראב"ע שבלשאצר היה בן נבוכדנצר] או אם אמו, וי"מ שהגם שיתר נשים היו בבית המשתה האשה המיוחדת למלכה נשארה בהיכלה, ולעומת דברי המלך ושריו נכנסה לבית המשתה, ואמר המלך יחי לעולם, אל יבהלו אותך רעיונך וזיוך אל ישתנה, ורצתה להסיר מלבו הפחד שפחד מטעמים הנזכרים למעלה:

    אבן עזרא

    מלכתא יש אומרים: אשת נבוכדנצר.

11. (יא)אִיתַי גְּבַר בְּמַלְכוּתָךְ דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּהּ וּבְיוֹמֵי אֲבוּךְ נַהִירוּ וְשָׂכְלְתָנוּ וְחָכְמָה כְּחָכְמַת־אֱלָהִין הִשְׁתְּכַחַת בֵּהּ וּמַלְכָּא נְבֻכַדְנֶצַּר אֲבוּךְ רַב חַרְטֻמִּין אָשְׁפִין כַּשְׂדָּאִין גָּזְרִין הֲקִימֵהּ אֲבוּךְ מַלְכָּא

    מצודת דוד:איתי. יש איש במדינת מלכותך אשר רוח אלהים קדושים בו ובימי אביך נמצא בו הארה ושכל וחכמה כחכמת אלהים: רב. שר על החרטומים וכו׳ העמידו:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    נהירו. הארה כמו ואל תופע עליו נהרה (איוב ג׳:ד׳):

    רש"י

    איתי גבר. יש אדם במלכותך אשר רוח קדושים בו:

    כחכמת אלהין. מלאכים:

    הקימיה. מנהו שר על כולם:

    מלבי"ם

    השאלות: (יא - יב) יש בפסוקים אלה כפל ויתרון ואריכות לשון?:

    איתי, מה שאתה מתפחד באשר תתיאש מלדעת פתרון הדברים אחר שנעלם מן החכמים, יש איש במלכותך אשר רוח אלהים קדושים בו, ובימי אביך נמצא בו אור ושכל וחכמה כחכמת אלהים, ר"ל והגם שנעלם מחכמיך יש תקוה שהוא ידע זאת על ידי רוח אלהים אשר בו, והגם שיצא הדבר מאלהים עליון הלא נמצא בו רוח אלהים קדושים לדעת סודותיו ורזיו, ונגד מה שעתה מתפחד שע"י שבא ההודעה בענין שא"א לדעת פתרונה זה סימן שאין עוד תקוה להנצל ממנה, ולא בא ההודעה כדי להודיע שיחשבו מחשבות אל ההצלה מן הרע כי אין תקוה, עז"א המלך נבוכדנצר אביך רב החרטומים והאשפים הקים אותו המלך אביך, שהלא יש איש שידע הפתרון, וא"כ לא הודיעו הדבר באופן שלא יודע ענינו, ולא תאמר שהלא לא ידעת מהאיש, כי הוא איש נודע בשערים שהוא רב החרטומים וכל החכמים, וכשקראת את חכמי בבל היה לך לקרוא האיש הגדול מכולם, ולא תאמר שלא ידעת ממנו שהלא הקימיה נבוכדנצר אביך והיה ראוי שתדע ממנו, שהבן יודע מה שנעשה בבית אביו:

    אבן עזרא

    נהירו כמו: ונהורא.

12. (יב)כָּל־קֳבֵל דִּי רוּחַ יַתִּירָה וּמַנְדַּע וְשָׂכְלְתָנוּ מְפַשַּׁר חֶלְמִין וַאַחֲוָיַת אֲחִידָן וּמְשָׁרֵא קִטְרִין הִשְׁתְּכַחַת בֵּהּ בְּדָנִיֵּאל דִּי־מַלְכָּא שָׂם־שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר כְּעַן דָּנִיֵּאל יִתְקְרֵי וּפִשְׁרָה יְהַחֲוֵה

    מצודת דוד:כל קבל. בעבור אשר רוח חכמה יתירה ומרובה ודעת והשכל ופתרון חלומות והגדות חידות והתרת דברים קשורים וסתומים כל אלה נמצא בו בדניאל אשר המלך קרא שמו בלטשאצר וכאומרת אם לא היה נמצא בו כל הדברים האלה לא היה מסכים על ידי אשפנז לקראו בשם אלהיו: כען. עתה יקראו את דניאל והוא יגיד אף את הפתרון וכאומרת אולי יורה הדבר עוד על טובה ואף אם על רעה תדע להזהר:

    עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    רש"י

    כל קבל וגו'. כלפי אשר רוח יתירה ודעת השכל יש בו והגדת חידות:

    ומשרא קטרין. סתום כל סתר נמצא בו בדניאל:

    מלבי"ם

    כל קבל, ולא תחשוב שהוא חכם בענינים אחרים לא בענינים כאלה, לא כן, כי לעומת שרוח יתירא [ורוח] מדע ושכל (אשר הרוח ההוא הוא) פותר חלומות ומגלה חדות ומתיר קשרים נמצא בו בדניאל אשר המלך שם שמו בלטשאצר, שמה שעשאו לרב החרטומים והאשפים היה מפני הרוח שנמצא בו, שעל ידו יוכל לפתור חלומות וחדות ודברים נעלמים, וא"כ נודע לכל שהוא הגדול מכולם לדעת תעלומות כאלה, ולא בא ההודעה מאת אלהים בענין שיהיה ערפל חתולתה, רק יודע אלהים שתשאל מאת דניאל ויגד לך, ולכן עתה דניאל יקרא ויחוה הפתרון, ובמ"ש כאן דניאל יתקרי נכלל עוד כוונה, כי נבוכדנצר שם שמו בלטשאצר כשם אלהיו, וגם המלך נקרא בשם הכבוד הזה ומאז הומלך בלשאצר לא יתכן שיקרא איש אחר בשם הכבוד של המלך, לכן אמרה שעתה דניאל יתקרי יקרא בשם דניאל לא בשם בלאשאצר, שאין זה מזיק לו לחכמתו שבכ"ז פשריה יחוה:

    אבן עזרא

    ואחוית אחידן מגיד חידות ומתיר קשורים.

13. (יג)בֵּאדַיִן דָּנִיֵּאל הֻעַל קֳדָם מַלְכָּא עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל אַנְתְּ־הוּא דָנִיֵּאל דִּי־מִן־בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד דִּי הַיְתִי מַלְכָּא אַבִי מִן־יְהוּד

    מצודת דוד:באדין. אז הוכנס דניאל לפני המלך: אנת. אתה הוא דניאל אשר מן בני הגולה של יהודה אשר הביא המלך אבי מן יהודה:

    עוד פירושים על פסוק יג: מלבי"ם

    מלבי"ם

    השאלות: (יג - יד) למה א"ל שהוא מן בני הגלות ושאביו הביאו מן יהוד?, ומ"ש בפסוק י"ד ושמעת עלך כפול עם מ"ש בפסוק ט"ו ואנא שמעית עלך?:

    באדין, אז הובא דניאל לפני המלך, אמר לו המלך אנת הוא וכו', הקדים לכבדו ולהגדיל כבודו, שהגם שהיה מן הגולים שהיו בזוים ושפלים בימים ההם, היה הבדל בין הגלות שבאו בימי צדקיהו שהם היו בזוים בעיני הכשדים, ובין הגולה הראשונה שבאו בימי יהויכין שהיו בכב' ובמעלה כמבואר בירמ' (סי' כ"ד), וכמ"ש במרדכי, אשר הגלה עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה אשר הגלה נבוכדנצר שהם היו בחשיבות שהגולה שהגלתה עם צדקיהו לא היה ע"י נבוכדנצר רק ע"י נבוזראדן רב טבחים והיו בזוים, בשגם דניאל שהוא מן הילדים שהביא המלך לעמוד בהיכלו, ועז"א אנת הוא דניאל מן בני גלותא די יהוד ואינך מבני הגולה הבזוים שהביא רק טבחים, רק מן בני הגולה שהביא אבי מיהודה שהם במעלה וחשיבות:

14. (יד)וְשִׁמְעֵת עֲלָךְ דִּי רוּחַ אֱלָהִין בָּךְ וְנַהִירוּ וְשָׂכְלְתָנוּ וְחָכְמָה יַתִּירָה הִשְׁתְּכַחַת בָּךְ

    מצודת דוד:ושמעת. שמעתי עליך אשר רוח אלהים בך והארה והשכל וחכמה יתירה ומרובה נמצא בך:

    עוד פירושים על פסוק יד: מלבי"ם

    מלבי"ם

    ושמעת, זאת שנית אתה חשוב מצד שמע שמעך הטוב שכבר שמעתי שמעך די רוח אלהין בך וכו', וכתר שם טוב עולה על כולם:

15. (טו)וּכְעַן הֻעַלּוּ קָדָמַי חַכִּימַיָּא אָשְׁפַיָּא דִּי־כְתָבָה דְנָה יִקְרוֹן וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַנִי וְלָא־כָהֲלִין פְּשַׁר־מִלְּתָא לְהַחֲוָיָה

    מצודת דוד:וכען. ועתה הוכנסו לפני החכמים האשפים אשר יקראו הכתב הזה ולהודיע לי הפתרון ולא יכלו להגיד פתרון הדבר ואף שגם קרוא מקרא לא יוכלו הנה כחש לו לכסות קלון חכמי עמו מה דאפשר:

    עוד פירושים על פסוק טו: מלבי"ם

    מלבי"ם

    וכען, אחרי שדבר עמו דברים להגדיל מעלתו, הודיעהו המבוקש, שאחר שהובאו לפני החכמים והאשפים שיקראו כתב הזה ויודיעוני פתרונו ולא יכלו לחוות פתרון הדבר, ושמעתי עליך שתוכל לפתור פתרונות ולהתיר קשרים, ועתה אם תוכל לקרא הכתב ולהודיע הפתרון תלבש ארגמן ורביד זהב על צואריך ושליש במלכות תמשול:

16. (טז)וַאֲנָה שִׁמְעֵת עֲלָךְ דִּי־תִיכּוּל פִּשְׁרִין לְמִפְשַׁר וְקִטְרִין לְמִשְׁרֵא כְּעַן הֵן תִּכוּל כְּתָבָא לְמִקְרֵא וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַנִי אַרְגְּוָנָא תִלְבַּשׁ וְהַמְנִיכָא דִי־דַהֲבָא עַל־צַוְּארָךְ וְתַלְתָּא בְמַלְכוּתָא תִּשְׁלַט

    מצודת דוד:ואנה. ואני שמעתי עליך אשר תוכל לפתור פתרון דבר ולהתיר דברים קשורים וסתומים: כען. עתה אם תוכל לקרוא את הכתב כאשר קראו חכמי עמי ועוד תוסיף עליהם להודיע לי אף הפתרון אזי תלבש מלבוש ארגמן ורביד של זהב יושם על צוארך ותמשול בשליש המלכות:

    עוד פירושים על פסוק טז: רש"י

    רש"י

    תכול. אם תוכל:

17. (יז)בֵּאדַיִן עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר קֳדָם מַלְכָּא מַתְּנָתָךְ לָךְ לֶהֶוְיָן וּנְבָזְבְּיָתָךְ לְאָחֳרָן הַב בְּרַם כְּתָבָא אֶקְרֵא לְמַלְכָּא וּפִשְׁרָא אֲהוֹדְעִנֵּהּ

    מצודת דוד:באדין. אז השיב דניאל ואמר לפני המלך מתנותך יהיה לעצמך ומרבית הבזבוז שאתה רוצה לבזבז תן לאחר וכאומר אף אם תתן לחכמי בני עמך בעבור הקריאה לבד לא אתקנא בהם: ברם. אבל אקרא הכתב למלך ואגיד לו אף הפתרון ומבלי מתן:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    ונבזביתך. ענין דורון גדול כמו מתנן ונבזבה (לעיל ב):

    רש"י

    ונבזביתך. דורנותך:

    לאחרן הב. לאחר תן:

    מלבי"ם

    השאלות: (יז) למה א"ל מתנתך לך תהוין שזה כמבזה את המלך ומנאץ מתנותיו:

    אז ענה דניאל ואמר לפני המלך מתנותיך לך יהיו ובזבוזיך תן לאחרים אבל הכתב אקרא להמלך ואודיעהו הפתרון, על מ"ש לו שילבוש ארגמן ורביד זהב וישלוט שליש במלכות, א"ל שמתנה זו יהיה לו, ר"ל שהוא ימשול בכל המלכות מבלי מגרעת, ואם ירצה לבזבז ממון והון רב יתנהו לאחרים, כי לי אין מגיע שכר ע"ז כי לא אעשה דבר רשום גדול שיגיע לי שכר, כי רק הכתב אקרא והוא דבר נקל, למי שיודע צורת האותיות שבו נכתב הכתב הלז, וכשאקרא הכתב בקל אודיע הפתרון, שהפתרון גלוי ומבואר, ומתנות ויקר כזה אין ראוי בעבור דבר קטן כזה, בשגם שאני מחוייב להודיע להמלך דבר הנוגע אליו בלי בצע ושכר:

18. (יח)אַנְתְּ מַלְכָּא אֱלָהָא עִלָּאָה מַלְכוּתָא וּרְבוּתָא וִיקָרָא וְהַדְרָה יְהַב לִנְבֻכַדְנֶצַּר אֲבוּךְ

    מצודת דוד:אנת. אתה המלך שמע נא הנה אלהי עליון נתן לנ״נ אבוך מלכות וגדולה וכבוד ותפארת:

    עוד פירושים על פסוק יח: מלבי"ם, אבן עזרא

    מלבי"ם

    השאלות: (יח - כד) למה הקדים לאמר לו כל ההקדמה הזאת והוא לא נקרא רק לקרוא את הכתב ולהודיע הפתרון לא להוכיח את המלך בתוכחת מגולה כזו ולהזכיר לו עונותיו, והלא בקל ישפך עליו המלך כאש חמתו והכתוב אומר אל תוכח לץ פן ישנאך?:

    אנת מלכא, א"ל הצעה שעל ידם יובן פתרון הכתב, הקדים לאמר שמה שהוא מלך הוא בכח אביו, ע"י שה' נתן המלוכה לנבוכדנצר ועל ידו נתן ממשלה גם לבניו אחריו, כמ"ש ועבדו אותו ואת בנו ואת בן בנו, וז"ש אנת הוא מלכא בעבור שאלהא עלאה מלכותא וכו' יהב לנבוכדנצר אביך, שע"י מלכות נבוכדנצר שהוא מה' גם אתה מלכא, ואמר שה' נתן לנבוכדנצר מלכותא ורבותא ויקרא והדרא, מלכותא הוא מה שנעשה מלך בתחלה, ואח"כ נתן לו גדולה שכבש את מלכות אשור ויתר ממלכות, ואח"כ נתן לו יקר וכבוד:

    אבן עזרא

    אנת הטעם שמע אתה המלך.

19. (יט)וּמִן־רְבוּתָא דִּי יְהַב־לֵהּ כֹּל עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא הֲווֹ זָיְעִין וְדָחֲלִין מִן־קֳדָמוֹהִי דִּי־הֲוָה צָבֵא הֲוָא קָטֵל וְדִי־הֲוָה צָבֵא הֲוָה מַחֵא וְדִי־הֲוָה צָבֵא הֲוָה מָרִים וְדִי־הֲוָה צָבֵא הֲוָה מַשְׁפִּיל

    מצודת דוד:ומן רבותא. ומרוב הגדולה אשר נתן לו כל עממיא וכו׳ היו חרדים ומתפחדים מפניו: די הוה. אשר היה רוצה היה הורג ואשר היה רוצה היה מכה ואשר היה רוצה היה מגביה ואשר היה רוצה היה משפיל:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    זייעין. ענין חרדה ורתת כמו והיה רק זועה (ישעיה כח):

    רש"י

    די הוה צבא. למי שהיה חפץ:

    הוה מחא. מחייה:

    מלבי"ם

    ומן רבותא, וע"י הגדולה שמלך בכפה ונתגדל מלכותו פחדו ויראו מפניו כל העמים, ובאר טעם הפחד מפני שלמי שרצה היה ממית וכשרצה החיה, וכן היה מרים ומשפיל ברצונו, ר"ל שיש מלכים שמולכים בצירוף יועצים ושרים ואין להם יכולת לעשות כל מה שירצו, אבל הוא מלך מלכות בלתי מוגבלת והיה הכל תלוי ברצונו, וכמ"ש איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא מכש"פ שם:

    אבן עזרא

    זייעין כמו: ולא זע ממנו.

20. (כ)וּכְדִי רִם לִבְבֵהּ וְרוּחֵהּ תִּקְפַת לַהֲזָדָה הָנְחַת מִן־כָּרְסֵא מַלְכוּתֵהּ וִיקָרָה הֶעְדִּיוּ מִנֵּהּ

    מצודת דוד:וכדי. וכאשר רם לבבו להתגאות וחיזק רוחו להרשיע אז הורד מן כסא מלכותו והוסר הכבוד ממנו:

    עוד פירושים על פסוק כ: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    רש"י

    וכדי רם לבביה. וכאשר רם לבבו:

    להזדה. להרשיע:

    הנחת. הוריד:

    העדיו מינה. הסירו ממנו:

    מלבי"ם

    וכדי ובכ"ז ע"י שרם לבבו ולא הכיר גדולת בוראו, הורד ממלכותו ונעשה כבהמה וכו' עד שהכיר שאלהים עליון שולט במלכות בני אדם:

    אבן עזרא

    להזדה דרך זדון.

    וטעם וכל ארחתך ליה שאתה בידו והוא מוליכך למקום חפצו כמו רסן הסוס ביד הרוכב. ויפת אמר: ובאחריתך תלך אליו על דרך: והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה.

21. (כא)וּמִן־בְּנֵי אֲנָשָׁא טְרִיד וְלִבְבֵהּ עִם־חֵיוְתָא שַׁוִּיְו וְעִם־עֲרָדַיָּא מְדוֹרֵהּ עִשְׂבָּא כְתוֹרִין יְטַעֲמוּנֵּהּ וּמִטַּל שְׁמַיָּא גִּשְׁמֵהּ יִצְטַבַּע עַד דִּי־יְדַע דִּי־שַׁלִּיט אֱלָהָא עִלָּאָה בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא וּלְמַן־דִּי יִצְבֵּה יְהָקֵים עֲלַהּ

    מצודת דוד:ומן בני אנשא. מן בני אדם נתגרש והושם לבבו עם החיות להיות דומה להם ועם הפראים היה מושבו וכבקרים האכילו עשב השדה ומטל השמים נתכבד גופו כי ישב מבלי מחסה: עד די. עד אשר ידע והכיר אשר אלהי עליון מושל במלכות אנשים ולמי אשר יחפוץ יעמיד על המלוכה:

    עוד פירושים על פסוק כא: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    ערדיא. פראים כמו ומוסרות ערוד (איוב ל״ט:ה׳):

    רש"י

    טריד. נגרש:

22. (כב)וְאַנְתְּ בְּרֵהּ בֵּלְשַׁאצַּר לָא הַשְׁפֵּלְתְּ לִבְבָךְ כָּל־קֳבֵל דִּי כָל־דְּנָה יְדַעְתָּ

    מצודת דוד:ואנת. ואתה בנו בלשאצר לא הכנעת לבך בעבור אשר ידעת כל זאת:

    עוד פירושים על פסוק כב: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    כל קבל די כל דנה ידעת. כל עומת אשר כל זה ידעת שאירע לאביך והיה לך להיות ירא מלפני הקב"ה:

    מלבי"ם

    ואנת, ואתה שאתה בנו וידעת מכל זה והיה לך לקחת מוסר ממה שקרה לאביך, בכ"ז לא די שלא השפלת לבבך, כי עוד התרוממת על מאריה שמיא כאלו נצחת אותו וחללת כלי ביתו, וחושב כל מה שפשע בזה כמו שהתבאר למעלה (פסוק ב' ג' ד'), וביותר שנתן שבח לאלהי כסף וזהב ולא לאלהים שנשמתו בידו, וכל דרכיו מיוחסים לו:

23. (כג)וְעַל מָרֵא־שְׁמַיָּא הִתְרוֹמַמְתָּ וּלְמָאנַיָּא דִי־בַיְתֵהּ הַיְתִיו קָדָמָךְ וְאַנְתְּ וְרַבְרְבָנָךְ שֵׁגְלָתָךְ וּלְחֵנָתָךְ חַמְרָא שָׁתַיִן בְּהוֹן וְלֵאלָהֵי כַסְפָּא־וְדַהֲבָא נְחָשָׁא פַרְזְלָא אָעָא וְאַבְנָא דִּי לָא־חָזַיִן וְלָא־שָׁמְעִין וְלָא יָדְעִין שַׁבַּחְתָּ וְלֵאלָהָא דִּי־נִשְׁמְתָךְ בִּידֵהּ וְכָל־אֹרְחָתָךְ לֵהּ לָא הַדַּרְתָּ

    מצודת דוד:ועל מרא. ועל אדון השמים נתגאית ואת הכלים של ביתו הביאו לפניך ואתה והשרים שלך והמלכה שלך ופלגשך שתו בהם יין: ולאלהי כספא וכו׳. אשר לא יראו ולא ישמעו ולא ידעו מאומה הנה להם שבחת: ולאלהא. אבל אל האלוה אשר נשמתך בידו וכל דרכך מסורים לו והמה בידו הנה אותו לא פארת:

24. (כד)בֵּאדַיִן מִן־קֳדָמוֹהִי שְׁלִיַחַ פַּסָּא דִי־יְדָא וּכְתָבָא דְנָה רְשִׁים

    מצודת דוד:באדין. אז בעבור זה נשלח מלפניו כף של יד וכתב את הכתב הזה:

    עוד פירושים על פסוק כד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    רשים. ענין כתיבה וכן את הרשום בכתב (לקמן י):

    רש"י

    שליח פסא די ידא. נשלח כף יד:

    וכתבא דנה רשים. וזה המכתב אשר חקק:

    מלבי"ם

    השאלות: (כה - כח) למה כפל מנא מנא, והוא לא פתר רק מנין אחד?, ולמה המנין והמשקל?, ואיך הוציא מן פרסין פריסת המלכות וגם פרס?:

    באדין, לכן מלפניו נשלח כף היד ורשם כתב הזה, ועתה זה פי' הכתב והפתרון, הכתב הוא מנה מנה, והפתרון הוא מנה אלהא מלכותך, (וע"ז אמר שנית ודנא כתבא, מגביל אל מ"ש ודנא פשריה), ור"ל מ"ש שתי פעמים מנה, מורה על שני מנינים שמנה ה', כי מפי ירמיה נאמר ועבדו הגוים האלה את מלך בבל שבעים שנה והיה כמלאת שבעים שנה אפקוד על מלך בבל (ירמיה כ"ה י"א י"ב), ועוד נאמר ועבדו אותו כל הגוים ואת בנו ואת בן בנו (שם כ"ז), ומצד המנין של שבעים שנה כלה זמן מלכות בבל, אבל מצד המנין של ימי בן בנו שצריכים לעבוד אותו, אם היה לבלשצאר זכות לחיות עוד היו צריכים הגוים לעבוד אותו ומצד זה היתה המלוכה ראויה לו, כמ"ש ועבדו את בן בנו, ומנין השני מנה אלהים מלכותך והשלמה שהמלכות הכללי השלמה כמלאת שבעים שנה, ובענין זה שהדבר שקול אם ישקיף על מנין המלכות הכללי או על מנין שני חיי המלך, צריך להניח הדבר על כפות המאזנים, ועז"א.

25. (כה)וּדְנָה כְתָבָא דִּי רְשִׁים מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין

    מצודת דוד:ודנה. וזהו קריאת הכתב אשר כתב מנא מנא וכו׳ וארז״ל הכתב היה מסודר בשלש שורות זו למטה מזו ובהעליונה היה כתוב ממתו״ס ובשניה היה כתוב ננקפ״י ובשלישית היה כתוב אאלר״ן ולזה לא יוכלו חכמיו לקרותו כי הם קראו כל שורה לעצמה ולא היה להם שום ענין והבנה אבל דניאל קרא מלמעלה למטה ר״ל תיבה הראשונה עשה מצרוף שלש אותיות הראשונות שבשלש השורות ויצא א״כ תיבת מנ״א וכן מצרוף האותיות השניות יצא תיבת מנ״א ומהשלישית יצא תיבת תק״ל ומהרביעית יצא ופ״ר ומהחמישית יצא סי״ן וצרף הרביעית עם החמישית והרי ופרסי״ן:

    עוד פירושים על פסוק כה: אבן עזרא

    אבן עזרא

    רשים רשם וכמוהו רשום בכתב.

    מנא כל דבר שיסופר יחשוב. ועוד: כי מלת פרסין שנים. פרס האחד, שהוא פריסת שבירת מלכותו וכריתותם. ופרס השני, מגזרת מדי ופרס, על כן אמר: ויהיבת למדי ופרס.

26. (כו)דְּנָה פְּשַׁר־מִלְּתָא מְנֵא מְנָה־אֱלָהָא מַלְכוּתָךְ וְהַשְׁלְמַהּ

    מצודת דוד:דנה. זה פתרון הדבר: מנא. ר״ל פתרון של תיבת מנא הוא לומר שהאלהים מנה מנין ימי מלכותך והשלים אותה כי בא מועד והשנות הדבר פעמים לומר שהמנין בדקדוק:

    עוד פירושים על פסוק כו: רש"י

    רש"י

    מנא מנא. מנה אלהא כלומר מנא זהו פירושו מנה אלהא מלכותך:

    והשלמה. חשב קץ שנפסק מלכות של אביך וזרעו ומצא שכבר הושלמה:

27. (כז)תְּקֵל תְּקִילְתָּה בְמֹאזַנְיָא וְהִשְׁתְּכַחַתְּ חַסִּיר

    מצודת דוד:תקל. פתרון של תקל הוא לומר נשקלת לפניו במאזני משקל ונמצאת חסר ר״ל לא נמצא בך זכות להכריע הרשע ולהאריך הזמן:

    עוד פירושים על פסוק כז: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    תקל תקילתא במאזניא. תקל זהו פירושו נשקלת לפניו במאזנים ונמצאת חסר מכל צדקה:

    מלבי"ם

    תקל תקלתא במאזניא, ששקל זכיותיו וחובותיו, ונמצאת חסיר כי הכריע הכף לחובה ע"י שבזה כלי בית האלהים, ולכן.

28. (כח)פְּרֵס פְּרִיסַת מַלְכוּתָךְ וִיהִיבַת לְמָדַי וּפָרָס

    מצודת דוד:פרס. ר״ל פתרון של ופרסין הוא לומר אשר נשברה מלכותך ונתונה היא למדי ופרס וזהו ופרסין בלשון רבים ע״ש הפריסה וע״ש פרס והוי״ו היתירה היא המורה על מדי שהיו לאחדים עם פרס כי הוי״ו בא להוסיף וכאומר מדי ופרס:

    עוד פירושים על פסוק כח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    פרס. ענין שבירה כמו הלא פרוס לרעב לחמך (ישעיהו נ״ח:ז׳):

    רש"י

    פרס פריסת מלכותך וגו'. כלומר ופרסין משמע שני פרסין האחד פריסת מלכותך נשתברה מלכותך והשני שנתנה למדי ופרס:

    מלבי"ם

    פרס, פריסת מלכותך, שבר מלכותו לשנים, שהשנים הנותרות שהיה ראוי למלוך מצד שני חייו, נתן למדי ופרס, שמלשון פרסין בל"ר לקח ג"כ מלת פרס, כי הגם שדריוש קבל המלכות תחלה לא מלך רק שנה אחת, וידע דניאל שאח"כ יירשנו כורש חתנו והמלכות תשאר ביד פרס, וע"כ אמר שמדי יקח המלכות תחלה כל ימי חיי דריוש ותשאר אח"כ ביד פרס:

29. (כט)בֵּאדַיִן אֲמַר בֵּלְשַׁאצַּר וְהַלְבִּישׁוּ לְדָנִיֵּאל אַרְגְּוָנָא וְהַמְנִיכָא דִי־דַהֲבָא עַל־צַוְּארֵהּ וְהַכְרִזוּ עֲלוֹהִי דִּי־לֶהֱוֵא שַׁלִּיט תַּלְתָּא בְּמַלְכוּתָא

    מצודת דוד:באדין. אז אמר בלשאצר והלבישו את דניאל מלבוש ארגמן ושמו על צוארו רביד של זהב והכריזו עליו אשר יהיה מושל שליש במלכות:

    עוד פירושים על פסוק כט: מלבי"ם

    מלבי"ם

    באדין, בלשאצר חשב כי לימים רבים הוא נבא, ונתן לדניאל שליש המלכות, כפי הבטחתו, אבל הגזירה נתקיימה תיכף עוד באותה לילה שהרגוהו סריסיו, והודיעו הדבר לחיל מדי ופרס ויבואו העירה, ולפי ספורי דה"י קבלו אנשי בבל בעצמם את דריוש למלך עליהם, ועז"א:

30. (ל)בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר מַלְכָּא כַשְׂדָּאָה

    מצודת דוד:בה בליליא. בלילה ההוא נהרג בלשאצר מלך כשדים:

    עוד פירושים על פסוק ל: אבן עזרא

    אבן עזרא

    קטיל נהרג, כמו: יקטול עני ואביון.