עמוס פרק ב׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם ואבן עזרא.

1. (א)כֹּה אָמַר יְהוָה עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי מוֹאָב וְעַל־אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל־שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ־אֱדוֹם לַשִּׂיד

   מצודת דוד:על שרפו וגו׳. הוא מה שנאמר ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה על החומה ויהי קצף גדול על ישראל (מ״ב ו) ופי׳ שמלך מואב לקח בן מלך אדום הראוי למלוך ושרפו כליל כעולה ואז קצף מלך אדום על ישראל כל כי בעבורם באה לו הרעה ההיא ולא ראו להצילו א״כ ע״י מלך מואב נתעורר קצף על ישראל לכן יקבל מואב גמול: לשיד. ר״ל עד שנעשו דק ולבן כסיד כדרך העצם אחר השריפה:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   לשיד. כמו לסיד בסמ״ך:

   רש"י

   על שרפו עצמות וגו'. פעם אחת נפל מלך אדום ביד מלך מואב ושרפו עצמותיו וטחום בקירות הבית ותבע הקב"ה אונאת המלך שנהגו בו בזיון:

   מלבי"ם

   על שלשה פשעי מואב פי' מהרי"א שהתחיל נבואתו על דמשק שנלחמו בגלעד באכזריות חמה, ואח"כ בעזה וצור שעזרו לאדום, ואח"כ באדום עצמו שהרעו לישראל, ואחר זה נבא שיעניש את האומות שהיו סבה לכל זאת, שבני עמון היו הסבה לרעה שעשו דמשק, כי הם התחילו ללחום בגלעד ולקחת את גבולה ועי"כ ערב לב דמשק לבא אחריהם להשמיד ולהחרים, והסבה לרעת בני אדום שנגררו אחריהם פלשת וצור, היה מה ששרפו עצמות מלך אדום לשיד כי אדום היה בברית עם ישראל, ובימי יהורם ויהושפט הלך אדום עמהם להלחם עם מואב, ואז תפס מלך מואב את בן הבכור של מלך אדום אשר ימלוך תחתיו (ולכן קראו פה מלך אדום) ויעלהו עולה על החומה וישרפהו לשיד, ושם כתיב ויהי קצף על ישראל, שפי' שאז קצף אדום על ישראל על שלא הצילוהו מיד מלך מואב, ומאז התחיל אדום ללחום עם ישראל וכמ"ש (במלכים ב ח׳:ט״ז) שבימי יהורם בן יהושפט (שמלך בשנת חמש ליורם בן אחאב) פשע אדום מתחת יהודה, ומאז התחיל להרע לישראל ושמר לו איבת נצח, ומואב היה הסבה לזה ולכן נענש, ועז"א (ירמיהו מ״ח:ל״ה) במפלת מואב והשבתי למואב מעלה במה ומקטיר לאלהיו, שזה מדה כנגד מדה:

   אבן עזרא

   כה, עצמות מלך אדום לשיד דרך בזיון והוא מבני יצחק. ויש אומרים: על דבר ויעלהו עולה ואחר כך שרפו, או אז שרפו.

2. (ב)וְשִׁלַּחְתִּי־אֵשׁ בְּמוֹאָב וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת הַקְּרִיּוֹת וּמֵת בְּשָׁאוֹן מוֹאָב בִּתְרוּעָה בְּקוֹל שׁוֹפָר

   מצודת דוד:ומת בשאון מואב. מואב ימות בשאון המלחמה בעת יריע האויב בקול שופר:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   הקריות. שם מחוז:

   בשאון. ענין המייה:

   רש"י

   קריות. שם מקום כד"א (שם מח) על קריות ועל בצרה:

   בשאון. קול המון מלחמה:

   מלבי"ם

   ושלחתי, ואכלה ארמנות הקריות, ערים המבצרים שבמואב, ומת בשאון מואב ר"ל שלא ילחם כלל רק בשמעו קול השאון והתרועה ימות מרוב הפחד, ומוסיף שימות בשמעו קול שופר, ולא יתחזק להלחם כלל, כמ"ש (ירמיהו מ״ח:ל״ט) איך הפנה עורף מואב בוש והיה מואב לשחוק ולמחתה לכל סביביו.

   אבן עזרא

   ושלחתי, הקריות שם מקום.

3. (ג)וְהִכְרַתִּי שׁוֹפֵט מִקִּרְבָּהּ וְכָל־שָׂרֶיהָ אֶהֱרוֹג עִמּוֹ אָמַר יְהוָה

   מצודת דוד:עמו. עם השופט ההוא:

   עוד פירושים על פסוק ג: אבן עזרא

   אבן עזרא

   והכרתי שופט הוא מלך והעד וכל שריה אהרוג עמו.

4. (ד)כֹּה אָמַר יְהוָה עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יְהוּדָה וְעַל־אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל־מָאֳסָם אֶת־תּוֹרַת יְהוָה וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ וַיַּתְעוּם כִּזְבֵיהֶם אֲשֶׁר־הָלְכוּ אֲבוֹתָם אַחֲרֵיהֶם

   מצודת דוד:ויתעום כזביהם. הנביאים המכזבים להם התעום מדרך הישר: אשר הלכו וגו׳. הם הם הנביאים המכזבים אשר הלכו אבותיהם אחריהם וכאומר הלא אבותיכם הלכו אחריהם ונכשלו והם לא לקחו מוסר:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ויתעום. מלשון תועה:

   מלבי"ם

   (ד-ה) כה אמר ה', הגם שהענשתי את כל האומות שהרעו לישראל אעניש גם את יהודה על שלשה פשעי יהודה שהם ע"ז ג"ע וש"ד שהיה ביניהם, ועל ארבעה וכו' על מאסם את תורת ה', ועי"כ את חקיו לא שמרו, שמה שלא שמרו את חקיו לא היה מצד היצה"ר ולתיאבון רק מצד הכפירה ומאסם בתורה, והסבה לזה היה כי ויתעום כזביהם שהם דעות כוזבות שהיה להם באמונה, שהגם שהם כזבים החזיקו בם מצד שהלכו אבותם אחריהם, ונקבעו ביניהם בירושת נחלה מאבות לבנים ולכן יקבלו ג"כ ענשם ושלחתי אש בירושלים:

   אבן עזרא

   כה, על מאסם והנה הכהנים מורי התורה עמהם.

5. (ה)וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בִּיהוּדָה וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִָם

   עוד פירושים על פסוק ה: אבן עזרא

   אבן עזרא

   ושלחתי זה נבוכדנצר והזכיר ירושלם בית מלכות יהודה.

6. (ו)כֹּה אָמַר יְהוָה עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל־אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל־מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם

   מצודת דוד:על מכרם וגו׳. ר״ל מטין דין הצדיק ומוכרים אותו במחיר שוחד הכסף: ואביון. מטין דין האביון בעבור מחיר שוחד מנעלים לרגליהם ר״ל אף במעט שוחד מטין את הדין:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   נעלים. מנעלי הרגל:

   רש"י

   על מכרם בכסף צדיק. הדיינין היו מוכרי' את מי שהיה זכאי בדין בכסף שוחד שהיו מקבלים מיד בעל דינו:

   ואביון בעבור נעלים. תרגם יונתן בשני מקומות (לקמן ח ו) בדיל דיחסנון ואומר אני שכך פירושו מטין משפט האביון כדי שיצטרך למכור שדהו שהיה לו בין שדות הדיינין וזה עוקף עליו ונוטלה בדמים קלים כדי לגדור ולנעול כל שדותיו יחד ולא יפסיק ביניהם:

   מלבי"ם

   כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל שהם עשרת השבטים שחטאו בע"ז וג"ע וש"ד, ועל ארבעה החטא הרביעי היה הוספה על כל הג' פשעים, שבכ"א הוסיפו לעשות את החטא בגודל האיכות והכמות וערבו עמו חטאים אחרים, הנה בחטא ש"ד הוסיפו מה שמכרו בכסף צדיק שע"י כסף שלקחו מכרו את הצדיק בדינו להריגה, אם השופטים ע"י שוחד ואם עדי שקר שהעידו עליו חטא מות ע"י שלקחו כסף, ולא בכסף הרבה כי גם מכרו אביון להריגה בעבור נעלים, בעד זוג מנעלים העידו עליו עדות שקר והשופטים דנוהו בעד שוחד מנעלים למיתה:

   אבן עזרא

   כה, על מכרם על השופטים ידבר והעד צדיק בריבו בהשפטו והנו נחשב כאילו מכרוהו.

7. (ז)הַשֹּׁאֲפִים עַל־עֲפַר־אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל־הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי

   מצודת דוד:השואפים. אשר מביטים אל עפר הארץ להיות מושבם בראש הדלים כי השופטים ההם משימים שוטרים תחתיהם לכוף הדלים לקיים דבר המשפט ואם ימאנו יקחום בשער ראשם ויפילום בארץ וירמסום ברגליהם והנה עפר הארץ בראש הדלים: ודרך ענוים יטו. מטים דרך ענוים להסב מדרך הפשוטה להטות דרך עקלתון כי יפחדו מהם ויסתתרו לבל יראום: ואיש ואביו. שניהם יחד ולא יבושו זה מזה: אל הנערה. ר״ל אל נערה המאורסה לזנות עמה: למען חלל. כאלו יתכוונו לחלל שם קדשי כי אם היה בעבור הנאה לבד מה להם ללכת אל ארוסה ושניהם יחד:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   השואפים. ענין הבטה אל הדבר והתוחלת לה וכן כעבד ישאף צל (איוב ז׳:ב׳):

   רש"י

   השואפים על עפר ארץ. על עפר ארץ שהם הולכים עליהם כל שאפם וכל מחשבתם בראש דלים הוא איך יגזלו אותם ויטלו את שלהם, שאיפה גולושי"ר בלע"ז:

   ודרך ענוים יטו וגו'. החלשים נוטים מדרכם והולכין דרך עקלתון מפני יראתם כמה דאת אמר (איוב כ״ד:ד׳) יטו אביונים מדרך:

   אל הנערה. המאורסה:

   מלבי"ם

   השואפים, ומי שכר העדי שקר ונתן שוחד, זה עשו אלה ששואפים ותאבים על עפר ארץ, לקחת עפר ארץ של הדל, ר"ל מעט כברת ארץ שיש לו, וזה יקחו בראש דלים, עם ראשם של הדלים, שע"י שיכרתו ראשו ויהרגוהו יקחו עפר ארצו ולכן ישכרו עליו עדי ודייני שקר, ועי"ז דרך ענוים יטו, יטו את דרכם לדונם משפט מות ולרצחם, כי ש"ד קל בעיניהם, ובענין ג"ע איש ואביו ילכו אל הנערה המאורשה, שזה מורה על רוב הפרצה מאד והעדר הבושת בפני ההורים בזה למען חלל את שם קדשי:

   אבן עזרא

   השואפים הטעם תשאפו מתי תסחבו ראש דלים על עפר ארץ ודי להם שפלותם.

   ודרך ענוים יטו מני אורח ישר שהוא אורחם, עד שהסירו הענוה מישראל, עד שלא יבוש ללכת איש עם אביו עם נערה ידוע.

8. (ח)וְעַל־בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ אֵצֶל כָּל־מִזְבֵּחַ וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם

   מצודת דוד:ועל בגדים חבולים יטו. ממשכנין בגדי המסרבים במשפטם ומטים עצמן לסמוך עליהם בעת הסעודה מה שהם סועדים אצל כל מזבח העשוי לפסילים: ויין ענושים ישתו. מענשים את המסרב לתת כסף ובו יקנו יין ושותין בבית העכו״ם:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   חבולים. ענין משכון כמו לא יחבול רחים (דברים כ״ד:ו׳):

   יטו. מל׳ הטייה ר״ל ישענו:

   ענושים. מל׳ עונש ממון:

   רש"י

   ועל בגדים חבולים יטו. תרגם יונתן על מטות שוויין דמשכון מסתחרין זוקפין מלוה על העניים וממשכנים אותם ועושים בגדיהם מצעות ומסובין עליהם בהטייה בעת סעודתם בית אלהיהם. בבית עכו"ם שהיתה להם אצל מזבח:

   יטו. לשון מסיבה שכל מסיבת סעוד' בהטייה היא שהוא נסמך על שמאלו:

   ויין ענושים. שעונשים אותם ממון ושותים בו יין:

   מלבי"ם

   ועל, ובענין ע"ז על בגדים חבלים יטו אצל כל מזבח, יחבלו בגדי העניים ויקדישו אותם למזבח הבעל לפרוש אותם אצל המזבח ולהסב עליהם באכלם מזבחי אליליהם, וכן היין שישתו בבית ע"ז לכבוד האלילים (כמ"ש אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם) הוא יין ענושים, שיקחו ממון מאת הצדיקים הענושים מהם בעונש ממון לשתות ממנו יין לע"ז, באופן שאם חטא ע"ז מעורב חטא גזל ושוד עניים ואנקת אביונים:

   אבן עזרא

   ועל ולקחת חבול מהאביון יטו משפט וזה יעשה בפרהסיא במקום התחברם למזבח הבעל, וככה ויין ענושים ישתו, שיענשו מי שאין עליו עונש והם שותים.

9. (ט)וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת־הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת

   מצודת דוד:ואנכי השמדתי. ר״ל הלא אף את העכו״ם אשר לא ידעוני אני מענשם בעונם כי הלא השמדתי מפניהם את האמורי שהיה גבהו כארז וחזק כאילן אלון: ואשמיד וגו׳. ר״ל השמדתיו בתכלית ולפי שהמשילו לאילן אמר לשון הנופל בהשחתת עץ פרי שמשירים הפירות ועוקרים השרשים:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   השמדתי. ענין כליון ואבדון:

   וחסון. ענין חוזק כמו והיה החסון לנעורת (ישעיהו א׳:ל״א):

   כאלונים. שם אילן החזק ביותר:

   רש"י

   כאלונים. קיישנ"ש בלע"ז:

   ואשמיד פריו ממעל. שרים העליונים:

   ושרשיו מתחת. שרים התחתונים ד"א הצרעה היתה מסמא עיניהם מלמעלה ומסרסתן מלמטן:

   מלבי"ם

   ואנכי, הנה ה' בטובו הכין הכנות שלא יטמאו בשקוצים אלה שהם ע"ז וג"ע, והיה בזה שתי הכנות, א] שהשמיד את האמורי מפניהם, שזה היה כדי שלא ילמדו ישראל מהם לעשות כתועבות האלה, כמ"ש בריש פרשת עריות כמעשה א"מ וכו' וכמעשה ארץ כנען לא תעשו, ומפרש בספרא (סי' קל"א) שהמצרים וביחוד מקום שגרו שם ישראל, וכן האמוריים וביחוד מקומות שכבשום ישראל היו מקולקלים בכל התועבות האלה, ולכן הוציאם ממצרים והשמיד את האמוריים שלא ילמדו ישראל ממעשיהם. וכמ"ש בתו"כ שהזמין לדור החייב שיבואו ישראל ויפרעו מהם כמ"ש בפי' שם. וא"כ איך תתעבו אתם בתועבות אלה אשר מפני זה השמדתי את האמורי. ולא תאמר שהאמורי נשמד בדרך הטבעי וע"י כיבוש שהיו ישראל חזקים מהם, לא כן כי היה כגובה ארזים גבהו במלוכה ושלטנות, וחסון הוא כאלונים מצד הכח והגבורה וגם הגובה מציין השר שלהם ממעל, שהמערכה והמזל שלהם היה גבוה ומוצלח בעת ההיא והוא בעצמו הוא חסון ותקיף והיה לו מבצרי מעוזים וגבורי חיל, וההשמדה עצמה היתה ג"כ למעלה מדרך הטבע, כי ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת שנמחו הפירות והשרשים ואבד כל זכר למו:

   אבן עזרא

   ואנכי כתוב כי השם פוקד עון הארץ על כן גזר להכחידם, כי חקותיהם ללכת איש ואביו לזנות והזכיר האמורי, כי הוא חזק מהשבעה וככה: כי לא שלם עון האמורי עד הנה. והנה משה הרג שני מלכי האמורי המזרחיים, ויהושע אמר לתת אותנו ביד האמורי המערבי, והנה ממנו יפחד.

10. (י)וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה לָרֶשֶׁת אֶת־אֶרֶץ הָאֱמֹרִי

    מצודת דוד:ואנכי העליתי. ר״ל ואתם הלא ידעתם אותי כי אנכי העליתי אתכם וגו׳ וספקתי צרכיכם במדבר ארבעים שנה לבוא לרשת את ארץ האמורי:

    עוד פירושים על פסוק י: מלבי"ם, אבן עזרא

    מלבי"ם

    ואנכי, וגם לתכלית זה העליתי אתכם מארץ מצרים ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה, שמפני שהיה בלבם מחשבת פיגול אשר למדו מן המצריים ולא היה יכול להביאם תכף לרשת ארץ ארץ האמורי שהיה מתירא פן ישובו לעשות כתועבות מצרים כמ"ש כי אתם ידעתם את אשר ישבתם בארץ מצרים ותראו את שקוציהם וכו' לכן הניעם ארבעים שנה במדבר, עד שמתו הדור הקודם במדבר והדור החדש ראו מעשי ה' והשגחתו ונצרפו ונזקקו במדבר (כמ"ש בארצות השלום דרוש ב' על פסוק אלה מסעי ב"י), וא"כ הלא הכינותי הכנות לבל תטמאו בע"ז ובג"ע ותועבות מצרים וכנען:

    אבן עזרא

    ואנכי הטעם שהולכתי אתכם ארבעים שנה עד שתלמדו חוקותי, ואחר כן תירשו האמורי.

11. (יא)וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים הַאַף אֵין־זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם־יְהוָה

    מצודת דוד:ואקים וגו׳. בכל ימי הדורות הקמתי מבניכם לנביאים והשריתי שכינתי עליהם: ומבחוריכם לנזירים. נתתי בלבם רוח טהרה להיות נזירים: האף אין זאת. ר״ל וכי גם זאת תכחשו לומר שלא היה זאת וכאומר הלא הוא דבר מפורסם וא״א לכחש בו:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    לנזירים. הוא ענין פרישה כי פורש עצמו מן היין והטומאה:

    רש"י

    לנזרים. תרגם יונתן למלפין שהיו פרושין מדרכי עם הארץ ועוסקים בתורה אין נזירה בכל מקום אלא ל' פרישה:

    האף אין זאת. בתמיה כלומ' כלום אתם יכולים להכחיש את זאת:

    מלבי"ם

    ואקום, ההכנה השנית עשיתי לזה, שלתקן שלא תהיו נמשכים אחרי ע"ז, הקימותי מבניכם לנביאים, שהנביא היה דבוק ברוח ה' בלא אמצעי וע"י שראו הנבואה שרויה ביניהם ידעו שה' משגיח עליהם בלי אמצעי, ולא היו צריכים לדרוש אל המתים והחמנים לדעת מהם עתידות, כמ"ש לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים וכו' כי הגוים אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך נביא מקרבך מאחיך וכו', ולמען יפריש אותם מג"ע הקימותי מבחוריכם לנזירים, שתכלית הנזירות הוא להפרש מעריות, כמ"ש למה נסמכה פ' סוטה אצל פ' נזיר שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר א"ע מן היין, האף אין זאת בני ישראל, ר"ל הלא לא לבד שלא שמרתם מצותי וחטאתם בע"ז וג"ע, האף ההכנות שישמרו אתכם מחטאים אלה תבטלו? עד שגם זאת אין ביניכם לא נביאים ולא נזירים, שעל ידם יתפשט באומה האמונה בה' והפרישות מעריות, כי:

    אבן עזרא

    ואקים גם שמתי רוחי על בניכם והתנבאו ללמדכם חוקותי והזכיר הבנים, כי אם יתנבא הזקן החכם אין לתמוה.

    ומבחוריכם שתולדותם לאהוב התענוג והשמחה, קדשתים להוכיחכם ולקדשכם.

    האף אין זאת תוכלו לכחש כי לא עשיתי זאת, ובעבור כי השלים בדברי הנזירים, החל מהם כמשפט הלשון.

12. (יב)וַתַּשְׁקוּ אֶת־הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל־הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ

    מצודת דוד:ותשקו. ר״ל פתיתם את הנזירים לשתות יין ומחיתם ביד הנביאים שלא ינבאו:

    עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    רש"י

    ותשקו את הנזירים יין. שלא יורו אתכם שהשיכור אסור להורות, ותשקו את הנזירים יין, תרגם יונתן ואטעיתון ית מלפיכון בחמר:

    לא תנבאו. לעמוס צוה כן אמציה כהן בית אל חוזה ברח לך אל ארץ יהודה (לקמן ז):

    מלבי"ם

    ותשקו את הנזירים יין שלא ימצא איש יורה דרך הפרישות, ועל הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו כדי שלא ימצא רוח קדשי בישראל ולא דורש האמונה האמתיית ומזהיר על ע"ז, לכן.

    אבן עזרא

    ותשקו הכרחתם אותם עד שנטמאו ושתו יין.

13. (יג)הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק תַּחְתֵּיכֶם כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר

    מצודת דוד:הנה אנכי. מוסב למעלה שאמר אם שלמתי גמול להעכו״ם אשר לא ידעוני כ״ש אתם שהרביתי להטיב עמכם ועכ״ז פשעתם בי כ״ש שאשלם לכם גמול ולכן הנה אני מביא עליכם צוקה במקומכם ולא תוכלו לברוח כי בכל מקום שתהיו תשיג לכם הצוקה: כאשר תעיק העגלה. אמר דרך משל כי העגלה אינה בעלת חיים שתעיק לה ור״ל כמו העגלה המלאה עמיר שהמשא קשה ונפוחה רב וכאילו תעיק אל העגלה בכל מקום מהלכתה כן יעיק להם במקומם בכל מקום שיהיו:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מעיק. ענין צוקה וצרה כמו מפני עקת רשע (תהילים נ״ה:ד׳):

    תחתיכם. במקומכם:

    עמיר. אלומות התבואה כמו ושכחת עומר (דברים כד):

    רש"י

    מעיק. תרגום של מציק:

    תחתיכם. את חנייתכם:

    תעיק העגלה. מכובד משא שעליה:

    מלבי"ם

    הנה אנכי מעיק תחתיכם. כמו שבעגלה שהיא מלאה עמיר עושים מעקב סביבה שלא יפלו העמרים מתוכה והעמרים נדחקים ומצומצמים בעגלה ע"י המעקה בל יוכלו ליפול מתוכה, כן אסובב אתכם בל תוכלו לצאת ממקומכם להמלט מחרב אויב:

    אבן עזרא

    הנה הגאון אמר: כי מלת מעיק, מן הפועלים העומדים זה דרך משל, שאין כח לסבול. וחכמי ספרד אומרים: כי הוא פועל יוצא והנה מעיק מגזרת עקת רשע והנו כמו מציק.

    ותחתיכם במקומכם, והטעם שתהיו כבדים ולא תוכלו לברוח על כן אחריו.

14. (יד)וְאָבַד מָנוֹס מִקָּל וְחָזָק לֹא־יְאַמֵּץ כֹּחוֹ וְגִבּוֹר לֹא־יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ

    מצודת דוד:ואבד מנוס מקל. אף הקל ברגליו לא יציל עצמו במה שינוס מפני האויב הואיל וימצא אויב בכל מקום שיהיה: לא יאמץ. לא יוכל לחזק כחו במלחמה:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מנוס. ענין בריחה:

    יאמץ. ענין חוזק כמו יוסף אומץ (איוב טז):

    מלבי"ם

    ואבד, לא תוכלו לא לברוח כי יאבד מנוס מקל, ולא לעמוד במלחמה נגד האויב כי גם החזק בטבע לא יאמץ כחו, לא ישאר כחו בחזקתו כי יפול בו רפיון בכחו ומורך לב ולא יוכל להלחם, וגם הגבור לא לבד שלא יוכל להלחם לנצח את האויב, כי גם לא תועיל לו גבורתו שימלט נפשו עכ"פ ושיציל א"ע מן המות ע"י המלטה בגבורתו:

    אבן עזרא

    ואבד מנוס מקל יאמץ כחו במחשבתו ומאכלו כלי המלחמה.

15. (טו)וְתֹפֵשׂ הַקֶּשֶׁת לֹא יַעֲמֹד וְקַל בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּט וְרֹכֵב הַסּוּס לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ

    מצודת דוד:לא יעמוד. רצה לומר לא יעמוד על עמדו בקשרי המלחמה כי ירך לבבו וינוס לנפשו: לא ימלט נפשו. ע״י מרוצת הסוס:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ותופש. ענין אחוזה:

    רש"י

    וקל ברגליו לא ימלט. את נפשו:

    מלבי"ם

    ותופש, והגם שלפעמים יעמדו המורים בקשת לעכב בפני האויב מעט זמן עד שבתוך כך ינוס הקל ברגליו, אבל עתה תופש הקשת לא יעמד כלל רק יברח תכף, ועי"כ קל ברגליו לא ימלט, ר"ל שהתופש קשת לא ימלט ע"י עמידתו נגד האויב את הקל ברגליו, שיהיה לו זמן לברוח, כי לא יעמוד כלל. וגם רוכב הסוס לא ימלט נפשו, הגם שלהם הניסה קלה יותר:

    אבן עזרא

    ותפש טעם לא יעמוד כי הכל יפחד לגעת אליו.

    וקל ברגליו ורוכב לאות, כי הקל הוא הסוס וכתיב: על קל נרכב.

16. (טז)וְאַמִּיץ לִבּוֹ בַּגִּבּוֹרִים עָרוֹם יָנוּס בַּיּוֹם־הַהוּא נְאֻם־יְהוָה

    מצודת דוד:ואמיץ לבו בגבורים. ר״ל אף מי שדרכו לאמץ ולחזק לבבו גם בין הגבורים הנה אז ינוס ערום כי יפשוט כליו להיות קל לברוח כי המורך יבוא בלבו:

    עוד פירושים על פסוק טז: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    רש"י

    ערום ינוס וגו'. ערטילאי בלא כלי זיין:

    מלבי"ם

    ואמיץ לבו בגבורים, וגם אם ימצא בין הגבורים אחד שלבו אמיץ יותר מכולם, לא יועיל לו אמצות לבו רק מה שערום ינוס ביום ההוא ויציל את נפשו ע"י ניסה לא על ידי מלחמה ולא שימלט ממונו ובגדיו:

    אבן עזרא

    ואמיץ לבו זהו שמחשבתו שינצח ולא יוכל איש להזיקו והפך זה: הירא ורך הלבב ירא מהכל ורך לב להשחית.

    ערום שיכבדו עליו בגדיו בברחו.