מסכת זבחים דף י״ט ע״ב

ששם מניח תפילין – הלכך ליכא חציצה ותנא דאיצטריך לאשמועינן אם הניחן אין חוצצות משום ייתור בגדים הוא דאיצטריך לאשמועינן דלאו בגד הוא:

מכלל שהיא טמאה – עד עכשיו וטמא כתיב ביה וינזרו ולא יחללו:

אתיא חוקה חוקה – מה להלן אם עבד חילל אף כאן אם עבד חילל:

כהן גדול כו' – כגון בחמש עבודות של יום הכפורים דילפינן בסדר יומא (דף לב.) שהוא משנה מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב וצריך לכל חילוף טבילה ושני קידושין מן המקרא אם לא טבל ולא קידש עבודתו כשרה:

שחרית – בין ביום הכפורים בין בכל השנה עבודתו פסולה כדילפינן חוקה חוקה ממחוסר בגדים:

דאורייתא – דכתיב ורחץ את בשרו במים ולבשם והתם יליף לכולה מילתא:

וחוקה כתיב בהו – לאחר שגמר כל הפרשה כתיב והיתה להם לחוקת עולם בחדש השביעי בעשור וגו':

וחוקה כתיב בהו ליעכבו – אפי' למאן דאמר (יומא דף ס.) דלא כתיבא חוקה אלא [בדברים הנעשים] בבגדי לבן בפנים לכל הפחות קידוש דהוי בין בגדי זהב לבגדי לבן ליעכב דצורך פנים כפנים כדאמר שילהי הוציאו לו (יומא דף ס:) דת שחפנה קודם שחיטת הפר פסולה דצורך פנים כפנים דמי:

אמר קרא ולבשם – שינה הכתוב בלבישה לעכב דכתיב ילבש ולבשם ולהכי כתיב הכא עכובא למעוטי עכובא דחוקה דלא קיימא אהאי קרא דאיירי ברחיצה ולבישה אלא אשאר (שני) דברים האמורים בפרשה:

ואין דבר אחר – בפסוק זה מעכב:

אי הכי דצפרא נמי – תימה מאי קושיא כיון דהוי במיתה אתי בקל וחומר מיושב שאינו במיתה ואם עבד חילל וכי תימא מה ליושב כו' ונילף מיושב וחד מהנך ועוד דשם יושב לא פריך ואמאי חשיב ליה וי"ו אאופתא:

צהבו פניו – של ר' אסי מפני שמחה כסבור טעם הגון שמע:

וי"ו אאופתא כתיבי לך – כתבתי לך וי"ו על הבקעת אות שאין ניכרת בה מפני שורות הבקעת שמפסיקות בה הפסקות הרבה לשון אחר השורות עצמו קרי להו ווי"ן שדומין לה כלומר אין זה טעם דאיכא לאקשויי א"כ אפילו קדוש של שחרית [של יוה"כ] נמי לא לעכב ביה דהא אימעוט ביום הכפורים מולבשם:

והיתה להם לחק עולם – בקידוש כתיב:

בזרעו – בכהנים הדיוטים דהיינו קידוש שבשעת כניסה שנוהג בכל הכהנים מעכבא באהרן ביום הכפורים דהא חוקה כתיב:

לדורות הוא דכתיב – אזהרה לנהוג חוקה זו לזרעו אחריו ולאו להיקשא אתא:

שאין בו – שאין מחזיק מים כשיעור ארבע קידושין:

משה ואהרן – תרין ובניו תרין שאף משה כהן היה בשבעת ימי המילואים ואע"ג דלא כהנו בבת אחת מיהו קרא להכי מידריש:

מניח ידיו כו' – דבעינן ידיו ורגליו כאחד ירחצו כדכתיב קרא:

הפלגתה – דברים ממדת כל אדם דאי אפשר לו שלא יפול:

אמר רב יוסף – הא דרבי יוסי ברבי יהודה כשחבירו מסייעו מחזיק בו שלא יפול:

וחבירו מסייעו – במסכת תמיד (דף כח. פרק א מ"ד) משמע דאותו [שהיה הולך לתרומת הדשן] היה מהלך יחידי וההיא פליגא או היה שם דבר שהיה מסייעו:

מאי בינייהו – במאי פליגי:

עמידה מן הצד – כגון זו שאינו בלא סיוע לרבנן לא הויא עמידה ואנן עמידה בעינן כדמפרש לקמן:

עמידה מן הצד איכא בינייהו – לרבנן לא שמיה עמידה מן הצד ונראה כשקורין בתורה שלא לסמוך משום דאמר (רבי) במגילה פרק הקורא את המגילה עומד (דף כא.) דבתורה בעי עמידה ובירושלמי נמי אמרינן דאסור לסמוך משום דכשם שניתנה באימה כך נוהגין אותה באימה:

אמר קרא לשרת – או בגשתם אל המזבח לשרת איתקש קידוש לשירות:

וליתב מיתיב וליקדש – לאו ישיבה ממש קאמר דאין ישיבה בעזרה אלא סמיכה:

אינו צריך לקדש בלילה – אם לא יצא ולא הסיח דעתו:

צריך לקדש ביום – כדמסיים מילתיה שהלינה פוסלת בקידוש ועמוד השחר הוא העושה לינה לקמן בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פז.):

מתחילת עבודה – כשהתחיל לעבוד עבודות הללו ולא הסיח שוב דעתו [עד עשרה ימים ובלבד שיהא עומד ועובד]:

דפסק ליה מן העבודה – אלא שלא הסיח דעתו דלא תני בה היה עומד ומקריב כי הכא:

דכתיב בגשתם – וגישה דשחרית גישה אחריתי היא שהרי יש כאן מערכה חדשה:

דכתיב בבואם – והרי לא יצא:

אבל גישה וגישה – ואפי' שתיהן בו ביום:

אביאה ריקנית – נכנס שלא לעבוד:

דרב אחא בר יעקב – בסדר יומא:

הכל מודים – ר"מ ורבנן דפליגי בקידוש שלפני כל טבילה של טבילות [כ"ג רבנן אמרי] קידש ידיו ורגליו ופשט רבי מאיר אומר פשט קידש ידיו ורגליו מודים הם בקידוש של אחר טבילה שלובש הבגדים שהוא מחליף ואחר כך מקדש ואינו מקדש כשהוא ערום דכתיב בגשתם ירחצו מי שאינו מחוסר אחר קידוש אלא גישה:

אלא האי בגשתם מיבעי ליה לכדרב אחא בר יעקב – אף על גב דביומא משמע דרבי נמי אית ליה דרב אחא בר יעקב דקסבר דתרתי שמע מינה:

להקטיר אשה – דכתיב גבי קידוש למה לי פשיטא דבעיא קידוש דהא גישת מזבח היא: