מסכת יבמות דף ק״ה ע״א

רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פסולה – ופוסלתה על האחין כדמפרש ואזיל:

אין כאן בית מיחוש – ואפי' מייבום לא פסלה:

למאן – כלומר למאי הלכתא תני פסולה:

אילימא – דלא משתריא בה לעלמא פשיטא:

אלא לאו לאשמועינן דאיפסלה מאחין – דקי"ל במסכת גיטין (דף כד:) כל מקום ששנינו חליצה פסולה פסולה ופוסלת על האחין גט פסול פסול ופוסל מן הכהונה:

לאחין פסולה – משמע שפוסלה לאחין מדקתני פסולה ואפי' למ"ד בכל הגט (גיטין דף כד:) כל מקום ששנו חכמים חליצה פסולה אינה פוסלת על האחין הכא דייק מדלא קתני אין כאן בית מיחוש ודלא כפי' הקונטרס דפירש דאתיא כמ"ד כל מקום ששנו חכמים חליצה פסולה פוסלת דא"כ בלא שום דיוק הוה מצי לאוקומי כוותיה:

מאי שנא רקיקה – דפסלה:

ומאי שנא קריאה – דלא פסלה דקתני אין כאן בית מיחוש הואיל ותרוייהו לדידיה לא קא מעכבי:

קרייה – בין קודם חליצה מאן יבמי בין לאחר חליצה ככה יעשה אי נמי אמרינן תתייבם לא מיחלפא לאינשי בחלוצה דליתי למימר הך בתר חליצה אתייבם דאמרי הך קרייה דמקמי חליצה הואי אבל רקיקה דליתא אלא בתר חליצה מיחלפא לאינשי ויאמרו הך מדרקקה ודאי חלצה לה ברישא ואפילו הכי הדרה ומתייבמת ואתי למישרי חלוצה לאחין:

ושרי לה תיגרא – כלומר פטור ושלחנה מבית דין:

אמרי רקיקה קמייתא לית בה מששא – ולא פסלה מאחין ומאן דחזי דמתייבמה סבר רקיקה בתר חליצה הואי כי אורחיה ושרינן חלוצה לאחין:

מהו שתחלוץ – בשיניה:

יבמה שרקקה דם מהו – מי הואי חליצה מעלייתא:

אבל אגיד לך כו' – מקרא הוא בדניאל שהמלאך אמר לו אגיד לך את כל הנגזר בשמים ורשום בכתב והוא אמת מכלל דאיכא בשמים כתב דאינו אמת בתמיה:

מי כתיב וירקה רוק – דליהוי משמע דלא יהא שם אלא רוק וירקה סתמא כתיב ואפילו רוק וד"א והכא נמי אי אפשר בלא צחצוחי רוק:

מי כתיב וחלצה ביד – והא דקאמר בירושלמי שחולצתו בימין למצוה בעלמא אבל עיכובא ליכא:

בכתב אמת – שהקב"ה מאמתו ומקיימו ואינו חוזר ומבטלו:

אמר רבא – גרסינן. ול"ג ואמר רבא:

רבא ואביי מדבית עלי קאתו – רבה גרס דרבא לא הוה כהן כדאמר בפ' הזרוע (חולין קלג. ושם) דאמר ליה לשמעיה זכי לי מתנתא אבל רבה היה כהן דאמר בפרק עד כמה (בכורות כז.) רבה בטיל לה ברוב ואמרינן במס' מועד קטן (דף כח. ושם) אמר רבא חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא כו' עד רבה חיה ארבעין שנין ורב חסדא תשעים שנין כדאמר נמי הכא רבה חיה ארבעין שנין הקשה הר"ר אלחנן דבגמילות חסדים נמי עסיק דאמר בחלק (סנהדרין דף צח:) אמר רבה ייתי ולא אחמיניה אמר ליה אביי מאי טעמא אמר מר הכי כו' מר תורה איכא גמילות חסדים איכא ואמר ר"י דלא עסיק כל כך בגמילות חסדים שינצל מגזירת בית עלי אבל כדי שינצל מחבלו של משיח היה בידו שגם שאר זכיות עומדות לו וא"ת ומאי הא דקאמר במס' מועד קטן (דף כח.) דלא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא מדרבה לא חיה אלא ארבעין שנין ודלמא היינו טעם לפי שהיה מבני עלי וי"ל דסבירא ליה לרבא דבתורה בלבד הוא מתכפר כמו לרבה ועוד שגם רבה עסק בגמילות חסדים כדאמר בחלק (סנהדרין דף צח:):

בהמצאו – משמע שאין מצוי בכל עת:

תחלוץ – ולא תתייבם עוד דאיפסלה עלייהו:

יבמה שרקקה דם תחלוץ – מעיקרא שלחו ליה ההוא דלעיל היבמה שרקקה ואח"כ שלחו ליה דאפילו רקקה דם תחלוץ:

יכול יהא דם היוצא מפיו – טמא כרוק ודם היוצא מפי אמתו טמא כזובו וקריו ומימי רגליו שהן מעיינותיו של זב וטמאין טומאה חמורה:

מוצצת – אי אפשר בלא צחצוחי רוק: