מסכת שבת דף נ״ד ע״א

שית זונה – נוטריקון דשחוזות:

שית – בית הבשת:

שכבולין – לשון כבלי ברזל קשורה:

ויקרא להם – בעשרים ושתים עיר שנתן שלמה לחירם משתעי קרא:

מכובלין – מעוטפין ומקושרין:

עבידתא – אנגריא של מלך:

חומטון – מלחה ומתבקעת:

דמשתרגא בה כרעא – טובעת בה הרגל:

עד כבלא – פרק התחתון שקורין קויל"ה:

עד כבלא – מפרש ר"י עד השוק כדאמר בפ' במה אשה (לקמן שבת דף כג:) בירית באחת כבלים בשתים שמניחין הכבלים בשוק:

שמכבנין – קושרין בגד סביבו ביום שנולד שצמרו נקי ומשמר צמרו שלא יטנף:

מכבנין – על שעושין כמין קרסי מתכת לחבר הבגד כמו תנתן כבינתי לבתי (גיטין דף טו.) נושק"א בלע"ז:

למילת – לעשות מצמרו כלי מילת:

באנפי נפשה – ולא אפלוגתא דמתני':

רב אמר ליבש מותר כו' – וא"ת לימא מר הלכה כמר וי"ל משום דאיכא דמפכי להו לתנאי:

ואיכא דמתני – להא דשמואל אהא:

כך הלכה – דליבש מותר ולחלב אסור:

אבל מי מפיס – מי מטיל גורל ומבחין איזו ליבש ואיזו לחלב והרואה אותם צרורות ליבש אומר דלחלב הוא ואתי למישרי תרווייהו:

כת"ק – דמתני' דשרי בתרוייהו:

הלכה כר' יהודה בן בתירא – הא דנקט ר' יהודה בן בתירה ולא נקט ר' יוסי משום דבמקום שאין עושין כלל אלא כדי ליבש שרי ר' יהודה בן בתירא דלא שייך התם מי מפיס ור' יוסי אוסר משום דילמא נפיל:

מתני' מטולטלת – י"מ פושל"א (רתמת זנב) שתחת זנבו וי"מ מרדעת והאחרון נראה בעיני דאי רצועה שתחת הזנב קשורה ומחוברת לסרגא ואיך תפול וטעמא דמתני' משום שמא תפול ומייתי לה הוא:

לא עקוד ולא רגול – מפרשינן בגמ' שעוקדים ידיהם עם רגליהם בכבלים שלא יברחו:

ולא יקשור גמלים זו לזו וימשוך – האחד כדמפרש בגמרא:

ובלבד שלא יכרוך – החבלים בכרך אחד ובגמרא מפרש טעמא:

ר"ת גריס אמר רב הלכה כת"ק ושמואל אמר כו' וכן כי אתא רבין א"ר יוחנן הלכה כתנא קמא ואתי שפיר איכא דמתני לה לדרב ושמואל דלעיל אהא:

גמ' בזנבו ובחוטרתו – דכיון דקשורה בשניהם לא נפלה:

חוטרתו – חלדרוב"א שיש לכל גמלים על גביהם:

בשלייתה – דכיון דכאיב לא מנתחא לי' ול"נ מטולטלת כר קטן מלא מוכין נותנין לו תחת הזנב כדי שלא תשחית הרצועה הבשר לפי שהמשוי שעל גבה כשהגמל יורד מכביד ויורד כלפי צוארה אלא שהרצועה מעכבתו:

יד ורגל – אחד מן הידים ואחד מן הרגלים כובל ביחד:

יד על גב זרועו – אחד מידיו כופף כלפי מעלה וקושר כדי שלא יהו לו אלא ג' רגלים לברוח:

שתי ידים – כאחד או שתי רגלים כאחד:

ואכתי לא דמי – האי תנא לדרב יהודה:

רישא וסיפא ניחא – כדרב יהודה אבל מציעתא דקתני או שתי ידים או שתי רגלים קשיא לדרב יהודה דלא קרי עקוד אלא יד ורגל כיצחק בן אברהם דכתיב (בראשית כב) ויעקד כפף ידיו ורגליו לאחוריו וקשר יד ורגל יחד ונפשט צוארו לאחוריו:

לחינגא – לשוק למוכרם חינגא ע"ש שסובבין את השוק מחולות מחולות עגולות של בני אדם:

לענין כלאים שנוי – האי שלא יכרוך דמתני' לא שייך ביה איסור שבת אלא משום כלאים אסר ליה כדמפרש ואזיל:

אי נימא כלאים דאדם – דכי כריך להן סביבות ידו נמצא קשור עם הגמלים ופעמים שהן מושכין שום דבר ונמצא אדם וגמל מנהיגין יחד:

כלאים דחבלים – שיש בהן חבלי צמר וחבלי פשתן וכי כריך להו הוו כלאים וידו מתחממת באחיזתן וקסבר דבר שאין מתכוין אסור:

והתנן אדם מותר עם כולם – עם כל הבהמות לחרוש ולמשוך שלא אסרה תורה אלא שני מיני בהמה יחד כעין שור וחמור ומשנה זו במסכת כלאים:

והתנן אדם מותר עם כולם לחרוש ולמשוך – וא"ת אפי' יהא אדם נמי אסור תקשה דמאי כלאים שייך הכא כיון שאינו מושך בעגלה ובקרון דהא בשבת איירי ואין לומר דאסור להנהיג בכלאים אפי' לא ימשוך שום דבר דאם כן יהא אסור להוליך ולהזיז ממקומו שור פסולי המוקדשין דחשיב כשני מינים כדאמרי' בפרק בתרא דמכות (דף כב.) המנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה גוף אחד הוא ועשאו הכתוב שני גופים וי"ל דה"ק אילימא כלאים דאדם והא דקתני ובלבד שלא יכרוך בחול קאמר כדאוקימנא לעיל (פ"ב דף כג:) ולא בשמן שריפה דאיירי ביו"ט ומיירי שמושכין שום דבר אי נמי י"ל דחשיב משיכה מה שנושאים שניהם את החבלים:

התוכף – בגדי צמר ופשתים:

בתכיפה אחת – כגון ע"י מחט פעם אחת או שקשר קשר אחד:

אינו חיבור – דכתיב (דברים כ״ב:י״א) צמר ופשתים יחדו לא אסרה התורה אלא חבור יפה המתקיים:

כריכה וקשירה – בשתי תכיפות:

שלא יצא חבל – ראש החבל לא יצא מתחת ידו טפח למטה דדמי כמי שנושאה בידו ולא מתחזיא שהיא מאפסר הגמלים:

שמואל – דאמר טפח לאורויי הלכה למעשה אתא לאשמעינן דהבא לימלך לפנינו אמרינן ליה טפח שלא להקל באיסורין ומיהו עד טפחיים ליכא איסור: