מסכת שבת דף נ״ג ע״א

גמ' מתניתין נמי דיקא – לקמן בהאי פירקא:

והוא שקשורה לו מע"ש – רש"י פי' לקמן דבקשורה מע"ש הוי מלבוש החמור אבל באינה קשורה מע"ש הוי משאוי ועוד יש לפרש דבאינה קשורה מע"ש מיחזי כמתכוין להוצאת המרדעת וה"ר פור"ת פירש דמיחזי כאילו מתכוין להוליך הבהמה למקום רחוק:

אילימא שאינה קשורה לו כלל פשיטא – ולא בעי למפרך דמרישא שמעינן לה דקתני בזמן שהיא קשורה הא אינה קשורה לא דדרך משניות כן במסכת ע"ז (דף לה:) אלו דברים אסורין באכילה כבשים שדרכן לתת לתוכן יין כו' ובסיפא (שם דך לט:) קתני ואלו מותרים באכילה כו' וכבשים שאין דרכן לתת כו' ובפרק אלו טרפות (חולין דף נד.) קתני אלו כשרות אע"ג דאיכא מינייהו דשמעי' מרישא וא"ת ונפשוט מרישא דבקשורה מערב שבת איירי מדאיצטריך למיתני בזמן שהיא קשורה דבלאו הכי הוה ידעי' דאיירי בקשורה דאי באינה קשורה פשיטא דאסור דילמא נפלה ואתי לאתויי כדקאמר הכא אילימא כו' אלא ודאי בזמן שקשורה מע"ש קאמר וי"ל דמרישא לא תפשוט דאדרבה ה"א דלהכי תנא בזמן שהיא קשורה לאשמעי' דאפי' קשורה בשבת דאי לא תנא ליה ה"א דוקא בקשורה לו מע"ש אבל בקשורה בשבת לא קמ"ל להכי דייק מסיפא:

אף באוכף – דאיהו נמי מהני לחממה:

ובלבד שלא יקשור לו מסריכן – פוטרא"ל דמיחזי כמי שרוצה להטעינו משוי:

רצועה תחת זנבו – פושל"א שנותנים שם שלא תרד האוכף והמשוי על צוארה כשהיא יורדת לעמק והמסרך שלא תרד על זנבה כשהיא עולה על ההרים:

מהו ליתן מרדעת – ולא לצאת לרה"ר אלא בחצר ומפני הצינה:

ה"ג אמר ליה מותר א"ל וכי מה בין זה לאוכף אישתיק:

מהו ליתן המרדעת ע"ג חמור בשבת – ואין לאסור משום דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל דבהמה חשיבא כדבר הניטל כיון דיכול למושכה ולהוליכה בכל מקום ורב אסי בר נתן דבעי אם אסור אין לפרש משום דמיחזי כרוצה להוליך הבהמה למקום רחוק דא"כ היכי דייק דמאן דשרי טרסקל כ"ש מרדעת. ואין לפרש נמי דבעי למיסר בחצר אטו רה"ר כדאמר גבי אשה בפ' במה אשה (לקמן שבת דף סד:) דגבי בהמה לא גזרו כדתניא בסמוך גבי זוג ומטיילת עמו בחצר אלא נראה לר"י דטעמא משום טרחא דשבת ואע"ג דשריא קרצוף בפ"ב דביצה (דף כנ.) התם יש לה צער ביותר א"נ לא שרי אלא בי"ט אבל בשבת אסור:

איתיביה כו' – כסבור הא דאישתיק משום דלא אשגח ביה דסבר אוכף נמי שרי ואותיביה מברייתא דאסור ליטלה והשתא ליטול אמרת לא להניח מיבעי' דדמי כאילו צריך להטעינה משוי:

אוכף שע"ג החמור – וא"ת ויתיר האוכף וינער ויפול כדאמר בפ' כל כתבי גבי היתה בהמתו טעונה טבל כו' וי"ל דהתם מיירי בשקין שתוכל הבהמה להתקלקל אבל מחמת האוכף לא תוכל הבהמה להתקלקל לכך לא התירו:

כרביה – רב:

טרסקל – סל מלא שעורים תולין לה בצוארה ופיה נתון לתוכו ואוכלת ותענוג בעלמא הוא שלא תטרח לשוח צוארה לארץ:

צער – של צינה:

תולין טרסקל – וא"ת ותאסר משום דמשתמש בבע"ח כי היכי דאסור להניח נר על גבי דקל בשבת משום דמשתמש במחובר וי"ל דהתם מנענע הענפים אבל הכא אינו מנענע הבהמה בכך ורב אסי ברבי נתן דבעי למיסר אפסר משום דילמא אתי להשתמש בבע"ח (ת".):

מרדעת מותר – דצערא היא הלכך אורחה בהכי ולאו משוי הוא:

לשמעתא דרב – דשרי בטרסקל:

אבא – חברי כמו אברך אבא למלכא (בראשית מא):

שמואל קרי אריוך על שם שהיה בקי בדינין ושופט כמלך השופט על הארץ לשון ריכא מלך (ב"ב דף ד.):

והא רב נמי אמרה – דכיון דשרי בטרסקל כ"ש מרדעת:

אריוך – שם מלך כדכתיב אריוך מלך אלסר (בראסית יד) ונקטי' טפי משאר מלכים לפי שמובלע בו לשון ארי:

מאי שנא מאוכף – שאסור ליטול וכ"ש להניחו:

דנפיל ממילא – כדקתני מוליכו ומביאו לחצר והוא נופל מאליו:

דשמעיה דקא מסיים בה כו' – אע"ג דקיי"ל. כרב באיסורי היינו לגבי שמואל לחודיה אבל הכא ר' יוחנן דקי"ל כוותיה לגבי רב קאי כשמואל וברייתא דאוכף נמי קיימא כשמואל למאי דמשני כאן לחממה כאן לצננה ומתני' דאין סכין ומפרכסין לבהמה דמייתי לקמן נמי פליגא אדרב כדפירש בקונטרס:

כאן לחממה – מרדעת צריך לחממה ומותר משום צער דצינה אבל נטילת אוכף אינו אלא שיצטנן שנתחממה ע"י משאוי שנשאה מבעוד יום ואי לא שקיל ליה לא איכפת לן שהרי הוא יצטנן מאליו דאמרי אינשי וכו':

בזנב שועל – שתולין לו בין עיניו שלא ישלוט בו עין:

זהרורית – לנוי:

בכיס שלו – שתולין לו באמתו לקבל זוב ולבדוק מנין ראיותיו שאינו תכשיט לו:

בכיס שבדדיהן – לקבל חלב הנוטף אי נמי שלא ישרטו דדיהן על הקוצים שהיו דדיהן גסין:

בחסום שבפיה – שחוסמין אותה שלא תרעה בשדות אחרים וכשמגיעין למקום מרעיתם נוטלין אותה הימנה:

בסנדל שברגליה – שעושין לה סנדל של מתכת שלא יזיקוה האבנים:

קמיע – כתב לרפואת חולי:

מומחה – שריפא כבר ג' פעמים:

וזה חומר בבהמה מבאדם – קס"ד השתא דאקמיע קאי דאמרינן לקמן בפרק במה אשה יוצאה (שבת ד' סא.) שהאדם יוצא בקמיע מומחה וכל הני דקתני לא תצא הנך דלאו שמירת גופה הוא אלא משאוי וסנדל משום דדילמא מישתליף ואתי לאתויי:

אגד שעל גבי המכה – ליכא למימר אתי לאתויי:

קשישין שעל השבר – בהמה שנשבר בה עצם עושין לה דפין מכאן ומכאן וקושרים אותן שם והן מעמידין העצם שלא ינוד אנה ואנה עד שמתחבר:

ובשליא המדולדלת בה – שיצתה מקצתה:

ופוקקין לה זוג – אבל כשאינו פקוק אפי' בחצר לא תצא מפני שהעינבל שבתוכה מקשקש ומוליד קול לכך פוקק בצמר או במוכין שלא יקשקש העינבל שבתוכה:

זוג – אישקלי"ט:

עינבל – בטדי"ל:

ומטיילת – באותו זוג בחצר אבל לא תצא בו לרה"ר כדמפרש לקמן בפרקין (שבת דף נד:) דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא:

מאי לאו – בסייחים גדולים קאמר דצוארן ארוך ואין להם צער לשוח ולאכול מע"ג הקרקע ותולה להן טרסקל לתענוג וקשיא לשמואל:

מאי לאו בגדולים ומשום תענוג – וא"ת ומאי קושיא דילמא הכא מיירי בטרסקל שנתלה מע"ש אבל לתלות בשבת אפי' בחצר אסור ותירץ דדייק מדנקט רה"ר גבי טרסקל טפי משאר דכולהו נמי ברה"ר איירי אלא נקט רה"ר דבחצר מותר בכל ענין:

קטנים – ארכובותיהן גבוהין וצוארן קטן ויש להם צער לשוח ע"ג הקרקע ולאכול: