מסכת שבת דף קמ״ג ע״א

התם כיון דמסרח – מעייא אי מצנע ליה עד אורתא:

מאתמול דעתיה עליה – לשונרא ובין השמשות נמי מוכן לבהמה הוה:

התם כיון דמסרח – ומתקלקל ואין ראוי למאכל אדם מאתמול דעתיה עילויה ליתנו לבהמה אע"ג דבשער של אפונין ושל עדשים אסרינן לרבי יהודה אע"ג דחזו למאכל בהמה וכן גרעינין דלעיל בפרק במה מדליקין (שבת דף כט.) דאמרינן לרבי יהודה אכלן אין מסיקין בגרעינן מ"מ הכא שרי כדפי' התם:

אוד – פורגו"ן דסתם עצים להסקה ניתנו ולא לטלטול כלי:

ואוד שנשבר – ביו"ט:

בשברי כלים – שנשברו היום דהוו להו נולד:

ש"מ – דכרבי יהודה סבירא ליה דאית ליה מוקצה:

ליטול מהן אוד – נראה לר"ת כפירוש ה"ג דאסירי משום תיקוני מנא דלפירו' זה דאע"ג דלא מתקצא ליה גזרינן שלא יבא לידי תיקון כלי:

מתני' מעבירין – בידים מעל השלחן:

עצמות – קשין שאינן ראויין לכלב:

וקליפין – של אגוזים דלית להו לב"ש מוקצה:

וב"ה אומרים מסלק את הטבלא – שיש תורת כלי עליה אבל לא יטלטל הקליפין בידים כרבי יהודה:

מעבירין מעל השלחן – סתמא היא:

עצמות וקליפין – לא כפירוש הקונטרס דפירש אפילו קשין ואין ראויין לאכילת כלבים דהאי תנא אמרינן בגמרא דכרבי שמעון סבירא ליה ור"ש בעי לכל הפחות ראויות למאכל בהמה דקתני מעבירין מעל השלחן פירורין כו' מפני שהוא מאכל בהמה ומוקמינן בגמרא כוותיה:

פירורין פחות מכזית – וכ"ש כזית כדמפרש טעמא שהם מאכל בהמה:

ושער של אפונין – שרביטין של קטנית שהקטנית גדל בהם:

אפונין – ייש"ש:

עור בית אחיזה – [בית אחיזה] של עור שיאחזנו בו:

מקנחין בו – טבלא:

אין מקנחין בו – שכשאוחזו נסחט בין אצבעותיו:

ניטל בשבת – כשהוא נגוב:

ואינו מקבל טומאה – דאינו לא כלי עץ ולא בגד ולא שק ולא מתכת:

גמ' אנו אין לנו – אין אנו סומכין על משנתינו כמות שהיא שנויה אלא מוחלפת שיטתה וב"ש כרבי יהודה כו':

אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י כו' – במסכת עדיות לא מיתניא בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה והיינו כרב נחמן והא דלא מייתי סייעתא מהתם משום דמאי אולמא דהא מהא:

אסור לאבדן ביד – מדקתני מעבירין בידים ולא זריק להו:

פירורין שאין בהן כזית אסור לאבדן ביד – פי' בקונט' מדקתני מעבירין ולא קתני זורקין וקשה לרבי דברישא נמי קתני מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין ולא קתני זורקין אע"פ שמותר לאבדן ביד ועוד דאמרינן בברכות בריש אלו דברים (ברכות דף נב:) וב"ה אומרים אם שמש ת"ח הוא נוטל פירורין שיש בהן כזית ומניח פירורין שאין בהן כזית ומסייע ליה לר' יוחנן דאמר פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד ואי אפשר ליגרס התם אסור ונראה לר' דהכא גרסי' מותר ודייק מדאצטריך למיתני מפני שהוא מאכל בהמה דהיינו משמע דלא חזי לאדם והוו כשאר מאכל בהמה ומותר לאבדן. מ"ר:

דלית ליה מוקצה – דאי ר' יהודה מאתמול לאו לבהמה קיימי שהרי האוכל היה עמהן והיום לוקח מהם:

שאין מתכוין – שאין מתכוין לסחוט:

ואם לאו אין מקנחין בו – אית ספרים דגרסי וחכ"א בין כך ובין כך מקנחין בו ולא יתכן דאמר בגמרא דבאין לו עור בית אחיזה אפילו ר"ש מודה דאסור משום דפסיק רישיה הוא וה"ר יצחק מדנפירא גרס בין כך ובין כך אין מקנחין בו כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ואין נראה לר"י דהא בגמרא משמע דברישא מודה ר' יהודה דאמר אימא סיפא ספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו אתאן לרבי יהודה אם כן בין כך ובין כך אין מקנחין בו לא רבי יהודה ולא ר' שמעון אלא ודאי לא גרסינן ליה כלל. מ"ר:

גרעינין – של תמרים והם לבהמה:

ארמייתא – תמרים רעים הם ומאכילין התמרים עצמן לבהמה הלכך אגב אימייהו לבהמה נמי קיימי:

פרסייתא – תמרים טובים הם ואין מאכילין אותן לבהמה:

כל צרכו – משתמש בו ואין כאן משום בזיון וממחהו בתבשיל:

שמואל מטלטל להו אגב ריפתא – אף על גב דכר"ש סבירא ליה דשרי לקמן בפרק בתרא (שבת דף קנו:) נבלה שנתנבלה בשבת מיהו מחמיר היה משום דהוה אדם חשוב כאביי ורבא דלעיל. ר"ת:

לקנא דמיא – ספל של מים:

גרף של ריעי – צוברן לפניו כשאוכל התמרים עד שנמאסות בעיניו ונוטלן אותן מפניו כגרף של ריעי ונותנן לבהמה:

זריק להו בלישני' – אל עבר השלחן:

אחורי המטה – שהוא מיסב עליה:

רבא מטלטל להו אגב לקנא דמיא – ואם תאמר והא רבא סבר לעיל כר"י דאית ליה מוקצה ואנוחי לקנא דמיא היכי שרי לכתחילה ויש לומר דשני לן בין היכא דאפשר למיעבד האי טלטול מאתמול להיכא דלא אפשר דכיפין ובר יונה היו מאתמול בידו והיה יכול לטלטלם אבל הני גרעיני תמרה לא אפשר ושרי אפילו לרבי יהודה ואף לאדם חשוב דאמר בביצה פרק יו"ט (ביצה דף כא:) דאמר ליה אביי לרב יוסף הני סופלי לחיותא היכי שדינן ביומא טבא לרבי יוסי דאמר לכם ולא לכלבים חזיין להסקה כו' בשבת מאי איכא למימר מטלטלין להו אגב ריפתא כדשמואל אלמא דאפילו רב יוסף דלא בעי למישרי לעיל אגב כפא וסכינא אפילו דבר הראוי לאדם שרי התם גרעיני תמרה אגב ריפתא: