מסכת סנהדרין דף פ״ב ע״ב

נשען והולך על מקלו – על העץ לבדו בלי הברזל שלא יהיו מכירים בו בני שבטו שלהרוג הוא בא:

היכן מצינו כו' – כלומר אתם מפקירים עצמכם אחר בנות מואב אני למה לא אעשה כמותכם וכי שבט שלי גדול משלכם שאהיה פרוש וטהור יותר מכולכם כיון ששמעו כן אמרו הניחו לו ליכנס לקובה שאף הוא רוצה כמותינו:

צרכיו – תשמיש:

התירו פרושין את הדבר – ודאי מותר לעשות כן שהרי פנחס עשה כמותינו כך אמרו העומדים שם כשראו שנכנס:

שהיה לו לפרוש – מן האשה ושוב אין ניתן להורגו:

לדבר – לזעוק לאנשי שבטו לסייעו:

שכוון בזכרותו ובנקבותה – וראו אותם דבוקים זה בזה וידעו שניתן רשות לקנאי לפגוע בו ולא יאמרו שנאה היתה בלבו עליו:

שלא נשמטו – לפרוש זה מזה עד שראו שהרגם בדין:

והגביה את המשקוף – והוציאן נדבקים ולא הוצרך להשפיל הרומח וישמטו:

ואחד שבא מלאך והשחית – והוטרדו בני שבטו ולא הרגו לפנחס:

פלילות – ריב:

בן קנאי – משבט לוי שקינא במעשה דינה דכתיב (בראשית ל״ד:ל״א) הכזונה יעשה את אחותנו:

בן משיב חמה – אהרן במעשה דקרח דכתיב כי יצא הקצף וכתיב ויתן את הקטורת:

אבי אמו – יתרו דאלעזר אבי פנחס לקח מבנות יתרו דכתיב ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ומפרש באגדה פוטיאל זה יתרו שפיטם עגלים לעבודת כוכבים ואמרו בסוטה פוטיאל זה בנו של יוסף שפטפט ביצרו ומשנינן אי אבוה דאמיה מיתרו אמיה דאימיה מיוסף אי אבוה דאימיה מיוסף אימיה דאימיה מיתרו דיקא נמי דכתיב פוטיאל ולא פוטאל:

וראויה כפרה זו – שעשה פנחס:

שתהא מכפרת לעולם – דכתיב (במדבר כה) לברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר:

ד' מאות וכו' – זרזיר בגימטריא הכי הוו:

מתנים – לשון המתנה:

או תיש – עד שתשש כחו:

אלקום עמו – שכל הקמות שלו:

ופנחס לא היה יודע – שהקדוש ב"ה ששמו מלך אלקום עמו שלא היה צריך להמתין שיתשש כחו ונראה בעיני שהתיבה הזאת לשון ערבי שכל פתיחת תיבותיהן אל:

ששים – ואין לדבר רמז במקרא:

שנעשה – ביצים שלו כביצים מוזרות שהוקלש ונתבלבל שכבת זרע שבתוכו מרוב בעילות:

והיא נתמלאה – שכבת זרע כערוגה מלאה מים:

מושבה – מקום מושבה שהיתה רחבה ביותר:

וקבר שלה – פתיחת רחמה:

שכזבה באביה – שצוה אליה אל תשמעי אלא לגדול שבהם:

כוס בי עם זה – שחוט אותם ע"י:

והיינו דאמרי אינשי – על שם כזבי אומרים דבר זה:

בן קני לאורבני – מקום יחוד:

אורבני – ערבה דקה הגדלה בין האגמים אשטוינ"א בלע"ז:

מאי בעי – ודאי משום זנות הלכה לשם:

בהדי קלפי דקני – קליפות הקנים:

שוילנאי מאי בעיא – ודאי משום זנות הלכה שם:

גפתה לאמה – הנאיפה אמה כלומר הוציאה שם גפייתה על אמה שכיון שזינתה קורין אותה זונה בת זונה:

הסליא – גרם שיזכרו ויספרו לשון לא תסולה (איוב כח) המסולאים בפז (איבה ד) שהיו מעריכין עצמן בפז ואת זה ואת משפחתו סלו בניאופים ל"א גרם לחפש ולדקדק אחר עונם לשון מסלסל בשערו (נזיר דף ג.):

מעשה כנען – זמה כדאמרינן בערבי פסחים (דף קיג:) ה' דברים צוה כנען את בניו ואהבו את הזמה:

הא אקריוה לרב כהנא בחלמיה – יכרת וגו' אלמא בר כרת הוא:

היוצק – שמן על מנחה:

והבולל – בשמן:

והפותת – פתים לאחר אפייתה כגון מנחת מחבת ומרחשת ומאפה תנור שהן באות אפויות:

והמניפה והמגישה – בקרן מערבית דרומית כנגד חודה של קרן כדאמרי' בסוטה בפ' ב' (ד' יב:) והמסדר שלחן (ולחם) הפנים:

בחוץ – אם עשה אחת מאלו בחוץ:

פטור – דלא חייב כרת אלא שוחט דכתיב (ויקרא יז) אשר ישחט וגו' ומעלה דכתיב (שם) אשר יעלה עולה וזורק דאתרבי מדם שפך בפ"ד (דף לד:) וכל הני דיש אחריה עבודה אמעיט בפ' בתרא דזבחים (דף קטו:) מה העלאה מיוחדת שהוא גמר עבודה אף כל שהוא גמר עבודה:

היוצק והבולל – הא דלא חשיב מולק משום דפטור מולק נפקא לן בפרק השוחט והמעלה (זבחים דף קז. ושם) מדכתב אשר ישחט על השוחט הוא חייב ולא על המולק אבל כל הני דהכא נפקא לן בפ' בתרא דזבחים (דף קטו: ושם) מדכתב אשר יעלה מה העלאה שהיא גמר עבודה וכו' והולכה לא חשיב משום דאפשר לבטלה לשחוט בצד המזבח ולזרוק ומיהו קשיא ליתני נותן שמן ופתילה במנורה שיש אחריה הדלקה ופטרי' בהו זר בפ' ב' דיומא (ד' כד. ושם) מהאי טעמא דיש אחריהן עבודה ומהדלקה גופה לא קשה דלאו עבודה היא כדאמר התם:

המולח והמניף והמגיש – לא דק דתנופה והגשה קודמת למליחה כדתניא הניף והגיש קמץ ומלח והקטיר ועוד אמרינן בהקומץ רבה וכי ס"ד שזר קרב אצל המזבח גבי לא מלח והיינו משום שהיתה המליחה אחר התנופה והגשה: