מסכת סנהדרין דף ס״ד ע״א

הס – שתוק כמו (במדבר י״ג:ל׳) ויהס כלב השתיקם:

ויצעקו בני ישראל בקול גדול – באנשי כנסת הגדולה כתיב:

בייא בייא – בלשון ארמי הוי לשון גנוח וצעקה כמו אהה בלשון הקודש:

היינו האי דחרביה לביתיה – למקדשו:

לקבולי ביה אגרא – לכוף את יצרנו ולקבל שכר על כך:

לא איהו בעינן וכו' – אלמא יצר תקפן:

יתבי תלתא יומין וכו' – מלתיה דרב יהודה מסיק:

(ובעו רחמי) – היו מבקשים רחמים שימסר בידם יצר הרע של עבודת כוכבים:

אמת – משמע מסכים אני עמהם בתקנה זו שטוב הדבר לסלקו:

חותמו של הקב"ה אמת – שהמלך נאות ומסכים עם עבדיו חותם עמהם בתקנתם את חותמו:

כגוריא – ארי קטן:

ביניתא – שער:

דודא דאברא – קלחת של עופרת:

אברא שאיף קליה – שואף את הקול ומעכבו לצאת יותר מכל כלי מתכות:

זאת הרשעה – זהו יצר הרע ובנבואת זכריה כתיב שהיה בתחילת בית שני:

דעבירה – של עריות:

חבשוה תלתא יומין וכו' – ומתוך כך פסק חמום הזכרים מלהוליד והנקבות מלילד:

איבעו ביעתא בת יומא (ולא אשתכח) – נתבקשה ביצה שנולדה בו ביום:

ולא אשתכח – שאפילו אותן שהיו גמורות קודם לכן פסקו מלצאת:

לבעו פלגא – שלא יהא שולט במקום עבירה כדי שלא יהא תובע עריות:

כחלינהו לעיניה – סמו עיניו בכחול:

אהני ביה – הך תקנתא פורתא דלא איגרי בקריבתה באמו ובאחותו אבל מתגרה הוא באשת איש ובנדה:

תרדין – בלד"ש בלע"ז ומשלשלין את המעים וכן שכר חדש:

אתם בית ישראל אינן כן – רב יהודה קאמר לה למדרשיה לקרא:

הנצמדים לבעל פעור – כלומר אבל אבותם לא השיבו זאת על לבם שע"ז מגונה היא מכל ע"ז שבעולם ונצמדו ואדבקו בה כצמיד פתיל המוקף ע"פ כלי שממרחין אותו בשעוה יפה ואל המקום לא היו נצמדים אלא דבוקים כתמרות המדובקות שדבוקות ואינן דבוקות:

במתניתא תנא – שבח הוא אצלם דדבוק משמע מחובר טפי מנצמד צמידין אינן מחוברין ונמשכין וזזין אילך ואילך דבוק משמע יפה יפה:

סבטאי – שם יהודי הוא:

בן אלס – בסמך ושם מקום הוא:

וקינח בחוטמו – של פעור:

מקלסין – משבחין:

ואע"ג דמכוין לבזויי – חייב קרבן על שגגתו ואם התרו בו חייב מיתה:

לבי תורתא – מקום:

פיסא – בלשט"א בלע"ז:

מרקוליס הוא – זה וזהו עבודתו:

למרקוליס תנן – לפניו לכבדו ואני זרקתי להכות בגופו:

אע"ג דקמיכוין לבזויה – ולעובדה בבזוי דאי לא קמכוין אלא לבזות הא אפילו עובד מאהבה ומיראה פטור לרבא ואפילו לאביי דמחייב התם הכא מודה דפטור:

מרקוליס – אור"ת קילוס שמה לשון שבח אלא שחכמים כינו אותה לגנאי וקראוה קוליס לשון לעג וקלס (תהלים מד) ומר לשון חילוף כמו במר דשחוטה (חולין דף צד.) במר דפרזלא (ב"ק דף קיג.) במר דכנתא (בכורות דף ל.) כלומר חילוף קילוס שהחליפו שמה:

במרקוליס – עצמו להכותו:

אישקליה – אע"ג שכבר עבד ואין השבון לדבר קא בעי למשקליה כדי שלא תתנאה בעבודה שלו:

רווחא לחבירתה שביק – מפנה לה מקום לזורקים:

מתני' שימסור למולך – מוסרו ביד משרתי ע"ז:

ויעביר באש – בגמרא מפרש היכי הוו עבדי וילפי מקראי דתרוייהו בעינן:

גמ' קתני – מתניתין (דף נג.) בחייבי סקילה ע"ז באנפי נפשה העובד ע"ז וקתני מולך אלמא מולך לאו בכלל ע"ז ונפקא מינה דאם זבח וקטר לפניו פטור אי נמי העביר מזרעו לשאר ע"ז ואין דרכה בכך לא מחייב דמולך דוקא כתוב ששמו מולך:

אחד למולך ואחד לשאר ע"ז – העביר זרעו חייב קסבר מולך נמי ע"ז הוא ולא איצטריך לאזהורי עלה בכדרכה דמאיכה יעבדו (דברים יב) נפקא אלא לומר לך שאם עשה שלא כדרכה חייב:

שלא למולך פטור – דמולך דווקא כתיבי שדרכה בכך ולא משום ע"ז אזהר עליו דהא מאיכה יעבדו נפקא אלא חוק הוא להם והתורה הקפיד על חוק זה בסקילה לפיכך הוצרך לכתוב:

קתני ע"ז וקתני מולך – אף על גב דקתני ע"ז וקתני פעור ומרקוליס לא דמי דהתם לפרושי דינא קאתי אבל הכא דייק מרישא דקתני אלו הן הנסקלין עובד ע"ז והנותן מזרעו למולך ולא קתני פעור ומרקוליס:

כל שהמליכו עליהם – שקרא שמו מולך:

רבא אמר – לא אמרו דבר אחד דמולך עראי איכא בינייהו כגון צרור וקיסם שאינו ראוי לכך וזה לפי שעה המליכוהו עליו להעביר לו בנו זה לר"א בר' שמעון לא מחייב אלא במולך קבוע ובא: