מסכת סנהדרין דף נ״ח ע״ב

אביו דומיא דאמו ואמו דומיא דאביו לא משכחת לה אלא באיסור דאחווה – דתרוייהו ממש ליכא למימר דא"כ היינו ודבק ולא בזכר ותרוייהו באישות ליכא למימר דהא אמו לאו משום אישות דא"כ היינו אשת אביו הלכך תרוייהו באחוה:

ורבי עקיבא מוטב לאוקמא באשת אביו – כמשמעותה דקרא דקרי ליה אביו דכתיב יעזב איש את אביו ואשת אביו אשכחן דקרי בישראל ערות אביו דכתיב (ויקרא י״ח:ח׳) ערות אביך היא ולאו לאוקמא באחות אביו דקרא לא משמע הכי דאחות אביו שאר אביו הוא דאקרי ערות אחות אביך לא תגלה כי שאר אביך היא (שם):

דודתו – אחות קהת אביו:

מאי לאו – אחות קהת אף מן האם היתה והותרה לעמרם אלמא אחות אב מן האם מותרת לו קודם מתן תורה:

לא דודתו מן האב – אחות קהת מן האב היתה ולא מן האם ואחות האב הותרה להם והא דכתיב יעזב איש את אביו ודרשינן אחות אביו (אביו) באחותו מן האם קאמר כדילפינן מוגם אמנה אחותי בת אבי היא:

תא שמע וגם אמנה וכו' – מכלל דבת האם אסורה קשיא לר"ע:

אחותו הוה – בתמיהה הא בת אחיו הוה וכיון דהכי לא שנא מן האם ולא שנא מן האב שריא ליה:

אלא התם הכי הוה אמר ליה קורבא דאחוה וכו' – בת אחי מן האב היא ולא מן האם ולא משום איסורא והתירא קאמר ליה אלא משום לתקוני דיבורא קמא שאמר אחותי היא קאמר ליה הכי אחותי בת אבי היא דבת אחי בן אבי היא וקרי לה אחותו דבני בנים הרי הם כבנים והרי היא כבת אביו והאי דקאמר אך לא בת אמי לאו משום דאי הוה אחוה מן האם הויא אסורה אלא משום קושטא דמילתא אמר לו:

חסד יבנה – תחילתו של עולם נבנה בחסד שצוה אדם הראשון לגמול חסד את בנו ואסרה לו והתירה לקין כדי שיבנה העולם והיינו דכתיב (ויקרא כ׳:י״ז) (כי יקח איש) את אחותו בת אביו חסד הוא מה שהתרתי לקין חסד גמלתי עמו:

כותי מותר בבתו – בין לרבי אליעזר בין לר"ע דקסבר רב הונא לא ילפינן שאר עריות מהנך דכתיבי בהאי קרא מדפרט כל הני שמע מינה דוקא כתבינהו:

מפני מה לא נשא אדם את בתו – שכשאכלה חוה מעץ הדעת היתה ראויה למות מיד ואי משום אדם שהיה שרוי בלא אשה היה יכול ליקח בתו ומסיק כדי שישא קין את אחותו:

עבד כנעני – של ישראל:

מותר באמו ובבתו – וכ"ש בשאר עריות של קורבה:

יצא מכלל כותי – ופקע שם בן נח מיניה:

ולכלל ישראל לא בא – דליגזר ליה עליה משום דשמא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה:

מאימת – חשיב ליה מיוחדת לו:

מדרגיל למיקרי ליה – בנות העיר:

רביתא דפלניא – ילדתו של פלוני עבד:

מאימת התרתה – שלא תקרא מיוחדת לו אם תבא להפקיר עצמה:

משתפרע ראשה בשוק – שהיו רגילות אף הנכריות הנשואות שלא לצאת בראש פרוע:

שלא כדרכה – אין כאן דבק שמתוך שאינה נהנית בדבר אינה נדבקת עמו:

מי איכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור – משמע דלישראל מותר באשתו בשלא כדרכה וכן משמע בסוף פ"ב דנדרים (דף כ:) ההיא איתתא דאתיא קמיה דרבי אמרה לו רבי ערכתי לו שלחן והפכו אמר לה בתי התורה התירה לו ולאו היינו היא למעלה והוא למטה דמה מפסדת בכך אלא שלא כדרכה שמצערתה כדאמר התם אם תענה את בנותי שלא כדרכן ואמר וישכב אותה כדרכה ויענה שלא כדרכה וקשה דבספ"ג דיבמות (דף לד:) חשיב שלא כדרכה מעשה ער ואונן וי"ל דלא אסיר אלא שעושה כך תדיר שלא תתעבר ויכחיש יופיה אבל אם רוב תשמישו כדרכה אלא שבאקראי מתאוה לה שלא כדרכה שרי:

באשתו ולא באשת חבירו – שלא אסרה תורה אלא בדביקה:

ויך את המצרי – משום דהכה איש עברי:

מוקש אדם ילע קדש – הנוקש את האדם היינו ישראל שקרויין אדם דכתיב (יחזקאל ל״ד:ל״א) ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרוין אדם וכו':

ילע קודש – כאלו לועה את הקדש כלומר כסוטר על לועו. סוטר מכה:

אם לא לקחתי בחזקה – בבני עלי כתיב שהיו תוקפים בבשר הזבחים ואמר אם לא תתן לי אקח בחזקה דהיינו כמרים ידו שהיו מגזמין להכות:

וזרוע רמה – הרגיל לרום ידו על חבירו:

קץ ידא – מאדם אחד שהיה רגיל להכות את חבירו וקנסו בכך כדאמר בפרקין דלעיל (סנהדרין דף מו.) ב"ד היו מכין ועונשין שלא מן התורה לעשות סייג וגדר לדבר:

קץ ידא – פ"ה שהיה רגיל להכות את חבירו וקנסו בכך וי"ל דדינא הוא דהא מקרא דריש וזרוע רמה תשבר ובפ' כל היד (נדה דף יג: ושם) גבי יד לאמה תקצץ אמר דינא תנן כדרב הונא דרב הונא קץ ידא אלמא דינא הוא והא דאשכחן בפ' ד' וה' (ב"ק דף לז.) גבי חנן בישא דרב הונא גופיה לא חייבו אלא ממון שאני הכא דמועד ורגיל בכך היה להכות באגרוף דדיניה הוא בכך וכן יד לאמה רגיל בכך:

איש זרוע – איש שמניף זרוע לו הארץ מתוקנת לקבורה כלומר ראוי להמיתו ולקוברו:

לא נתנה קרקע – כלומר אין ראוי לקנות קרקע אלא לבני זרוע מפני שהתגר רבה ע"י קרקע שבאות בהמות ומפסידות וגנבים באין וגונבין ועוררין עליו וצריך שיהא חזק לעמוד כנגדן:

כעבד לאדמה – לעסוק בה תמיד לחרישה והשקאה וניכוש ועידור:

עובד כוכבי' ששבת – ממלאכתו יום שלם חייב מיתה שנא' יום ולילה לא ישבותו וקא דריש ליה לא ישבותו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי ולא תימא לא ישבותו אהך ששת עתים דקרא קאי כלומר לא יבטלו ולא יפסקו מלהיות: פשיטא לא גרסי' דהא טובא קמ"ל דאבני אדם קאי:

אמר רבינא אפי' שני בשבת – לא תימא שביתה דקאמר ר"ל לשום חובה קאמר דלא לכוון לשבות כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל או אחד בשבת ששובתין בו הנוצרים אלא מנוחה בעלמא קא אסר להו שלא יבטלו ממלאכה ואפי' יום שאינו בר שביתה שני בשבת יומא קמא דלאו יום בר שביתה נקט וה"ה דהוה מצי למינקט שלישי ורביעי:

קום עשה לא חשיב – והאי לא ישבותו קום עשה מלאכה היא: