מסכת סנהדרין דף מ״ה ע״א

גמ' פרק אחד – כלומר מעט ממנו מלפניו ויש אומרים פרק חתיכת בגד ולשון פרק בתרוייהו לישני טורנצי"ן:

ולא אותה – דאין אשה נסקלת ערומה:

ור' יהודה – אמר לך אותו לאו למעוטי אשה אתא אלא לאורויי לן דנסקל ערום דמאותו נפקא לן בלא כסותו:

לא שנא הוא ולא שנא היא – שהרי אין כאן מיעוט והשוה הכתוב איש לאשה לכל מיתות שבתורה:

הא אותה בכסותה – לאו מקרא דריש דהא ליכא מיעוט להכי דאותו איצטריך למידרש בלא כסותו אלא היינו טעמא כדמפרש משום הרהורא או משום בזיונא:

להרהורא – שמא יתנו בה עיניהם ויבואו לידי הרהור דאי לאו האי טעמא נהי דלרבנן לא אצרכה קרא להפשיטה נעביד לה אנן כדי שתמות מהר:

בבגדיה – של סוטה:

נקרעו – כדרך כל הנקרעים:

נפרמו – קרע משונה לכאן ולכאן ולחתיכות קטנות:

וסותר את שערה – קלעי שערה:

אלא במה שעיניו רואות – והא דאמר סוף פ"ק דמגילה (דף טו:) כל האומר רחב רחב מיד נקרי האמר התם ביודעה ומכירה:

ונוסרו כל הנשים – ואם לא היו מקלקלין אותה אין כאן ייסור אם תצא זכאה ואנו מתכוונים לביישה ואפילו היא זכאה שלא נטמאה מכל מקום פרוצה היתה שהרי קינא לה ונסתרה:

הכא – דמיקטלא אין ייסור גדול מזה וטעמא לאו משום הרהור היא:

מיתה יפה – ולא תבזהו:

ברור לו מיתה יפה – י"מ משום דלרעך כמוך לא שייך מחיים דחייך קודמין וי"מ משום דכתיב ברישיה דקרא לא תקום ולא תטור ולשון נקימה היינו מיתה כדאמרינן לקמן בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נב:) גבי נקום ינקם כשהוא אומר והבאתי עליכם חרב כו':

בזיוני דאינש עדיף ליה – כלומר גדול בעיניו טפי מניחא דגופיה הלכך נוח לה שתיסקל בלבושה ותשהא למות ואע"ג דאיכא צערא דגופא ולא תבזה אותה להפשיטה הלכך זו היא ברירת מיתה יפה:

ניחא דגופא עדיף ליה – גדול בעיניו טפי מבזיוני הלכך כשתפשיטנה זו היא יפה לה:

מתני' היה גבוה שתי קומות – ומפילו משם לארץ:

הופכו על מתניו – כשהוא מושכב פרקדן הוא מגונה יותר:

גמ' תנא וקומה שלו – שהיה מפילו מעומד ולא מיושב:

ומי בעינן כולי האי – דבלאו הכי ליכא שיעור מיתה:

מה בור שהוא כדי להמית – משנה היא בבבא קמא (דף נ:) אחד החופר בור ואחד החופר שיח ומערה חייב בנפילת שור וחמור אם כן למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית והיינו עשרה טפחים דסתם בור אינו פחות מעשרה טפחים אף כל שיש בו כדי להמית ומאי ניהו עשרה טפחים היו פחותין מכאן ונפל לתוכן שור וחמור ומת פטור אלמא עשרה הוי שיעור להמית:

ורמינהי מה בור – הא דפריך משור אאדם משום דהתם נמי דרשינן שור ולא אדם:

מה בור שיש בו כדי להמית – בב"ק (דף נ:) פ"ה משום דסתם בור עשרה וקשה לר"ת אדרבה סתם בור יותר מעשרה כדאשכחן ביוסף וירמיה שהושלכו לבור וכדאשכחן בבור שמילא ישמעאל בן נתניה חללים וכאן פירש דסתם בור אינו פחות מי' מיהו קשה דפריך בריש ב"ק (דף ג. ושם) אילימא אב י' ותולדה ט' לא ט' כתיבי ולא עשרה כתיבי ומשני והמת יהיה לו אמר רחמנא וקים להו לרבנן דעשרה מיתה עבדי תשעה ניזקין עבדי מיתה לא עבדי אלמא מהתם ילפינן ומפר"ת דסתם בור הוי יותר מעשרה ותרווייהו צריכי דאי כתב רחמנא והמת יהיה לו ה"א בכל ענין שימות אפילו בפחות מי' כתב רחמנא בור ואי כתב רחמנא בור ה"א בעמוק כ"כ דאי אפשר שלא ימות בו כתב רחמנא והמת יהיה לו בראוי למות בו דהיינו עשרה דקים להו לרבנן דעבדי מיתה והא דפריך התם סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לניזקין אע"ג דט' לא כתיבי כלל סברא הוא כי היכי דעשרה אב למיתה משום דיש בו כדי להמית תשעה נמי אב לניזקין דיש בו כדי להזיק אי נמי משום דכתיב תרי זימני בור כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור (שמות כ״א:ל״ג) דדריש בירושלמי אחד בור למיתה ואחד בור לניזקין:

מיתה יפה – שימות מהר:

מינוול – אם גבוה יותר מדאי מתפזר גופו ואבריו מתפרקין וכריסו נבקעת:

מניין שבדחייה – נידונו הנוגעים בהר סיני ת"ל ירה לא תגע וגו':

יירה – לשון השלכה כמו (שמות ט״ו:ד׳) ירה בים ומשמעות דריש ולא ריבוייא:

מניין – שסקילת אבנים הוזכרה שם ת"ל סקול דהוא לשון אבנים כדכתיב (דברים כב) וסקלוה (כל) אנשי עירה באבנים:

ומנין שבסקילה ובדחייה – אם הוצרך לשתיהן כגון שדחפוהו ולא מת:

ת"ל כי סקול יסקל או ירה יירה – ריבוייא הוא דאי חדא מינייהו דווקא קאמר או הא או הא ליכתוב כי סקול או ירה מדכתיב הני לרבויי כתבינהו:

מניין שבדחיה – סקילה נאמר תחילה בפסוק ואפילו הכי עבדינן לה לבסוף משום דאשכחן קראי דסמוך סקילה למיתה דכתיב (דברים י״ז:ה׳) וסקלתם באבנים ומתו:

שאם מת בדחייה יצא – לכך נאמר או לחלק:

ומניין שאף לדורות – כל חייבי סקילה תהא דחייה שם:

מניין שאף לדורות כו' – אפילו לרב דיליף דורות משעה בריש הקומץ רבה (מנחות דף יט: ושם) איצטריך קרא לרבויי הכא לדורות דה"א סיני שאני והא דאמרינן בפ' טבול יום (זבחים דף קא.) דאמר ליה אהרן למשה שמא לא שמעת שהותרה אנינות אלא בקדשי שעה ולא בקדשי דורות ה"ק שמא כך נאמר לך בפירוש וא"ת למאן דלא יליף בריש הקומץ רבה (שעה מדורות) האמר בזבחים בפ' קדשי קדשים (זבחים דף ס.) מזבח שנפגם אין אוכלים בגינו שירי מנחה שנאמר ואכלוה מצות אצל המזבח וכי אצל המזבח אוכלים אלא בזמן שהוא שלם ולא כשהוא חסר וההוא קרא במילואים כתיב וי"ל התם יליף טפי משום דאשכחן גבי הקרבה לדורות כיוצא בהן דדרשינן התם לעיל מיניה מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו עליו פסולין שנאמר וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וכי עליו זובח אלא כשהוא שלם ולא כשהוא פגום: