מסכת סנהדרין דף מ״א ע״א

תניהו ענין – להתראת מלקות דשייך באחותו:

תניהו ענין למלקות – ובגז"ש דרשע רשע ליכא למילף (כדלעיל סנהדרין דף י.) כיון דרשע בעדים זוממין כתיב ועדים זוממין גופייהו לא בעי התראה:

וכי יזיד – מנא ידעינן אלא שהתרו בו ועדיין הוא מזיד ל"א ואם הזיד לא נאמר אלא וכי יזיד משמע תמיד הוא בזדונו זה עיקר:

המוצאים אותו מקושש – שקישש עצים לא נאמר אלא מקושש לאחר שראוהו ומצאוהו היה מקושש ומה טעם תלוי בכך אלא שהתרו בו ועדיין היה מקושש:

על עסקי דיבור – התראה:

הוה אמינא – אחותו דאינה מיתה אלא מלקות הוא דבעינן התראה אבל חייבי מיתות דחמירי אימא לא ליבעי:

ואי כתיב כי יזיד – תימה דהתראה בעיר הנדחת מנ"ל דמהני לא אתיא שכן ממונן פלט ולעיל [סנהדרין דף מ:] משמע דבעינן התראה:

אבל סקילה דחמורה אימא לא – בכולה שמעתין הכא ולעיל לא ילפי חייבי מיתות מהדדי ותימה מנא לן דנסקלין ונשרפין פטורים מן התשלומין דלא יהיה אסון ברוצח כתיב (שמות כ״א:כ״ב):

ותרתי בנסקלין למה לי – מקושש ונערה המאורסה בסקילה:

לר' שמעון – דאמר שריפה חמורה ולא אתו נשרפין מנסקלין בהתראה משום דאי אמר בנסקלין שהן קלין כתב קרא אחרינא לאתויי נשרפין באם אינו ענין:

וליתו הנך – מלקות וסייף:

המת – משמע כבר הוא כמת קודם שבא לבית דין שחייב עצמו מיתה בפיו:

עדי נערה המאורסה כו' – לקמיה פריך מאי שנא נערה המאורסה דנקט:

לאוסרה על בעלה באנו – ולא להורגה:

היכי מיקטלא – וכיון דאיהי לא מיקטלא פשיטא דאינהו לא מיקטלי כאשר זמם כתיב (דברים י״ט:י״ט):

באשה חברה – דאיהי מיקטלא אם לא הוזמו אלו ואינהו לא מיקטלי דיכולין לומר כשבאנו לבית דין לא לחייבה מיתה נתכוונו אבל אי אמרו התרינו אין התראה אלא להמית ותו לא מצי למימר לא להורגה באנו:

לא שמה עדות – הואיל ואי אפשר לקיים בו ודרשת וחקרת ודרשו השופטים והנה עד שקר וגו' (שם):

אלא אשה חבירה – דקיימא לן לר יוסי בר יהודה דמיקטלא בלא התראה היכי משכחת לה הא כיון דאינהו לא מיקטלי משום דיכולין לומר לאוסרה באנו איהי נמי לא מיקטלא:

כשזינתה וחזרה וזינתה – דהנך עדי זנות שני אין יכולין לומר לאוסרה באנו שהרי כבר נאסרה מזנות ראשון ולא באו אלא להורגה:

באשה חבירה – ולא בעי ר' יוסי שיתיר עצמו למיתה אי נמי חבר כאילו התיר עצמו:

ופרכינן והא יכולין לומר לאוסרה על בועלה שני באנו – דקיימא לן במסכת סוטה (דף כו:) מונטמאה ונטמאה שתי פעמים כשם שאסורה לבעלה כך אסורה לבועל:

שזינתה מבועל ראשון – וכבר נאסרה עליו:

אי נמי שזינתה מקרוביה – שהיא אסורה להם משום ערוה:

לאוסרה על בועלה שני באנו – הוה מצי למימר דאיירי שזינתה ולא ידעי מי הוא:

אי נמי שזינתה מקרוביה – וא"ת אכתי מצי אמרי לפוסלו בעדות באנו דבא על הערוה פסול לעדות וי"ל דא"כ הל"ל פלוני בא על נערה המאורסה:

אפילו הא דלא יתבא תותיה – ואיכא למימר דלא אסקו אדעתייהו לאוסרה עליו שהרי לא היו רואים אותה יושבת תחתיו אפילו הכי יכולין לומר:

ארירן – יושרמ"א בלע"ז:

אין זה נכון – ועדותן בטלה והוא והם פטורים מיד:

הרי זה נכון – דלא שייכי בדיקות להכחיש אלא בגופה של עדות:

בסודר שחנקו בה – שהעידו שחנק את חבירו בסודרו ועל הסודר היו נבדקין שחור היה או לבן היה:

שעקץ – דקץ וחתכה מעוקצה:

תאינה – הפרי קרי תאינה:

ששיפדו – לשון שפוד:

תאינים שחורות תאינים לבנות – דעל כרחך בתאינים עצמן אי אפשר להרוג:

כחקירות משוי ליה – לבדוק בכל אשר יוכל כדי להכחיש וכי היכי דבחקירות מתכחשי בדבר אחר זה אומר במקום פלוני וזה אומר במקום פלוני דהיינו דבר אחר דהמקום לא הרגו הכי נמי בדיקות:

מי הוה בסנהדרין – בשעה שהיו דנין דיני נפשות:

ארבעים שנה – ראשונים עסק בפרקמטיא אמצעיים למד אחרונים לימד ונעשה דיין ומורה הוראות:

בחנות – מקום היה בירושלים וכן שמו:

דיני קנסות סלקא דעתך – וכי לשכת הגזית גורמת לדיני קנסות:

אלא דיני נפשות – שאין דיני נפשות בכל מקום אלא בעוד שסנהדרי נוהגת בלשכת הגזית שנאמר (דברים י״ז:ח׳) וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם וכיון דחזו דנפישי רוצחים ולא היו מספיקין לדון עמדו וגלו משם:

ותנן משחרב בית המקדש וכו' – וכיון דרבן יוחנן בן זכאי היה קיים אחר חורבן נמצא דארבעים שנותיו האחרונים לא דנו נפשות דהא ארבעים קודם חורבן בטלו:

ואמר מילתא – לפני הדיינין רבותיו ואיסתבר להו טעמיה: