מסכת סנהדרין דף ל״ג ע״א

מיכן שפותחין כו' – ומדיליף פתיחת הזכות מהכא היינו אי לא קטלת לא תידחל כאביי ורבא:

מה שעשה עשוי – אלמא לא הדר:

מה שעשה עשוי וישלם מביתו – וא"ת טיהר את הטמא אמאי מה שעשה עשוי ועוד אי מה שעשה עשוי אמאי משלם דאכתי לא מיתוקמא דעירבן עם פירותיו עד לבסוף וי"ל דהשתא סבירא ליה כשעירבן בעל הבית ולבסוף ס"ל כשעירבן חכם והשתא מה שעשה עשוי שעירבן ברוב פירותיו טהורים דבטלי ברובא וישלם מביתו שעירבן בפירות מועטים וא"ת למאי דס"ד בפ' עד כמה (בכורות דף כח:) דאתיא כר"מ הא שמעינן ליה בפרק הניזקין (גיטין ד' נד:) גבי נפלו ונתפצעו דאפי' שגג לא יעלו דקנסינן שוגג אטו מזיד ואם כן היכי בטלי ברובא וי"ל כיון דעל פי חכם עביד לא קניס האי שוגג אי נמי לענין דינא דגרמי מוקי לה כר' מאיר בפ' עד כמה (בכורות דף כח:) ולא כוותיה לכל מילי:

במומחה – יש בו כח לחזור ולא מצי למימר ליה בעל דין אנא כי טעמא קמא דידך עבדינא אבל בשאינו מומחה מצי אמר ליה מי יימר דטעמא בתרא דידך עיקר דילמא קמא עיקר ובהאי הוא דטעית:

פטור מלשלם – אלמא מה שעשה עשוי ומיהו פטור מלשלם דכיון דמומחא הוא מזלא בישא דההוא גברא גרם ליה למיטעי:

כאן במומחה – כולי סוגיא בטעה בשיקול הדעת דאי בדבר משנה הא רב נחמן ורב יוסף גופייהו שמעינן להו בכתובות בפרק אלמנה (ד' ק:) דאמרי ב"ד שמכרו בלא הכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרים וא"ת בפ"ק דמכילתין (ד' ה.) דמר זוטרא בריה דרב נחמן דן דינא וטעה אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה אי קבלוך עלייהו כו' כי טעה נמי בשיקול הדעת אמאי לא היה חוזר הא מומחה הוה וי"מ דמומחה דהכא היינו במומחה דסמיכא:

יש גדול הימנו – אותו גדול מחזיר דבריו של זה דיש בו כח לבטל:

אין גדול ממנו – לא ציית ליה בעל דין לאהדורי עובדא ואפי' זה אומר טעיתי לאו כל כמיניה:

טועה בדבר משנה – שטעותו מצוי בדבר המשנה אין דינו דין לגמרי וחוזר:

שיקול הדעת – לקמן מפורש:

ואפי' טעה בר' חייא – האי דבר משנה דקאמר מי אמרי' דאפי' טעה בדבר המשנה בתוספתא דבי רבי חייא ורבי אושעיא שהם סידרו התוספתא וסתמו בה מה שסתמו ולא הוי עיקר כל כך כמשנתנו שסתמה רבי שהיה גדול מהם וכל הישיבה מצויה אצלו על ידי שהוא נשיא ודקדקו עמו בדברים והעמידום על בוריים:

ואפי' בדרב ושמואל – במימרא דידהו שפסקו מסברא שלהם ולא הויא מתני' אלא סברא:

אטו אנן קטלי קני באגמא אנן – אחרי שאמרתי לך שאף הטועה בדברי האמוראים האחרונים חוזר מאי גריעותנן מדאחריני:

קטלי קני – קוצצים קנים ומלקטי עצים:

סוגיין דעלמא כאידך – רוב הדיינין נראין להם דברי השני:

לרב ששת – דאמר טעה בדבר משנה חוזר:

האם שלה – בית הריון ונקראת טרפחת ושלפוחית ובלעז מטריצ"ה:

והתירוה – מפני שאמר תודוס הרופא:

אין פרה וחזירה כו' – לפי שטובות הן ואין רוצין שיהיו מצויות במקומות אחרות וקא חזינן דמתקיימות:

הלכה חמורך טרפון – כלומר צריך אני למכור את חמורי ולהחזיר פרה לבעלים:

טועה בדבר משנה אתה – סתם משנה היא באלו טריפות (חולין נד.) ניטלה האם שלה כשירה:

וטועה בדבר משנה חוזר – ולקמן פריך הכא מאי חזרה איכא הרי האכילה לכלבים:

הכי קאמר ליה – רב המנונא אי אמרת בשלמא כו':

אלמא קם דינא – כלומר מה שהורה הורה ואי נמי איתא קמן לא הדרא מיתכשרא:

היינו – דאמר ליה דאי לאו דמומחה הוא הוה בעי שלומי:

לאו כלום עבדת – דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שהשליכה לכלבים ואת לא אפסדת ליה מידי במאי דפסקת עלה שם טרפות דהא אי בעית למהדר הדרת:

השתא נמי לא כלום עבדת – בלא נטל ונתן ביד איירי דאי האכילה ר' טרפון לכלבים א"כ טובא עבד ותימה דבפ' עד כמה (בכורות ד' כח: ושם) בההיא דן את הדין בעי לאוקומי כר"מ מקמי דאוקי כשנטל ונתן ביד אמאי חייב חכם כשטיהר את הטמא במה שעירבן בעל הבית בפירותיו נימא כיון דאילו לא עירבן הוה הדר השתא נמי לאו כלום עבד וי"ל דסוגיא דהכא אתיא כרבנן אבל לר"מ דדן דינא דגרמי חייב אע"ג דאילו לא עירבן הוה הדר דהא מראה דינר לשולחני ונמצא רע מחייב לר"מ בהגוזל קמא (ב"ק ד' ק. ושם) אע"ג דאילו הוה קמן הוה הדר:

רב חסדא – מהדר לעיל לשנויי מתניתא דן את הדין:

נשא ונתן ביד – מה שעשה עשוי:

לא נשא ונתן ביד – אלא צוה לבעל דין והוא עושה מעצמו מחזיר הממון מזה שקיבלו לזה שנתנו:

נשא ונתן – הוא עצמו גבה מזה ונתן לזה:

בשלמא חייב את הזכאי – שפיר מצי לאוקמי מה שעשה עשוי כדקתני בה שנטל מן הזכאי ממש מידו שלא כדין ונתן לתובע:

אלא זיכה את החייב – על כרחיך לא שייך האי לישנא אלא במזכה את הנתבע שהיה חייב לשלם ואמר לו פטור אתה דאין לשון זכאי אלא לשון נקי ופטור:

כיון דא"ל פטור אתה – וזה היה מוחזק ועכבוהו על פיו כמי שנתן ביד דמי:

אלא – מחזיר לחובה ע"כ משמע מתחלה זכהו וא"ל פטור אתה וקאמר מחזירין:

ומשני חדא קתני – דלעולם לחובה אין מחזירין מאחר שזיכהו אלא משלם מביתו ומתני' חדא קתני מחזירין הדבר לזכותו של זה אם חייבוהו תחלה ולא נשאו ונתנו ביד מחזירין לזכותו שהוא חובתו של חבירו שמחייבין אותו להחזיר מה שגבה:

דכוותה גבי נפשות – על כרחיך הכי בעי לפרושה ולתת חילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות: