מסכת פסחים דף פ״ט ע״ב

מתני' הממנה אחרים על פסחו – א' מבני חבורה שהמנה אחרים עמו על חלקו בלא דעת חבורה:

רשאין – לומר לו טול חלקך וצא ואכול אתה וחבורתך את חלקך דאית ליה להאי תנא פסח נאכל בב' חבורות:

גמ' ידיו יפות – לישנא מעליא ממהר לאכול הרבה:

קבילתון – קבלתוני עליכם לאכול בכל כחי בדמים הללו:

לתקוני זביחה – שלא יהא נותר ושיערנוך למאכל שאר בני אדם:

לאו משום דהוה ליה כו' – שיהו עמו אוכלין:

דעות שאני – אין בני חבורה מרוצין להיות כל אלו הדעות בחבורתם שמא יעכבו עליהם הסעודה ולא משום אכילה יתירתא אלא אפילו לא אכלי כולהו אלא כחד גברא מצו מעכבי עליה:

דעות שאני – אע"ג דלא אכלי כולהו אלא כחד תימה לר"י מה צריך לשנויי הכי לימא ליה דשאני הכא דלא שייך למימר הא קבילתון ולא דמי כלל לידיו של א' מהן יפות וי"ל דאיצטריך לשנויי הכי דלא נידוק [איפכא דוקא] ממנה אחרים דלא מצי למימר הא קבילתון [הא ידיו יפות דמצי למימר קבילתון] אין רשאין ליתן חלקו ומעיקרא דהוה בעי למיפשט דהוי כידיו של א' מהן יפות ה"מ למפרך אדרבה איפכא מסתברא לכך משני דלא מצי למיפשט מידי:

ממלא כריסו ממנו – כדאמרי' בכיצד צולין (לעיל פסחים דף פו.) שאין האוכל אוכל בשתי מקומות:

לא רצו לא – אלמא משום טירחא הדרי ביה הכא נמי משום פסידא הדרי ביה לאטרחינן לדידך לא קבלינך. אבל ידיו יפות מדלא בדקו אחריו ש"מ בכל מאכלו קיבלו עליהן:

לאטרחינן לדידך לא קבלינך – אבל ידיו יפות מדלא בדקו אחריו ש"מ בכל מאכלו קיבלו עליהן:

סיבולת – תערובת סעודה של כל ימות השנה:

מאי ולא עוד – מאי אולמיה הא מהא:

לתקוני זביחה – כמדת איש אחד:

דלצוותא – ואיכא למימר משום צוותא קבליה עליה בכל מאכלו:

רשאין ליחלק – לחלק פסח ביניהן לכל א' חלק המגיעו:

או אין רשאין לחלק – אלא אוכלין כאחד ונותנין המנות לפניהם כשאר סעודות:

בני חבורה רשאין לחלק או לא – וא"ת אמאי לא פשיט ממתני' דדוקא אם המנה האחרים עמו רשאין ליתן חלקו וי"ל דאיכא למידחי דבלא ממנה נמי רשאין ליחלק והא דנקט ממנה משום דבכל ענין מיירי אפי' התנו שלא ליחלק ואם ממנה רשאין ליחלק אבל ברייתא לא מצי למידחי דפשיטא דאם התנו שלא ליחלק אפי' א' מהם ידיו יפות אין רשאין ליתן חלקו דמסתמא על דעת כן התנו דאם אין אחד מהן ידיו יפות אין דרך ליחלק בלא תנאי:

ש"מ – אין רשאין ליחלק:

כל הני תיובתא – הממנה אחרים והשמש:

איתיביה בני חבורה – מרישיה דקתני טול חלקך ושני ליה בההיא משום דלתקוני זביחה קבליה וכמדת איש אחד אבל אנא צוותא קבילת עלך וניחא עלך צוותי לקבולי עלך בכל סעודתי:

ועל חגיגתו – חגיגת י"ד שאף היא באה לכל המנויין:

מעות שבידו – שלקח מן הנמנין הללו:

חולין – כדמפרש טעמא לקמיה שאף על פי שהנמנה כבר הקדיש מעותיו לכך והממנה כבר הקדיש פסחו מתחללין המעות על הפסח וטעמא מפרש:

המוכר עולתו – להתכפר בה אחר לא עשה כלום ואין העולה קריבה אלא לשם בעלים הראשונים:

ומעות כל שהן – כל מה שקיבל מן העולה והשלמים ואפילו יותר על כדי דמיהן יפלו המעות לנדבת ציבור לשופרות שהיו במקדש שהיו מקריבין מהן עולות לקיץ המזבח ולקמיה פריך מאחר דלא עשה ולא כלום אמאי יפלו דמיהן לנדבה:

מעות כל שהן יפלו לנדבה – ק"ק לר"י דרישא מיירי כשהקדיש מעות לשם פסח כדמוכח בסמוך וסיפא מיירי במעות חולין דאי הקדישן לשלמים איך יפלו מעות שלמים לנדבת ציבור ויקריבו מהן עולות לקיץ המזבח:

אמר רבא קנסא – קנסו רבנן לקונה דלא ליקני זימנא אחריתי עולה ושלמים דאחר ואיהו הוא דאפסיד אנפשיה דלא הוה ליה למיקני כפרת אחרים וכי האי גוונא נמי אמרי אינשי לאו עכברא גנב אלא חורא גנב כלומר המוכר לא פשע אלא הקונה הלכך מעותיו נדבה:

אף על גב דשויא ארבעה ויהבו ליה ה' – לא אמר אישתכח דמתנה בעלמא הוא דיהב ליה ולא ליקנסיה:

ומאחר דלא עשה ולא כלום אמאי יפלו לנדבה – פירוש אי אמרת בשלמא דעשייתו מועלת אתי שפיר דקנסינן ליה שלא ירגיל לעשות כן פעם אחרת אבל כיון דלא עשה ולא כלום אמאי קנסינן ליה כיון שאין ממש בעשייתו ומשני דמ"מ קנסינן ליה:

אפשר ידעין כו' – והלואי שיהו יודעין טעם זה ויודיענו:

היאך – מעות הקדש חל על טלה הקדש אחר לצאת הקדש של מעות לחולין מי הוציאן למעות (של חולין) אילו היה נותנן בבהמת חולין היתה נתפסת בקדושת המעות והן יצאו לחולין אבל עכשיו מה נתפס תחתיהם שיצאו הם לחולין והא ליכא למימר במעות שלא הוקדשו עסקינן דאם כן מאי למימרא:

וזה הפריש מעות לפסחו כו' – דאי במעות חולין מאי קמ"ל פשיטא שהן חולין דלית לן למיקנסיה כמו בסיפא כיון דשרי למנות אחרים על פסחו וא"ת אפילו אי הוו מעות חולין מעיקרא מכל מקום איך יכול למנות אחרים אחר שהקדישו כיון דסבר דאפילו במעות לא משייר וכ"ש בפסח דלא משייר מדקשיא ליה אין הקדש חל על הקדש וי"ל דאע"ג דלא משייר ביה מידי על דעת כן מקדישו שיצאו כל אשר ימנה עליו דקרא כתיב (שמות י״ב:ד׳) ולקח הוא ושכנו וכתיב ביה (שם) תכוסו משמע דבכל ענין אפילו הקדישו כבר משום דדעת האדם כן: