מסכת פסחים דף ע״ב ע״ב

ואחד זבחים שאינן ראויין – לפסח:

פטור – הואיל וטרוד במחשבת לבו מאז הופרשו ויודע שעליו להקריבם טועה ושוחטן לשם פסח:

על שאינן ראויין שחייב – דלאו טועה הוא:

אפילו עגל – דסד"א ליכא דטעי בה:

מודה היה ר' מאיר בבעלי מומין – הואיל ולאו בני קרבן נינהו לא יכול לומר טועה הוא וחייב הכא נמי חולין לשם פסח יהא חייב הואיל ולאו בני קרבן נינהו:

לא טריד בהו – אין מחשבת הקרבתן בלבו עד הנה:

האי טריד ביה – כל ימי הפרשתן בלבו ועסוק ואומר מתי אפנה ואקריבנו:

חולין לשם פסח מה לי א"ר מאיר – כלומר מה ר' מאיר אמר לנו בו:

מודה היה ר' מאיר בבעלי מומין – הואיל ולאו בני קרבן נינהו לא יכול לומר טועה הוא וחייב הכא נמי חולין לשם פסח יהא חייב הואיל ולאו בני קרבן נינהו:

הני מיחלפי – חולין בקדשים מיחלפי ויכול לומר טעיתי סבור הייתי קדשים הן משום הכי פטור:

הני לא מיחלפי – בעלי מומין בקדשים לא יכול לומר טעיתי כסבור קדשים הן משום הכי חייב:

אלמא טעמא משום טירדא – ולאו משום איחלופי וחולין לא טריד בהקרבתן:

אקילעא – לפני הבית כעין בית שער וקורין פוריי"א:

בשפוד של צלי – של קודש הראוי ואכילת קדשים מצוה דכתיב (שמות כ״ט:ל״ג) ואכלו אותם אשר כופר וגו':

חייב – דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה ונותר חייבים על זדונו כרת ושגגתו חטאת דכתיב (ויקרא י״ט:ח׳) ואוכליו עונו ישא:

אשתו נדה בעל חייב – כדמוקי לה לקמיה בסמוך לווסתה ובמעוברת דלאו מצוה היא ולקמיה מפרש ואזיל אם חלוק הוא על ריש לקיש או מוסיף על דבריו:

כל שכן בההוא – נותר:

דמחייב – דאין שם לחלוחית מצוה אבל הכא אע"ג דמעוברת מיהו מצות שמחת אשתו איכא:

בשפוד – ליכא למאן נישייליה:

ור' יוחנן מאי שנא יבמתו – דפטור ואע"ג דהוה ליה לשיולי:

דקא עביד – מצות יבום בביאה ראשונה קאמר:

אשתו – מצות פריה ורביה:

באשתו נמי קא עביד מצוה – ובסמוך נמי פריך והא איכא שמחת עונה ותימה הא באשתו נדה קיימינן דליכא מצוה ולא שמחת עונה ואומר ר"י דפריך אלישנא בתרא דפוטר טעה בדבר מצוה אע"פ שלא עשה מצוה הלכך פריך והא איכא שמחה וטעה בדבר מצוה ומסיק דהוה ליה לשיולי:

עונה – לפי מה שהוא חמר או גמל או טייל או תלמיד כדמפרש בכתובות (דף סא:):

לשמח את אשתו – אפילו שלא בשעת עונתה אם רואה שמתאוית לו:

ומשני בסמוך לווסתה – דמוזהרין ישראל לפרוש מנשותיהן סמוך לזמן ווסת נדותיהן כדאמרינן בשבועות (דף יח:) והזהרתם את בני ישראל והדוה בנדתה מכאן אזהרה לבני ישראל שיהו פורשין מנשותיהן כו':

סמוך לווסתה – אין לפרש דיודע שהוא סמוך לווסתה ומספקא ליה אם נדה גמורה היא אם לאו דא"כ ביבמתו אמאי פטור כיון דיודע שהוא סמוך לווסתה וסמוך לווסתה דאוריי' דנפקא לן מוהזהרתם את בני ישראל אלא יש לפרש שאינו יודע אם הוא סמוך לווסתה אם לאו דהוה ליה לשיולה כיון שאינו יודע והא דאמר בפ"ב דנדה (דף טו.) דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן היינו כשיודע שלא הגיע זמן ווסתה דלא חיישינן שמא שינתה ווסתה וה"ה דהוה מצי למימר שאינו יודע אם היא נדה גמורה או לאו אלא נקט דאפילו יודע שאינה נדה כיון דמספקא ליה אם הוא סמוך לווסתה באשתו חייב ומיהו הוה מצי לאשמעינן במספקא ליה אם היא נדה גמורה ואפי' הכי ביבמתו פטור:

אי הכי יבמתו נמי – סמוך לווסתה לא רמיא מצוה עליה:

בזיז מינה – בוש ממנה לשואלה אם סמוך לווסתה הוא:

ור' יוחנן – דאמר פטור כמאן:

ברשות – של מצוה שהיה טרוד בה:

דזמנה בהול – שקבוע לה היום וטרוד באם לא עכשיו אימתי הולך אצל בקי ללמדו:

דזבחים – דפטור במתני' בשוחט לשם פסח משום דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה:

זמנו – של פסח בהול הוא היום למהר פן יעבור זמנו:

בן גרושה – כהן חלל זר גמור הוא דכתיב בכהן הנושא גרושה (ויקרא כא) לא יחלל זרעו שמחללו מדין כהונה:

קרן וחומש – שהרי אכלה שוגג:

ור' יהושע פוטר – שטעה בדבר מצוה:

דאיקרי עבודה – אכילתה כדלקמן:

ועבודה – של חלל בשוגג רחמנא אכשרה דתנן כו':

ברך ה' חילו – בכהנים כתיב ישימו קטורה באפך וגו' וסמיך ליה ברך ה' חילו חללים שבו:

אמש – בערב: