מסכת נדה דף כ״ז ע״ב

פרידה – גרגיר:

סופו – של רקב כתחלתו:

מה תחלתו – כשנקבר אם יש דבר הראוי לירקב ולעשות רקב של מת:

גנגילון – בטול. שאותו דבר אחר מבטלו אף סופו לאחר שנעשה רקב כשנקבר כהלכתו ד"א המתערבת בו מבטלו ולשון גנגילון דבר העומד כנגדו לבטלו ולקלקלו. ולקמן פריך הואיל וטעמא דר"ש ברקב כדאמר השתא גבי שליא דליכא למימר הכי מ"ט:

גלגילון. פירש בערוך דבר הנגלל עמו:

מאי היא – דאמר תחלתו ד"א נעשה לו גנגילון:

שאין לו רקב – שאין רקב שלו מטמא:

ערום בארון של שיש או ע"ג רצפה של אבנים – דהשתא אין תערובת ברקבוביתו:

נקבר בכסותו – דאיכא רקבובית או אפילו ערום בארון של עץ דאיכא רקבובית:

או ע"ג רצפה של לבנים – שעפרן נמחה:

שאין לו רקב – מפני דבר אחר המעורב בו:

לאפוקי הרוג דלא – לפי שיצא דמו וחסר וקיימא לן במס' נזיר (דף נא.) מת שחסר אין לו רקב:

למעוטי הרוג. דמחוסר דם והא דאמר עולא בפ' כ"ג (נזיר נא.) אין רקב למת אלא לבא מן הבשר מן הגידין ומן העצמות א"כ משמע דאין רקב טמא אא"כ בא משלשתן יחד אבל רקב מדם לא בעי מ"מ אם חסר מדמו בשעה שנקבר אין לו דין רקב:

שנתפזר בתוך הבית [הבית] טמא – משום אהל:

דאין מאהיל וחוזר ומאהיל – גג שכנגד זה מאהיל על חצי שיעור ושכנגד זה מאהיל על חצי שיעור ושני אהלות הן ואין מצטרפין:

מלא תרוד ועוד – יותר ממלא תרוד עפר בית הקברות. ל"א רקב ממש של מת אלא כגון שנקבר בכסותו או בקרקע בלא ארון של שיש ויש כאן מלא תרוד ועוד מאותו עפר דהוו מעורבין רקב ועפר:

מלא תרוד ועוד. פ"ה כגון שנקבר בכסותו ואין נראה לרשב"ם דבתחלה מודו כ"ע דדבר אחר נעשה לו גלגילון ונראה לרשב"ם דהכא מיירי בנקבר ערום ודרכן היה לטוח כוכין בסיד ומיד שנתרקב היה התרוד ממנו טמא ואח"כ נפל מן הסיד ונתערבה עם הרקב שכבר היה טמא ומהך לא עביד צריכותא דקמ"ל משום דא"א שלא יהא תרוד מרקב קודם שנתערב בו עפר:

בטל ברוב – שדם הלידה נתרבה על מיחוי הולד ומבטלו:

אמרו דבר אחד – ולקמן מוקמינן דר"א בן יעקב משום בטול ברוב:

בהמה גסה – שלא היה לה ולד מעולם:

תקבר – החררה שהוא מיחוי של בכור:

ופטורה מן הבכורה – שאם תלד עוד אין ולדה לכהן:

אינה מטמאה – אותה חררה:

ומאחר דאינה מטמאה – אלמא לא חיישינן לולד אמאי תקבר:

ומשני כדי לפרסמה – שנפטרה מן הבכורה שידעו הכל שזה פטר רחם:

כדי לפרסמה שפטורה. הא דתנן בפ' בהמה המקשה (חולין דף עז.) מבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים התם א"צ פרסום דהכל יודעים שיש ולד בשליא:

ופרכינן מדפטורה מן הבכורה אלמא ולד מעליא היא אמאי אינה מטמאה:

בטול ברוב – מיחוי הנפל בטל בדם:

משום בטול ברוב נגעו בה. וא"ת דבבכורות פרק הלוקח בהמה (בכורות כג.) גבי נבלה בטלה בשחוטה וקאמר אין מטמאה במגע אבל מטמאה במשא דטומאה כמאן דאיתא דמיא ופריך מחררת דם דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא משום בטול ברוב אלמא דכמאן דליתיה דמיא ומשני משום דה"ל טומאה סרוחה ופריך הניחא לבר פדא דדריש עד לגר אלא לר' דדריש עד לכלב קשיא ואמאי לא מקשה מהך דשפיר דאינו מטמא באהל משום בטול ברוב אלמא כמאן דליתיה דמי והשתא לא מצי לשנויי משום דהוי טומאה סרוחה דאפילו מת סרוח מטמא וי"ל משום דאיכא למדחי דטעמא משום בילבול צורה כדר"ל ולא משום בטול ברוב אי נמי כיון דטעמא דשפיר משום מת שלם אע"ג דטומאה כמאן דאיתיה דמי אין להחשיבו שלם כיון שנתבטל ברוב לגמרי:

ומודה ר"ש – במתני' בשליא אע"ג שהבית טהור אמו טמאה לידה:

כעין שהזריעה – כלומר דנימוח כזרע:

שטרפוהו – כמו (חולין סד.) ביצים טרופות בקערה. שמחקוהו ובלבלוהו:

במימיו – שהדיחוהו בהן. א"נ במי הלידה והטינוף שיוצא עמו:

שנתבלבלה – נמחק כולו כמו שרוף שנתפזר ואין שלדו קיימת:

ושלדו קיימת – גופו קיים שלא נתפזר האפר ועדיין נראה כשלם:

פתחים גדולים – של ארבעה טפחים:

מת שנתבלבלה צורתו מנלן דטהור. וקשה מאי פריך ליה ר' יוחנן האמר בסמוך דר' יוחנן כר"א וא"כ ר"ל ניחא טפי דקאי כרבנן דקתני במסכת אהלות וחכמים מטהרים וי"ל דר"י ור"ל אליבא דרבנן פליגי דר"ל סבר דלרבנן דמטהרי ברובע ה"נ דמטהרי אפילו בשלם בשאין שלדו קיימת ונתבלבל צורתו אבל שלדו קיימת טמאה מדרבי יצחק דאתיא כרבנן דאי כר"א אפי' אין שלדו קיימת טמא דהא מטמא ר"א ברובע של אפר וא"ל לר' יוחנן מנלן הא דרבנן מטהרו משום בלבול צורה דלמא טעמא דרבנן דכשנשרף אין עוד שם מת עליו אפילו כולו שלם ושלדו קיימת אבל שפיר שם מת עליו וטמא אי לאו משום דבטל ברוב ומילתא דרבי יצחק לא אתיא כרבנן אלא כר"א דמטמא מת שרוף וחסר ושלדו קיימת נקט לטהר פתחים קטנים א"נ קסבר ר' יוחנן דרבנן לא מטהרי אלא ברובע דחסר אבל אם העפר שלם אפי' אין שלדו קיימת טמא והשתא אתי שפיר שא"צ לחלק בין שפיר ושליא למת שנשרף ואין שלדו קיימת דשניהם שוין לר"ל ולר' יוחנן ובירושלמי איכא שפיר שנתבלבל צורתו מהו ר' יוחנן אמר טמא ר"ל אמר טהור איתיביה ר"ל לר' יוחנן מרבי יצחק מגדלאה ומשני דבר תורה אפילו שלדו קיימת טהורה מפני מה אמרו טמא מפני כבודו פירוש מפני כבודו של מת הוא דלא בטל וזהו כפירוש ראשון דאף בשלדו קיימת טהור דבר תורה וחולק על הגמרא שלנו דמוקי לה כר"א מילתא דרבי יצחק והתם מוקי לה כרבנן: