מסכת נדרים דף פ״א ע״א

כביסת בגדיים אלימא ליה לר' יוסי – דאית ביה יותר מרחיצה:

דאמר שמואל האי ערבוביתא דרישא – עפרורית שמתכנס לאדם בראשו שאינו רוחץ:

מתיא ליה לידי עוירא – מסמא את עיניו:

ערבוביתא דמאני – שנושא בגדים שאינו רוחצן עד ששחורין הרבה:

לידי שעמומיתא – שגעון וזו שעמומיתא קשה מכולן:

ערבוביתא דגופא – זוהמא הבאה על בשרו של אדם מחמת זיעה שאינו רוחץ:

ערבוביתא דרישא – שאינו מסרק ראשו תמיד מייתי לידי עוירא פירוש לידי סימוי עינים:

דמאני – שאינו מכבס בגדיו תמיד מביאו לידי שעמום:

דגופא – שאינו רוחץ תדיר:

מתיא לידי שיחנא וכיבי – כלומר כיבי ושעמום קשה מכאב שחין דשחין יש לו רפואה ושעמום אין לו רפואה ומשום הכי אמר רבי יוסי דכביסה קודמת לחייהם אבל רחיצה אין בה צער כולי האי:

הזהרו בערבוביתא – בהנהו דפרשי':

ושלא תלמדו תורה אלא בחבורה – שאין אדם מתפלפל אלא מתוך לימוד חבירו:

והזהרו בבני עניים – שלא יהו קלים בעיניכם ללמדם תורה:

הזהרו בערבוביתא – פירוש הזהרו בכביסה:

הזהרו בחבורה – שתלמדו תורה בחבורה:

ומפני מה תלמידי חכמים אין מצויין בו' – שאין הדבר מצוי:

שלא יהו אומרים – בני אדם תורה ירישה היא להם ואין אנו נזקקין ללמוד תורה:

שלא יתגדרו – שלא יתגדלו שלא ינהגו שררה כשיראו שהן ואבותם ובניהם תלמידי חכמים יתגדרו כמו הניחו לו אבותיו להתגדר בו (חולין דף ז.):

מפני שהן מתגברין – דודאי כל מי שהוא ת"ח ובנו ת"ח ודאי מתגבר:

דקרו לאינשי חמרי – שאין נוהגין להן כבוד ומבזין אותן מפני תורה שבהם:

ירושה היא להם – לתלמידי חכמים ואין אנו זקוקין ללומדה: כדי שלא יתגדרו על הצבור:

נצתה כמדבר מבלי יושב – ישיבה של ת"ח:

נשאל לחכמים – דכתיב מי האיש החכם לנביאים ומלאכי השרת דכתיב ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה:

שאין מברכין – כשמשכימין לתלמוד תורה ותלמידי חכמים בני תלמידי חכמים מתוך שהן זהירין לעסוק בתורה ורגילין בה אינן זהירין לברך כשפותחין לא מקיימא ברכתא [כדאמרינן בברכת התורה] נהיה אנחנו וצאצאינו מלומדי תורה:

שאין מברכין בתורה תחלה – כשהם משכימים ללמוד תורה שאין מברכין לעסוק בדברי תורה והערב נא ואשר בחר:

ורדימוס בר' יוסי – היינו ר' מנחם בר' יוסי דמיתקרי בנן של קדושים (פסחים קד.):

טעמא לא ידענא – דאמר למילתיה שאיני יכול לעמוד על סוף דעתו:

טעמא דאבוך לא ידעינן – כלומר מה טעם הוא דכביסה היא קודמת לחיי אחרים:

אמר ליה דכתיב – גבי לוים ולכל חייתם:

אילימא חיה ממש – שמתפרנסת משם:

והלא חיה בכלל בהמה – כדכתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה (ויקרא י״א:ב׳) והואיל דכתיב לבהמתם למה לי חייתם:

[אלא לאו כביסה – הוי] חיותם ממש דכביסת בגדיהן היינו חיותם דאי לא מכבסי בגדיהן איכא צערא דחיותם היינו נמי ערבוביתא דאמר לעיל:

אלא מאי לכל חייתם חיותם ממש – והאיכא צער דחפיפותא שמי שאינו רוחץ חופף ומצטער:

איבעיא להו לרבי יוסי – דאמר שלא ארחץ שלא אתקשט אינם נדרי עינוי נפש ומשום נדרי עינוי נפש אינו מיפר:

מהו שיפר משום דברים שבינו לבינה – שיהו מופרין לעצמו כדאמרן לעיל אבל אין בהן עינוי נפש מפר לעצמו משום דדברים שבינו לבינה היינו קישוט כל הגוף בין קישוט תכשיטין בין קישוט דהעברת שער באותו מקום דקישוט כל הגוף משמע:

לדידכו דיאמריתו – דרחיצה הוי עינוי נפש כו' אלא דברים שבינו לבינה דהא לא נדרה אלא מאותו מקום:

קונם פירות העולם עלי יפר – דהוי עינוי:

פירות מדינה זה – לא הוי עינוי שיכול להביא ממדינה אחרת: פירות חנוני זה אינו יכול להפריש יכולה להסתפק מחנוני אחר:

ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו – כלומר שאותו חנוני מקיף לה ורגיל אצלו מיפר דהוי עינוי נפש:

לרבי יוסי מהו שיפר – ברחיצה וקישוט משום דברים שבינו לבינה ונפקא מיניה בהא דלא הוי עינוי נפש כדאמר לעיל דדברים שבינו לבינה לעצמו מיפר לאחרים אינו מיפר:

אין אלו נדרי עינוי נפש – ומדלא קאמר סתם רבי יוסי אומר לא יפר שמע מינה משום עינוי נפש הוא דלא יפר אבל מיפר משום בינו לבינה:

דיאמר שמואל האי ערבוביתא דרישא – עפרורית שמתכנס לאדם בראשו שאינו רוחץ:

מאי – כלומר אכתי מיבעי לן אי מפר אי לא: