מסכת נדרים דף ס׳ ע״ב

אי הכי ליגזור יום אחד – דליהוי אסור עד שתחשך למחר משום היום דאי אמרת עד מעת לעת אסור ותו לא אתו למישרי נמי כי עמד בשחרית ואמר היום אתי למישתי בחצי היום והוא אסור עד שתחשך:

אמר ליה רב יוסף היום ביום אחד מיחלף – דאי שרית היום לכשתחשך בלא שאלה מיחלף ואתי למישרי יום אחד משתחשך דסבר יצא אותו היום שנדר בו כמו כן והוא אינו מותר אלא מעת לעת:

יום אחד בהיום לא מיחלף – דלא אשור לשתות למחר עד הלילה דלא אתי למישרי בהיום מחצי יום ואילך דליכא למיחש להכי דהכא לא גמר היום עדיין ומידע ידיע דאסור כל היום משום האי טעמא נמי לא מצרכינן שאלה לסוף מעת לעת דלא אתו למישרי מהיום מחצי יום ואילך דליכא למיחש בהכי כדאמרינן הכא לא גמר עדיין היום ומידע ידיע דאסור בכל היום:

כמאן אזלא – הא שמעתתא דאמר רב ירמיה דצריך שאלה לחכם שאין ניתר ע"פ עצמו כלל דמחמרינן עליה כמאן דלא עבד שפיר:

כרבי נתן וכו' – הילכך צריך שאלה לחכם הואיל ועבד איסורא דמחמרינן עליה ואין מראין לו שקיים נדרו מעצמו אלא כשיתירו לו את נדרו ולא משום גזירה דרבינא לא סבירא ליה דרב יוסף וכל היכא דאיכא לאוקומי ביה שאלה מצריכינן ליה שאלה כגון הכא דאמר היום דאיכא למימר מעת לעת קאמר הילכך לכשתחשך צריך שאלה לחכם אבל כי אמר כבת וכולה מתניתין דליכא לאוקומי בהו שאלה דודאי לא משמע טפי אין צריך שאלה:

אמר רבינא כו' כר' נתן – וקנסא קנסינן ליה אף כי קיים נדרו עד שישאל לחכם ונראה דרבינא מוסיף על טעם דרב יוסף משום גזירה דבשאר נדרים לא קנסינן לשאול לחכם לאחר שנתקיימו אלא אית ליה טעמא דנדרים דגזרינן לעיל וקאמר דבהך טעמא דגזרי' לא סגי אם לא מטעם דקנסינן ליה כר' נתן שעבר על מה שקיימו:

יומי דשבתא קאמר – ימים דשבוע ולא דשבת עצמו:

פשיטא – דאסור לשבת הבאה דבשבוע שעבר היא מהו דתימא יומא דשבת לא אסר עצמו אלא בימי המעשה שבשבוע ולא נתכוין לאסור בשבת קמ"ל ולפירוש שני דמתני' פריך פשיטא כיון דקאי בשבת דאסור בו ומשני מהו דתימא דיומי שבוע העתידין לבא קאמר ולא יום השבת עצמו קמ"ל דכיון דקאי בשבת אמרינן דאף בשבת - נדר ונ"ל דהטעם לפי שלשון בני אדם לקרות השבוע שבת וא"כ לשבוע הבא הוא מתכוין ולא לשבת לבד ומכל מקום כיון שעומד בשבת אמר שדעתו גם לשבת כדי שלא יהיה ספק בנדרו ושיחול משעה שנדר:

פשיטא – דיום ראש חדש נמי אסור שהרי יום ראש חדש נמנה לחדש זה הנכנס:

כי איצטריך – למיתני במתניתין לחדש חסר בחדש שהוא שני ימים ראש חדש ויום ראשון של ראש חדש משלים לחדש מלא זה שעבר וזה הנכנס חסר הוא והוא נדר ביום ראשון של ר"ח:

לחדש שעבר הוי – ולא ליתסר ביה:

חדש זה פשיטא – דראש חדש נידון בחדש הבא ומותר בו כי איצטריך לחדש חסר כלומר נדר באמצע חדש מלא וחדש חסר אחריו שר"ח שני ימים ויום ראשון הוא להשלים יום של חדש שעבר דקס"ד דאסור בו קמ"ל דהא קרו אינשי ריש ירחא ליום ראשון של ר"ח ובחודש הבא דיינינן ליה שאינו מנוי בלשון בני אדם בחדש שעבר ולפירוש אחר פשיטא כיון דעומד בר"ח דאסור בו לא צריכא אלא לחדש חסר שראש חדש שלו שני ימים ונדר ביום ראשון ר"ח שעבר ולא נתכוון אלא בימי של חדש שעבר קמ"ל דקרו אינשי ריש ירחא ואינו נמנה בחדש שעבר והילכך כי אמר חדש זה מיתסר ביה וניחא טפי לישנא דחדש חסר לפירוש אחרון וכיון דקאמר דקרו ליה אינשי ריש ירחא א"כ כשכותבין כתובה או שטרות ביום ראשון של ר"ח כותבין יום פלוני שהוא ראש חדש ואין צריך לכתוב יום שלשים דהכי משמע לקמן (נדרים סג -) דתנן עד ר"ח אדר [עד ר"ח אדר] הראשון ומדמה בגמ' הך ברייתא דשטרות [לנדרים] אלמא דין שטרות כדין נדרים דלשון בני אדם:

פסק – ומיהו בגיטין טוב לכתוב שהוא יום שלשים לחדש טבת וכן כתב רבינו תם בכתובת בתו:

קמ"ל – אפילו הכי כיון דקרו ליה ריש ירחא אסור ביה נמי:

דיניה כהיום – כאילו אמר היום לחוד ומותר לכשתחשך:

או כיום אחד – ואסור מעת לעת:

דיניה כהיום – ומותר משתחשך או כיום אחד ואסור במעת לעת:

אלא מהא ליכא למשמע מינה – דלא ידעינן הי דוקא או רישא או סיפא:

ת"ש קונם יין שאני טועם השנה אסור בה עד סופה – ולא מיום ליום הילכך עד ראש השנה ואף כי נתעברה כל השנה עד סופה נקראת משנה זו:

למה ליה [למימר] – פשיטא דאסור בה: