מסכת מועד קטן דף ד׳ ע״ב

שלופי – כשהירקות רצופין נוטל מהן מבינתיים לאוכלן מותר ליפותן אסור בשביל ליפותן אותם שנשארים:

המידל – תולש בגפנים שישנן ביחד יותר מדאי:

בשל עניים – בפאה א"נ עוללות שאין לו לא כתף ולא נטף:

מדלין לירקות. ממקום עמוק קרי דילוי ואע"ג דאיכא טירחא יתירא בשביל לאכול התירו אבל לייפות אפילו ליכא טירחא לא התירו:

כך מידל בשל עניים. דכי אסר רחמנא ליקח עוללות ה"מ בשעת בצירה כדכתיב (דברים כ״ד:כ״א) כי תבצור כרמך לא תעולל איסור עוללות עלייהו:

בנכי – בורות תחת הגפנים וזיתים ונותן בהם מים:

עוגיות – עגול סביב כמו עג עוגה ועמד בתוכה (תענית דף יט.) ובדידין נמי הן גומות:

ציתאי – מקום:

למעבד בנכי – עוגיות והיכי שרי והא תנן אין עושין עוגיות:

הא בחדתי – שמעולם לא היו שם עוגיות אסור לעשות בחולו של מועד דאיכא טירחא יתירא אבל עתיקי שכבר היו לו שם עוגיות ונסתמו מותר לחזור ולחופרן בחולו של מועד:

מפני שנראה כעודר – לצורך שביעית שהרי חופר כעודר:

שמכשיר אגפיה לזריעה – כשחופר האמה ומניח העפר שבאמה על שפת האמה מתקן אגפיה לזריעה דעביד לה ארעא רכיכא:

דקא אתו מיא בתריה – דכי חפר באמה אתו לאלתר מים בהדי חפירה:

מ"ד מפני שמכשיר אגפיה לזריעה איכא – אע"ג דאתי מיא בתריה דהא שדא ארעא רכיכא אגפי האמה:

ומ"ד מפני שנראה כעודר ליכא – דהא אתי מיא ובעודר ליכא מים ולכך לא דמי לעודר:

אלא – לעולם דלא אתו מיא בתריה ואיכא בינייהו דשקיל ושדי לבראי דחפיר באמה ושדי עפר לבראי רחוק מאגפי אמה דלא מכשיר אגפיה לזריעה:

מאן דאמר מפני שנראה כעודר איכא – דהא חפיר ולא אתו מיא בתריה:

מפני שמכשיר אגפיה לזריעה. ונראית חרישה ממש שסבורין הרואין שלכך מתכוין אי נמי חשיב ליה עבודת קרקע ממש ואע"ג שאינו מתכוין לכך מיהו מלאכה היא ואע"ג דאמר ר' שמעון דבר שאין מתכוין מותר הא אמרינן . מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ורבנן סברי כיון דע"י שינוי עביד ליה לאו מלאכה היא ומותר דלא שמיה חרישה:

בדוכתיה מנח ליה – דלא שדי ארעא לבראי דלא עביד אלא מרכך ארעא אבל הכא שדי לבראי לכך לא דמי לעודר:

אמימר מתני – בהדיא הא דאמר ר' אלעזר אין עושין את האמה בשביעית מפני שנראה כעודר:

עושה אדם זבלו אוצר – שמכניס כל זבלו בשביעית בשדה ולא אמרינן דנראה כמזבל שדהו בשביעית:

עד שיעמיק שלשה טפחים – ומכניס הזבל לשם דמוכחא מלתא דלא עביד כדי לזבל שדהו בשביעית:

היה לו מעט זבל – באותה שדה קודם שביעית מוסיף עליו זבל והולך בשביעית ואין צריך להעמיק:

רבי אלעזר אוסר – אפילו אם היה שם מעט זבל קודם שביעית להוסיף עליו בשביעית:

עד שיעמיק שלשה – או שיתן הזבל על הסלע שבשדה דלא נראה כמזבל והיכי שרי רבי אלעזר לחפור ולהעמיק בשביעית ולא חייש לנראה כעודר:

כגון שהעמיק – קודם לכן כלומר הא דאמר רבי אלעזר עד שיעמיק לא אמר עד שיעמיק בשביעית אלא שהיה עמוק קודם שביעית:

זבלו מוכיח עליו – כלומר אע"ג דמעמיק בשביעית הוא נראה כעודר ואסור הכא מותר שהרי זבלו שמניח לשם מוכיח עליו דלא עביד משום עודר:

זבלו מוכיח עליו. דליכא למיחש להא דמאן דחזי החפירה (. לא) חזי ליה לזבל שבחפירה:

שאם היתה עמוקה טפח – כלומר שלכתחילה היה שם אמת המים בת ששה טפחים ונסתמה עד טפח מעמידה עד ששה טפחים כלומר חוזר ומעמיק אותן חמשה טפחים שנסתמה:

חצי טפח על שלשה – אם היתה בתחלה בת שלשה טפחים ונסתמה עד חצי טפח דודאי אינו חוזר וחופר אותן שני טפחים ומחצה אע"ג דהוי דומיא דהיתה עמוקה טפח ומעמידה על ו' טפחים:

כיון דמעיקרא לא עברי בה מיא – כלומר ודאי באמה בת שלשה טפחים לא עברי בה מיא שפיר לא קודם לכן ולא עכשיו הוי טירחא דלא צריך:

טפחיים על שנים עשר – דלכתחילה היתה של שנים עשר ונסתמה עד שני טפחים אסור להעמיק עוד עד י' טפחים על אותן שנים הראשונים משום דהוי טירחא יתירא דקא מעמיק כל כך ולהגביה קרקעית הגומא למעלה מששה טפחים:

טפחיים על שבעה טפחים – ונסתמה עד שני טפחים:

מהו – להעמיק אותן חמשה שנשתיירו:

הכא חמשה קא מעמיק – דהיתה עמוקה טפח ומעמידה על ששה ולא הוי טירחא יתירא להעמיק כל כך בקרקע:

והכא – נמי לא מעמיק במועד אלא חמשה טפחים:

כיון דאיכא טפח יתירא – דלא צריך כל הטפח [דסגי בד']:

איכא טירחא טפי – ששוחה עצמו בשביל אותו טפח יותר מדאי:

לשחופי נהרא – לעקור ענפי אילנות הגדלים בנהר:

למיכרא נהרא טמימא – לפנות מקור המעיין שנסתם:

לאקדוחי נהרא – לפנות שירטון שבאמצע הנהר:

בורניץ – שם הנהר: