מסכת מנחות דף פ״ז ע״א

קמחים – שקויינ"ש:

כיצד בודק – לידע אם היין יפה:

גזבר יושב וקנה בידו – ורואה כשזה מוציא היין מן נקב החבית:

זרק הגיר – שהתחיל לצאת אותו לבן שתחת היין שצף על השמרים:

הקיש – הגזבר על גבי הכד וסותם זה מיד וזה היה סימנו שלא היה רוצה לדבר כל זמן שמוציאין היין:

שנאמר תמימים יהיו לכם – ואם היו בו קמחים הוי כבעל מום:

גמ' כרוך ותני – אין מביאין הליסטיון לפי שאין מביאין לא מתוק וכו' ואם הביא פסול:

רב אשי אמר – לא תכרוך הליסטיון כשר דהויא חוליא דשמשא ולא מאיס אבל מתוק מחמת הפירי מאיס והיינו דקתני פסול:

כרוך ותני. להכשיר קאמר כדמוכח סוגיא דהמוכר פירות (ג"ז שם.) דהליסטיון כשר ואע"ג דאיצטריך ליה לתנא למיתני הליסטיון ומתוק לא משמע ליה לרבינא לחלק בין זה לזה:

מאן שמעת ליה דאמר לא יביא רבי – דקתני במתניתין דברי רבי והא ברייתא דקתני לא יביא [ע"כ רבי] וקתני (בהא ברייתא) אם הביא כשר והיכי מ"ל ה"נ פסול:

היינו טעמא – שאין מביא ישן דכתיב אל תרא יין כי יתאדם דלא הוה חשוב יין אלא אדום ושנה ראשונה יש בו עיקר אדמומית טפי לא ולאו משום דלכבש דמי יין:

העבודים – חפורים פעמיים:

רפיק ליה טפי ריפקא – שחפרו פעמיים:

ודרי מיא על חד תרין – שהיה יכול למוזגו במים כפליים מיין אחר דיין דעלמא דרי על חד תלתא וזהו מקבל על חד ששה והיינו על חד תרין דיין אחר:

כדיות לודיות בינוניות – כדים בינונים של לוד:

אין מניחין את הכדים שתים – זו על גב זו:

כשם שהדיבור יפה לבשמים כו'. בפרק קמא דכריתות (דף ו:) קאמר רבי יוחנן איפכא גבי קטורת דתני' כשהוא שוחק אומר היטב הדק וקאמר מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר כשם שהדיבור רע ליין כך דיבור יפה לבשמים משום דכי קאמר רבי יוחנן בנסכים קאמר להו כי היכי דקים לן בקטורת שהדיבור יפה לבשמים כך הדיבור רע ליין וכי קאי בקטורת קאמר להו כי היכי דקים לן בנסכים שהדיבור רע ליין כך הדיבור יפה לבשמים:

שגובהן כרחבן – שהיו רחבים מרוב שמנות כמו שגבוהים והיינו כר נרחב:

שגובהן רחבים גרסינן ולא שגובהן כרחבן כדאשכחן רוחבו מייתי קרא דכתיב כר נרחב ובבראשית רבה אמר דכבשים של תמיד דהיו כל כך גבוהים שאוכלים על גבי ארזים וכשהיו מרכיבין אותן על הגמלים רגלי הכבשים נגררין לארץ:

שומרים – מלאכים:

תמיד לא יחשו – מאי אמרי הנך שומרים:

ומעיקרא – קודם שחרב:

הוו אמרי כי בחר ה' בציון – אף לעתיד לבא עתידים המלאכים להיות שומרים ולומר כי בחר ה' בציון:

מתני' שתי מדות – ר"מ אומר עשרון עשרון. דשני כלים היו שם כל אחד מחזיק עשרון:

ולא היה מודד – לפר בכלי שמחזיק שלש עשרונות אלא מודד שלש פעמים בעשרון:

גמ' אחד גדוש – שלא היה בו עשרון אא"כ גודשו:

ואחד מחוק – שהמחוק היה גדול כל כך שכשהיה מחוק היה בו עשרון:

אחד גדוש ואחד מחוק. תימה גדול דר"מ דריש לה מקרא דכתיב עשרון עשרון לכבש האחד ובקונטרס פי' דר"מ ס"ל גמרא דשתי עשרונות בצבור:

גדוש שבו היה מודד לכל המנחות. איפכא לא רצו לעשות למדוד בגדוש לחביתי כ"ג שלא ישפוך הסלת לארץ כשחוצהו: