מסכת מנחות דף ע״ח ע״ב

חוץ לחומת [בית] פאגי – היינו חוץ לחומת הר הבית אבל אם היו בהר הבית קדשו אע"פ שאין בעזרה מ"ה ז"ל:

חוץ לחומת העזרה – ואע"ג דהוי לפנים מחומת בית פאגי לא קדש:

על זבח תודת – חלות דהיינו על בסמוך בעזרה:

ולא בעינן על בסמוך. תימה הא עד כאן לא פליגי רבי ורבנן בסוף כל המנחות [באות מצה] (לעיל מנחות דף סב.) אלא אי בעינן על בסמוך או על ממש וי"ל דהכא לא דמי לההיא [דהתם] דתנופה דשתי הלחם כעין הקרבתן אבל הכא בשחיטה דלמקדש לחם בעלמא [אתי] ליכא למיחש אלא שיהא הלחם קיים וכן שוחט על חמץ כדקאמר בסמוך דכל היכא דאיתיה באיסוריה קאי:

הא איפלגו בה חדא זימנא – בעל בסמוך:

רבי יהודה אומר אף תמיד של בין הערבים – אם שחטו על חמץ עובר דכתיב על חמץ דם זבחי זבחי המיוחד לי דהיינו תמיד:

ורבי יוחנן אמר אע"פ וכו' – דלא בעינן על בסמוך:

או לאחד מבני חבורה. אפסח קאי אבל סתמיה פשיטא דלא מיחייב משום אחד שבישראל:

בההיא קאמר רבי יוחנן – אע"פ שאין עמו בעזרה:

דכל היכא דאיתיה – לחמץ לאחר זמן הביעור באיסורא איתיה:

אבל מקדש לחם – שלחמי תודה אין מקדשים אלא בשחיטת הזבח אימא לא יהו קדוש עד שיהא הלחם עמו בעזרה:

ואי איתמר בהא – בלחמי תודה קאמר ריש לקיש כיון דלמקדש לחם הוא בעינן בעל בסמוך אבל בהך בחמץ בי"ד דכל היכא דאיתיה באיסורא איתיה:

אימא מודי לרבי יוחנן – דאף על פי שאין עמו בעזרה צריכא:

על חלות לחם חמץ יקריב – כלומר כשהוא מקריבו כששוחטו יהא כבר לחם שיהו פניו מתקרמין כבר בתנור:

קרבנו על זבח – קרבנו דהיינו לחם מתקדש על ידי זבח:

זבח תודה – משמע זבח לשם תודה שצריך לשוחטו לשמו:

יוצאין – בפסח במצה נא:

העשויה – האפויה:

מאי נא – וכי מאי לחם הוי הואיל ואין נאפה כלל:

אמר שמואל כל שפורסין כו' – דכבר אפויה כל דהו:

פורסה ואין חוטין נמשכין הימנה. נראה דכי האי גוונא עד שיקרמו פניה דפ"ק דשבת (דף יט:):

וכן לענין לחמי תודה – שאם נאפו כל כך בשעת שחיטת הזבח שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה קדש הלחם:

פשיטא – דחד דינא אית להו למצה ולחמי תודה דהכא והכא כתיב לחם:

והא – שאין אפויה כל צרכה אע"ג דאין חוטים נמשכים ממנה כפריסא דמיא לפי שנפרכת כשמטלטלים אותה קמ"ל (דלא):

ליקדשו מ' מתוך פ' קדשו – דלאחריות נתכוין דאי אבד הא ליפוק באחריני:

(ומאן דאמר לא קדשו סבר לקרבן גדול דהיינו פ' נתכוין. דאי אתברי מ' מינייהו נפיק באידך):

אל יקדשו כו' לא קדשו – שהרי אין מביאין לתודה אלא מ' חלות:

מ"ד קדשו – סבר האי דשחטה סתם אין דעתו אלא על מ' והאי דהביא פ' לאחריות מכוין דאי איבדו ניפוק באחריני:

ומ"ד לא קדשו – סבר האי דהביא שמונים דעתו אכולם ונתכוין להביא קרבן גדול ופסול:

ליקדשו ארבעים מתוך שמוני'. אע"ג דרבי יוחנן לית ליה ברירה בריש כל הגט (גיטין כה.) היינו היכא כשמתברר לבסוף דלאו כלום עביד אבל הכא קדשי כל היכא דאיתנהו וכשבא להפריש ד' חלות של תרומה צריך להפריש י"א חלות מכל מין ומין דאי לאו הכי כיון דאין ברירה דלמא דחולין קא שקיל:

אביי אמר בכלי שרת מקדש שלא מדעת – וה"ה בסכין ששוחט בו הזבח שבשחיטה מתקדש הלחם קמיפלגי:

מ"ד קדשו קסבר כלי שרת מקדשי' מה שראוי להם שלא מדעת בעלים:

ומ"ד לא קדשו – קסבר אין מקדשין אלא מה שנתכוונו הבעלים לקרבן גדול דהיינו שמונים ופסול (מר סבר לא אלימא) שחיטה לקדש שלא מדעת בעלים שאע"פ שהבעלים נתכוונו לשמונים הסכין לא קידש אלא מ' שראוין לזבח:

רב פפא אמר דכ"ע כלי שרת מקדשין – מה שראוי להן [מ"ד קדשו] סבר סכין נמי מקדשא מ' שלא מדעת בעלים כשאר כלי שרת ומאן דאמר לא קדשו סבר כיון דלית ליה תוך אין מקדש אלא מדעת בעלים והבעלים לפ' איכוונו ופסול:

דאע"ג דלית ליה לסכין תוך – מקדשת הזבח כשאר כלי שרת שיש להם תוך הכי נמי אלימא משאר כלי שרת שמקדש מה שראוי לזבח מ' מתוך פ' שלא מדעת בעלים:

ומר סבר לא אלימא מכלי שרת – לקדש שלא מדעת ובעלים לקרבן גדול איכוונו לקדש כל פ' ולא קידשו:

מתני' שחטה חוץ לזמנה – על מנת לאכול ממנה כזית למחר דהוי פיגול מעליא:

או חוץ למקומו – (או) חוץ לעזרה:

קדש הלחם – והוי מפגל הואיל ופסול הוה לאחר שחיטה ומ"מ בפנים שחטה אבל שלא לשמן לא קדש הלחם הואיל ומפיק לה מקדושתה לגמרי שהרי שחטה לשם זבח אחר:

ונמצאת טריפה – בבדיקה לא קדש הלחם דטריפה הוי פסול קודם שחיטה:

גמ' זה הכלל וכו' – השתא מפרש כיצד שחטה חוץ לזמנה וכו' דלאו היינו פסול קודם שחיטה לפיכך קדש הלחם: