מסכת מנחות דף ע״ב ע״ב

ורבי אלעזר בר"ש לא שמיע ליה – הא דחביבה מצוה בשעתה בתמיה אלא בע"כ שמיע ולא גמר מינה דהתם גבי אברים שאני דדחו שבת משום חביבות מצוה שהרי דחתה שחיטה את השבת קודם להקטרה דאי אפשר לעשותה מערב שבת וכיון דניתן שבת לדחות אצל שחיטה נדחה נמי אצל הקטרה אבל בעומר ליכא למימר הכי דבשעת קצירה אכתי לא אידחי שבת ואע"ג דלמחר דחיא הקרבה שבת בשעת קצירה מיהא לא נדחית ואי לאו דלא אפשר לה מערב שבת לא הויא דחיא שבת משום חביבות מצוה וה"נ לרבי איכא למיפרך אמאי גמר שאני התם שהרי דחתה השחיטה שבת:

וחכמים אומרים כו' ובשבת כו' ונקצר כו' – כל הנך מייתי משום פירכא:

רבי היא – דאמר לעיל מביאין אחרת תחתיה וקוצרה ביום:

מה ת"ל – והלא כל המועדות אמורין למעלה ומשה אמרן:

שנאמר בהן במועדו במועדו אפילו בשבת במועדו אפילו בטומאה. פסח דדחיא טומאה אתיא לן מדכתיב איש נדחה ואין ציבור נדחין ותמיד דדחי שבת דאמר קרא עולת שבת בשבתו והדר ילפי מהדדי בגזירה שוה דכתיב בהו במועדו הכי איתא בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף סו.):

במועדיכם – ואפילו בשבת ובפרשת פנחס כתיב גבי מוספין:

מנין לרבות עומר – דלא כתיב בההיא פרשתא:

והקרב עמו – כבש הבא עם העומר:

והקרב עמהן – כבשי עצרת:

ת"ל וידבר משה וגו' – ובההיא פרשתא דאמור אל הכהנים כתיב עומר [ושתי הלחם]:

שתי הלחם בני הקרבה נינהו אלא פשיטא [לטחינה] והרקדה – ואע"ג דאפשר לה לעשות מאתמול ודכוותיה כו':

לא עומר להקרבה – דאי אפשר לה מאתמול:

וב' הלחם לאפיה – דקסבר תנור מקדש כו':

אלא בשחיטה – אבל באפיה לא קדשי:

קדוש ואינו קדוש – מפרש בפרק התכלת (לעיל מנחות דף מז.):

הוקבעו – שחטן לשמן וזרק דמן לשמן הוקבעו החלות לאותן כבשים ואין יכול לשנות הלחם לזבח אחר שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא הוקבעו אבל קדיש בתנור:

הוקבעו ולא הוקבעו. פירשתי בפ' התכלת (לעיל מנחות דף מו. ד"ה ואיזו):

מתני' ואלו מנחות. מנחת הסלת – היתה נקמצת עיסה:

ומנחת חוטא – של ישראל נקמצת אבל מנחת חוטא של כהנים לא היתה נקמצת כלל אלא כולה היתה כליל:

גמ' דכתיבא – בתמיה דכתיב בהו נקמצת ושיריה לכהנים כגון בחמש מנחות:

דלא כתיב בהו – כגון מנחת עובדי כוכבים ומנחת חוטא כתיב וזאת תורת דמשמע תורה אחת לכל המנחות שכל מנחה הנקמצת נאכלין השירים לכהנים:

באה חיטין לא קמיבעיא ליה – דהנותרת ממנה כתיב בחמש מנחות שנאמר בהן סלת שהן חיטין:

באה שעורין – כגון מנחת העומר ומנחת קנאות:

מדנקמצת – דכתיב בה (ויקרא ו) אזכרתה:

אליבא דרבנן – דאמרי במתני' ואלו מנחות נקמצות דודאי מדנקמצות שיריהן לכהנים:

כי קמיבעיא ליה אליבא דר"ש דאמר איכא מנחה כו' – ואיכא למימר הא נמי מנחת העומר ומנחת קנאות אע"ג דנקמצות איכא למימר דשיריהן אין נאכלין:

חיטין לא קמיבעיא לן. דמההוא קר' נפקי מזאת תורת המנחה דסתם מנחה באה חיטין הילכך ההוא קרא בבאה חיטין מיירי כך פי' בקונטרס וקשה דלעיל בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נב:) דקאמר מנין לכל המנחות שהן באות מצה וקאמר דכתיבא כתיבא דלא כתיבא כתיב זאת תורת המנחה הוה ליה למימר כי הכא תינח באה חיטין באה שעורין מנא ליה לכך נראה דדוקא הכא דמיירי לענין אכילה ששיריהן נאכלין לכהנים דלא נפקא לן באה שעורין מזאת תורת המנחה משום דשעורין הוא מאכל בהמה כדמוכח בפ"ק דפסחים (דף ג:) שעורין נעשו יפות א"ל צא ובשר לסוסים ולחמורים ותנן בפרק שני דסוטה (דף יד.) כשם שמעשיה מעשה בהמה אף קרבנה מאכל בהמה:

אם אינו ענין לבלולה – שכבר נאמר בהן (שם) והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו:

בלולה של שעורין – מנחת העומר:

לחרבה של חטין – כגון מנחת מאפה:

לחרבה של שעורים – מנחת קנאות:

אם אינו ענין לחרבה של חיטין. דמתרביא מזאת תורת אף על גב דפרשתא מיירי בשיש בה שמן:

כנגד זבחים – שלא יאמר הכהן [לחבירו] טול אתה זבחים ואני מנחות: