מסכת מנחות דף נ״ו ע״א

לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה. תימה תיפוק ליה מדאיתקוש לפר העלם דבר של ציבור כדאמרי' בפרק ב"ש (זבחים דף מא.) החטאת אלו שעירי עבודת כוכבים והתם מוכח דלרבי שמעון נמי אתיא וי"ל דההוא היקישא ליתא אלא לגבי הזאה דווקא אי נמי מהיקישא לא הוה ידעינן משום דכתיב החי והוה מוקמינן למעוטי שעירי עבודת כוכבים וכן מוכח לקמן פרק שתי מדות (מנחות דף צב.):

תינח לר' יהודה – דמרבי ליה לסמיכה איצטריך למעוטי מצפון:

לר' שמעון מאי איכא למימר. דלמעט שעירי עבודת כוכבים לא מסתבר לאוקמי כיון שהם כשאר חטאות דעלמא:

וכי תימא אי לא מעטיה – מאותו אתי מבנין אב כשאר חטאות שטעונין צפון הא לא מצית אמרת דא"כ דבכלל חטאת היא אמאי מרבי ליה לסמיכה לישתוק קרא מעל ראש השעיר דסמיכה:

ותיתי – סמיכת נחשון מבנין אב דמה מצינו בשאר חטאות דלטעון סמיכה אף זה כן:

אלא שעה מדורות לא ילפינן – הילכך אמאי איצטריך למעוטי מצפון:

אלא שעה מדורות לא ילפינן. והא דמיבעיא לן בפ"ק דסנהדרין (דף טו:) שור סיני בכמה מי גמרינן שעה מדורות או לא התם גלויי מילתא בעלמא הוא:

אותו – הקרבן בצפון אבל השוחט יכול לעמוד בדרום ושוחט בסכין ארוכה:

שוחט מדרבי אחייה נפקא. תימה ההיא בעולה כתיב והכא בחטאת ואע"ג דתלא רחמנא חטאת בעולה מ"מ לא גמרי' דאיצטריך בפ' איזהו מקומן (זבחים ד' מח:) עיכובא בעולה ולא גמרינן מחטאת ומיהו לכולי טעמי דהתם ניחא דלמאי דמפרש התם טעמא שלא יהא טפל חמור מן העיקר ה"נ מהאי טעמא לא יהא שוחט (חטאת) בצפון ולמאי דמפרש נמי משום דכתיב העולה במקומה תהא מהאי טעמא נמי לא יהא שוחט בצפון:

מקבל עומד בצפון – מפרש בשחיטת קדשים בפ' איזהו מקומן (זבחים דף מח.) דקאמר חטאת מנלן דבעי צפון דכתיב ושחט את החטאת במקום העולה קבלה מנלן דכתיב בתריה ולקח הכהן מדם החטאת מקבל עצמו מנלן ולקח לו יקח:

בן צאן קבע לו כלי – סכין דשחיטה כתיב ביה ובשחיטה כתיב ויקח את המאכלת לשחוט את בנו (בראשית כ״ב:י׳) אבל בן עוף מליקתו בצפורן:

מה לבן צאן שכן קבע לו כלי. וכן פריך בריש איזהו מקומן (גם זה שם) ותימה דלא פריך הכי בפ"ק דקדושין (ד' לו:) דיליף בן עוף מקל וחומר מבן צאן שלא קבע לו כהן לשחיטתו וקבע לו כהן להזאתו וי"ל דגבי צפון שייכא הך פירכא דכלי אבל התם דבעי למילף כהונה לא דשמעינן שהצריך הכתוב בבן עוף יותר מבן צאן:

מחטאת – גמרינן דאין לו זמן קבוע וטעון צפון וכל שכן פסח:

וקא פריך מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות:

מחטאת שכן מכפרת כו'. חטאת גופה מהיקישא דעולה אתיא ובעיא היא בריש איזהו מקומן (זבחים דף נ.) אי דבר הלמד בהיקש שחוזר ומלמד בבנין אב:

וקאמר מאשם – מייתינן ליה וקפריך מה לאשם שכן קדשי קדשים תאמר בפסח דקדשים קלים הוא אלמא פסח מצפון מהאי דינא אימעיט:

דרבי אחייה לאו למעוטי שוחט בצפון – דהאי מאותו דשעיר נפקא אלא למילף דמקבל עומד בצפון דהכי קאמר רבי אחייה אין השוחט בצפון אבל מקבל בצפון ואי קשיא לרבי אחייה אימא אותו בצפון ולא מקבל בצפון:

אלא אין השוחט בצפון אבל המקבל בצפון. השתא משמע דלא מצי למדרש אבל מקבל בצפון אלא משום דלא איצטריך למעוטי שוחט דנפקא מדר' אחייה א"כ תחילה אית לן למידרש אין השוחט בצפון מקמי דנידרוש אבל מקבל בצפון ותימה דמשמע לעיל בברייתא דלא איצטריך קרא למעוטי שוחט מצפון אלא לפי שמצינו במקבל שעומד בצפון וא"כ לא ליכתוב אלא חד קרא ואנא ידענא דללמד על מקבל אתי דלשוחט לא איצטריך וי"ל דלית ליה השתא ההיא סברא אלא לעולם איצטריך קרא לשוחט ובברייתא נמי מצינו למימר דלפי שמצינו לאו דווקא דמסברא אית לן למימר כיון שהשחיטה בצפון הוא הדין שוחט וכן המקבל דמאי שנא:

אפאה לוקה שתים כו' – דאפייה גמר עריכה היא:

והאמרת מעשה יחידי היא – ואמאי מחייבת ליה תרתי:

אפאה לוקה שתים. פירש בקונטרס דאפייה גמר עריכה היא ופריך והאמרת מעשה יחידי ותימה מאי קמשני הא דערך הוא ואפאה הוא הא דערך חבריה ואפאה הוא אכתי מעשה יחידי מיהא לא הוי דאיכא עריכה בהדה ונראה לפרש דחייב שתים משום עריכה מועטת שעושה האופה בשעת אפייה ואינה גמר עריכה ופריך ממעשה יחידי דמשמע שאין מלאכה אחרת עמה ואין חייבין עליה אלא אחת ומשני דערך הוא ואפה הוא כלומר שעשה גמר העריכה שבשעת האפייה והא דקרי לה מעשה יחידי משמע דלא מיחייב אלא אחת בשערך חבירו שגמר הכל אפילו עריכה דבהדי אפייה דהשתא ליכא שום עשייה בהדי אפייה אלא מעשה יחידי הוא וקצת קשיא לפ"ז דחנם נקט הא דערך חבריה כו' דהכי הוה ליה למימר הא דעביד גמר עריכה הא דלא עביד גמר עריכה:

ערך הוא ואפה הוא – לאיחיובי תרתי אתרוייהו:

ערך חבריה ואפה הוא – מיחייב חבריה חדא ואיהו תרתי אאפיה ואעריכה דגמר גמרה ואע"ג דחייב חבריה אעריכה הוא חייב נמי עלה כדאמר נמי לקמן (מנחות דף נז.) להביא מחמץ אחר מחמץ:

במקום שאין עושה מום – היינו כל הגוף דהדר בריא:

במקום שעושה כו' – אזנו ועינו דלא הדר בריא:

ובלבד שלא ישחוט על אותו המום – עד שיהא בו מום מעצמו דבכור אינו נאכל בחוץ עד שיהא בו מום: